מאז ומתמיד היה החלל משאת נפש של האנושות. שאלנו את עצמנו שאלות גדולות כמו "האם יכול להיות שאנחנו היחידים ביקום?", שאפנו לחצות גבולות פיזיים ולהגיע הכי רחוק שאפשר, סימנו את החלל כמקום שבו יימצאו פתרונות לבעיות הקיומיות שאנחנו יוצרים במו ידינו, כמו צפיפות האוכלוסייה וסופיות המשאבים על כדור הארץ.
לא פלא שהתקדמות המדע הביאה איתה את המדע הבדיוני, שחלקו – "מכדור הארץ לירח" של ז'ול ורן, ספר מלפני 150 שנה – הפך למציאות; לא פלא שאחד מסרטי הקולנוע הראשונים היה "המסע לירח" של האחים מלייס. ולא פלא שהיום, כשאנחנו מקיפים את כדור הארץ בהרבה פחות מ-80 שעות, שלא לדבר על 80 יום, ובן אדם דרך על הירח כבר לפני יותר מ-50 שנה, אנחנו מסתכלים למעלה ורואים שם את העתיד.
תעשיית החלל, כל מה שעולה למעלה וחוזר למטה דרך האינסוף שמחוץ לאטמוספירה, מוערכת היום בכ-450 מיליארד דולר בשנה, בערך התוצר הלאומי השנתי של ישראל. אבל בתוך שנים ספורות היא תהיה פי שניים ושלושה מזה. אנשים יטוסו לחלל כתיירים וחוקרים, מדינות וחברות פרטיות יחפשו שם מזור לחוליים של החיים על כדור הארץ. בפרפראזה על משפט מתוך פרסומת ישנה, מי שלא ירוץ לחלל ימצא את עצמו הולך אחורה על כדור הארץ.
הסרט הצרפתי הקצר "מסע לירח" מ-1902
בסוף החודש יטוס אורי אורון, מנהל תוכנית החלל הישראלית, כדי לצפות בחברו איתן סטיבה ממריא לחלל. כמו סטיבה, אורון הוא טייס קרב ותיק – בין השאר פיקד על בסיס חצור והיה ראש להק המודיעין בחיל האוויר – וכמו הרבה טייסים, החלל מרתק אותו.
אורי אורוןצילום: אתר סוכנות החלל הישראלית"תוכנית החלל" הוא שם קצת גרנדיוזי למשהו שתמיד עמד אצלנו בסימן שאלה, בוודאי בכל מה שאינו נוגע לביטחון. ישראל הציבה בחלל הנמוך-יחסית (כ-500 ק"מ מעל לכדור הארץ) לוויינים לצרכים צבאיים כבר מזמן, ובתעשייה האווירית נבנו לווייני תקשורת מסדרת "עמוס", שהוטסו לגובה 36 אלף קילומטר. שניים מהם עדיין פעילים היום, אבל מאז נהרס "עמוס 6" בהתפוצצות הטיל שהיה אמור לשאת אותו לחלל ב-2016, לא שוגר עוד לוויין ישראלי כבד לחלל. גשושית הירח "בראשית", שהתרסקה על פני הירח ב-2019, מומנה בעיקר מתרומות.
זה לא לגמרי מפתיע, הקושי הישראלי להרים את הראש ולעגן בכסף ובמחויבות משהו שאינו לצרכים ביטחוניים, אפילו אם מדובר במנוף צמיחה כלכלי עולמי ובאתגר מדעי מרתק. זה לא מפתיע שישראל היא מדינה שפיתחה יכולות ייחודיות – המועדון של מי שמסוגלות לבנות לוויין ולשגר אותו לחלל בעצמן הוא אקסקלוסיבי למדי - אבל מתקשה הרבה יותר לעצב מהן תעשייה של ממש, משהו שעומד על יותר מאשר הראש שממציא לנו פטנטים.
1 צפייה בגלריה
עפר שלח. ההכרעות שאנחנו צריכים לקבל כאן צריכות להשתקף גם בשותפות שלנו בהרפתקת החלל
(צילום: הדר יואביאן)
ב-12 בספטמבר 1962, קצת יותר משנה לפני שנרצח, נשא ג'ון פ. קנדי נאום מלא השראה באוניברסיטת רייס שביוסטון, טקסס, ובו הודיע שארה"ב תציב אדם על הירח עד סוף העשור. "אנחנו בוחרים לטוס לירח", אמר הנשיא האמריקני ל-40 אלף הנוכחים, "ולעשות את הדברים האחרים לא מפני שהם קלים, אלא מפני שהם קשים... מפני שיש ידע חדש שאפשר להשיג, וזכויות חדשות שאפשר לזכות בהן, ויש לזכות בהן ולהשתמש בהן למען קידום האנושות. למדע החלל, כמו למדע הגרעין או לכל טכנולוגיה, אין מצפון משלו; האדם הוא שיכריע אם יהפוך לכוח מיטיב או מרע, ורק אם ארה"ב תהיה בעמדת הובלה נוכל לסייע להחלטה אם האוקיינוס החדש הזה יהיה ים של שלום או זירה מאיימת של מלחמה".
קנדי הציב את החלל כחזית החדשה של התעוזה והידע האנושיים, ולא פחות מזה כמקום שבו מוכרעים ערכים. חודש וחצי אחרי הנאום ברייס פרץ משבר הטילים בקובה, שיא המלחמה הקרה, שהציב את העולם כפסע ממלחמה גרעינית. האמונה שמי שינצח במירוץ לחלל ינצח גם במאבק על כדור הארץ היא שאפשרה את גיוס המשאבים הלאומי שהביא אדם לירח; תוצאות הלוואי של המירוץ הזה עיצבו את חיינו ב-1,001 תחומים. מהפכת המחשוב, החומרים שמהם עשויים המוצרים שנראים לנו עכשיו יומיומיים, היכולת שלנו להגיע ממקום למקום ולראות מהבית שלנו בזמן אמת מה קורה אלפי קילומטרים מאיתנו, כל אלה ועוד הרבה הושפעו באופן קריטי מהמסע לירח.
שישים שנה אחר כך, החלל משקף את מה שמתרחש על כדור הארץ. חברות בונות היום טילים ומעבורות, אנשים פרטיים טסים לחלל כתיירים. חזונות כמו מעבר דרך החלל שיקצר טיסה מניו יורק לטוקיו לפחות משעתיים הם כבר תוכניות עבודה: לדברי אורון, יש מדינות שכבר בונים בהן "ספייספורט", שדות תעופה לקליטה ושיגור מחדש של מטוסי חלל. המחיר של להביא קילוגרם לחלל, הוא אומר, ירד מ-100 אלף דולר לאלף דולר, ומהפכת המזעור מאפשרת לשים בקילו הזה הרבה יותר. ולכן כל מי שימצא אפליקציה מתאימה או כלי מתאים יוכל להביא אותו לחלל במחיר סביר – לכל מטרה שהיא.
יש הרבה דיבור בימים האלה על סופה של תקופה. על זה שעידן השלום היחסי של העולם המערבי, בחסות ההגמוניה האמריקנית, הגלובליזציה והקפיטליזם, יתחלף במאבק בין מעצמות, מלחמות אכזריות כמו זו שמתרחשת עכשיו באוקראינה, חוסר יציבות וסכנה של השמדה גרעינית.
כל הדברים האלה ישתקפו גם בחלל. השאלות הגדולות – האם אנחנו מסוגלים לשתף פעולה כדי להתמודד עם אתגרים כלל אנושיים כמו משבר האקלים, התכלות המשאבים של כדור הארץ, עוני וחוסר שוויון – יכריעו גם את פני המסע האנושי אל הגבול האחרון בעשורים הקרובים.
ישראל חייבת להיות שם. ההכרעות שאנחנו צריכים לקבל כאן – מי אנחנו, מי אנחנו רוצים להיות, עם מי ובשם אילו ערכים – צריכות להשתקף גם בשותפות שלנו בהרפתקת החלל.
