אין דבר פופולרי יותר בציבוריות הישראלית מאשר להתנגח בשיטת הממשל. בכל מערכת בחירות חלק מהמפלגות מבטיחות לשנות אותה (בנימין נתניהו עשה את זה פעם אחרי פעם, בעודו מכהן כראש ממשלה ויכול לשנות את השיטה בהינף החלטה). בשמונה שנותיי בפוליטיקה כמעט לא היה לי חוג בית שבו לא קם מישהו ואמר שעד שלא נשנה את השיטה שום דבר טוב לא יקרה פה.
האמת היא שכל אחד מתכוון במילים "לשנות את השיטה" למשהו אחר. והאמת היא, שעד שלא מסכימים מה בכלל הממשל אמור לעשות, קשה מאוד לבחון אם השיטה משרתת את המטרה הזו. מקובל, למשל, לדבר על זה שהשיטה "מאפשרת למפלגות קטנות לסחוט את הגדולות", אבל האמת היא שמאחורי כל סחיטה כזו עומד נסחט שזה בדיוק מה שהוא רוצה שיקרה.
מקובל לדבר על זה שהשיטה תורמת לחוסר יציבות שלטונית, וגורמת לזה ששרים מכהנים בתפקיד שלהם זמן קצר ואין תכנון ופעולה לטווח רחוק. האמת היא, שעד הטרלול המוחלט של השנתיים וחצי האחרונות, כיהנו בישראל 20 כנסות ב-72 שנים, ממוצע של כנסת ל-3.5 שנים שהוא סביר לגמרי, ו-35 ממשלות, ממוצע של אחת לשנתיים, שזה לא להיט גדול אבל לא שונה ממה שקורה בהרבה דמוקרטיות מערביות אחרות. האמת היא שהשיטה לא הפריעה לנתניהו להחזיק שתי ממשלות שכיהנו יותר מארבע שנים ולהטריף את המערכת עם ארבע מערכות בחירות בשנתיים. האמת היא שחילופי השרים, המינויים ההזויים והעדר הפעולה לטווח רחוק נובעים מפוליטיקאים שלא רוצים, ובעיקר לא מרגישים שזה באמת אכפת לכם.
האמת היא, שהצורך שלנו להאשים את השיטה בא ממקומות אחרים לגמרי. הוא נובע מהמעשיות הישראלית, זו שמבקשת פתרון מהיר, רצוי טכני, לכל בעיה, גם לבעיות עומק שמצריכות הסתכלות אחרת לגמרי. הרבה יותר קל לנו לחשוב שאם רק נבחר בפתק אחד, שני פתקים, ישיר או עקיף או במעגלים, הדברים יסתדרו בינינו לבין המערכת הפוליטית, מאשר לבוא חשבון עם עצמנו על הדברים התודעתיים העמוקים וההכרעות המשמעותיות שאינן מתקבלות, שבגללן העסק לא עובד באמת.
גידי רהט הוא פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, ומוביל את התוכניות העוסקות בשיטת הממשל במכון הישראלי לדמוקרטיה, הגוף שעוסק אולי הכי הרבה מכולם בשיטת הממשל. בעשורים האחרונים הוא הציע דרכים לתיקון השיטה, תקף רעיונות אחרים שהוצעו, ניסה להעמיד את הדיון האמוציונלי הזה על פסים של ידע ומחקר. גם בשיחה בינינו הוא מציע שינויים כאלה, אפילו מהלכים שיגרמו לו, במילים שלו, להישמע "כמו שוטה הכפר", כמו הגדלת הכנסת ביותר מ-50%.
יש לי ויכוח עם חלק מהדברים שהוא מציע. חלק מהפתרונות שהציג המכון לדמוקרטיה, כמו למשל השיטה המאוד מסובכת שלפיה מי שיבחר בקלפי במפלגה מסוימת יקבל מיד אפשרות לעצב את הרשימה שלה לכנסת, נשמעים לי כמו פתרונות אקדמיים שלא מתכתבים עם המציאות האנושית והפוליטית. אבל עם דבר עיקרי אחד שעולה מדבריו אני מסכים לגמרי: רוב הישראלים מדברים על "משילות" ומתכוונים בעצם לזה שהממשלה תוכל לתפקד; מי שרוצה משילות במובן האמיתי שלה, כזו שתשמור על הדמוקרטיה וגם תייצר בסוף ממשל שמשרת את האזרחים, צריך להסתכל בכיוונים אחרים לגמרי.
הגורם המוחלש באמת במערכת הציבורית הוא הגורם היחיד שנבחר באמת על ידי האזרחים – הכנסת. בשיטה פרלמנטרית (להבדיל מנשיאותית) כמו שלנו יש לממשלה רוב קואליציוני מובנה; על זה באה הווריאציה הישראלית, שכוללת משמעת ברזל קואליציונית בכל דבר, ולמעשה גורמת לזה שהרשות המבצעת בישראל שולטת לחלוטין במחוקקת.
כל יום ראשון מתכנסת ועדת שרים לחקיקה, כלומר הרשות המבצעת, וקובעת את גורלה של כל הצעת חוק שתעלה לכנסת – כלומר מודיעה לרשות המחוקקת מה היא עומדת להחליט. נכון, אפשר לשנות הצעת חוק בדיון בוועדה, וזו אולי ההשפעה הכי גדולה שיש לח"כ, אבל אם השרים לא רוצים (והם מקדישים לכל הצעת חוק שעולה לוועדה אולי חמש דקות בממוצע), הצעת החוק הכי טובה תמות עוד לפני שתחצה את הרחוב ממשרד רה"מ למשכן הכנסת.
ככה זה אצלנו מאז ומתמיד. בשנים האחרונות, בדרך שבה הכול מידרדר במערכת הפוליטית, הדורסנות הזו הפכה גלויה: חוקי יסוד משונים בדיונים של כמה שעות, וכל המבנה החוקתי מעוות כדי לשרת הסכם פוליטי מזדמן (ראו "ממשלת החילופים", עיוות מפלצתי שנוצר כי גנץ לא האמין לביבי, ונשאר כי לפיד לא מאמין לבנט). לא פלא שהכנסת הפכה קרקס. זה לא כי יש בה אנשים רעים; זה מתסכול וחוסר אונים.
זה כמובן רק קצה הקרחון, העשרה אחוזים שרואים מעל למים. 90 האחוזים, הדבר החשוב באמת, הוא שהפוליטיקה הישראלית הפכה להיות אך ורק שדה הקרב של מלחמת הזהויות, שמגולמת אצלנו בחור השחור הקרוי בנימין נתניהו. אין ימין ואין שמאל, נתניהו לפני הכלו: הורביץ ישב עם בנט ומיכאלי עם שקד תרבץ, העיקר לא ביבי. ובצד השני האופוזיציה לא באה לוועדות כבר חודשים, הכנסת לא מתפקדת – ולאף אחד, תקשורת או ציבור, לא ממש אכפת – כי ביבי מסרב להכיר במציאות וכמעט חצי כנסת הולכת אחריו, לא מאהבה אלא מפחד לצייץ משהו. ואת זה, אף שינוי קוסמטי בשיטת הממשל לא יתקן. זה ישתנה רק כשהמערכת הפוליטית, שאין כמוה לזהות איום, תבין שהציבור, כמו פיטר פינץ' ב"רשת שידור", כועס בטירוף ולא מוכן לקבל את זה יותר.
אבל אנחנו ממש לא שם. חדלנו לשאול את המערכת הפוליטית, ובמשתמע את המדינה, מה הן עושות בשבילנו כשהן קמות בבוקר. חדלנו לצפות מהן שיתמודדו עם הבעיות האמיתיות שלנו: אנחנו לא באמת מאמינים שהמדינה תפזר את הפקקים, תשפר את החינוך, תעשה שוויון חברתי ובטח לא תכריע סוף סוף בסוגיית הגבולות וההגדרה העצמית של ישראל.
הפוליטיקה המעשית, זו שבה אני מסתכל על המצב ותובע ממי שבחרתי לשפר אותו או שאשלח אותו הביתה, התחלפה במין ריאליטי זהותי שבו מה שחשוב זה רק שאני אנצח ועוד יותר שהאחר יפסיד.
זה לא קורה רק בישראל, כמובן. אבל ישראל זה שלנו.
גידי רהט ממשיך להאמין שאפשר לשפר את השיטה. אפשר לחזק את הקשר בין בוחר לנבחר באמצעות בחירות שיש בהן אלמנט אזורי, אפשר לבנות כנסת שגודלה משקף את גידול האוכלוסייה בישראל ולתת לה עוצמה מול הממשלה, אפשר גם לשמור על הדמוקרטיה של הפריימריז וגם למנוע את השחיתות וההטיה לטובת קבוצות לחץ קטנות שיצרה השיטה הזו אצלנו.
אבל גם הוא יודע שבלי התיקון הגדול, זה שבו נתחיל לדרוש מהפוליטיקה לעסוק באמת בחיינו, שום שינוי טכני לא יועיל. האם אנחנו מסוגלים לתיקון הזה? קשה לדעת. ברור שבלעדיו הנתק בין חללית הפוליטיקה לספינת האם של הציבור ילך ויגדל, בעוד אנחנו מתווכחים על הפאנל הסולארי של השיטה, שמכסה את החללית הזו מבחוץ.
