סיפור להתחלה: לא הרבה אחרי שנבחרתי לכנסת, הזמין אותי אריה דרעי לאירוע "שבע ברכות" לבתו. דרעי ואני היינו אז חברים בוועדת המשנה למודיעין של ועדת החוץ והביטחון. הרבה שעות של דיונים בנושאים חשאיים, שבהם אי אפשר היה שלא להתרשם מחדות המחשבה ויכולת התפיסה שלו, שלא לדבר על זה שבהשקפותינו היינו אולי שני האנשים הכי קרובים בחדר.
ההזמנה הרשמית הייתה לשבע וחצי, באולם לא רחוק מהכנסת. בשמונה וחצי, שעה סבירה לכל הדעות ולפחות לדעתי, הגעתי לשם. היה שקט מוזר. באולם ישב גיטריסט וכיוון את המיתרים, וחוץ ממנו אף אחד. עליתי למעלה, ירדתי למטה, בדקתי שלא התברברתי, התברר שהפעם לא. זה המקום.
בחוץ כבר היו צלמים, ואני חמקתי מהם. הימים היו ימי המאבק על חוק הגיוס; לא שזה שינה לכשעצמו, אבל זו הייתה יופי של תמונה עם יופי של כיתוב מתחתיה: עפר שלח, האיש שמעביר בימים אלה את "חוק השמד" שהוציא חצי מיליון חרדים לרחובות, יושב לבד כמו טמבל באולם ריק, באירוע של אריה דרעי.
הרמתי טלפון לאיציק כהן, מבכירי ש"ס ואחד האנשים הכי אהובים בכנסת. איציק התפוצץ מצחוק. "לא הסבירו לך שבאירוע שלנו, אם הזמינו אותך לשבע וחצי האירוע לא יתחיל לפני עשר וחצי?" שאל.
בשמונה שנותיי בכנסת, כמה ממערכות היחסים הטובות ביותר שהיו לי שם היו עם חברי כנסת מש"ס: כהן, אריאל אטיאס, יצחק וקנין, יעקב מרגי, יואב בן-צור (שעצר פעם חבורה של 20 רבנים ספרדים שביקרו אותו במסדרון, ולתדהמתם אמר להם "צלמו אותי איתו, זה החבר שלי הכי טוב שלי בכנסת"), אוריאל בוסו, משה ארבל. הרבה שיחות אישיות, הרבה רגעים שבהם מספרים לך, ואתה מספר חזרה, את הרכילות הכי פנימית. לא מעט דילים פוליטיים ששירתו את שני הצדדים. ככה זה במקום ההוא, שהיחסים האישיים בו לא מוכתבים מהעימותים הפוליטיים, כי אתה עובד עם בני אדם ולא עם הפוזיציה שלהם.
אבל כמו שלא ידעתי מתי באמת מתחיל אירוע כשההזמנה היא לשבע וחצי, ככה תמיד היה לי ברור שהם מבינים אותי היטב, ואני אותם לא ממש.
ש"ס קמה בגלל מרד נגד אשכנזים. לא אלה של יש עתיד או מפלגת העבודה, אלא אלה של העולם החרדי. שלושה חרדים ספרדים מירושלים – נסים זאב, שלא הצליח לגייס כסף להקמת סמינר חרדי לבנות; יעקב כהן, שבתו סולקה מסמינר חרדי והוא היה משוכנע, לא בלי בסיס, שזה בגלל שהיא ספרדייה; והרב שלמה דיין – הקימו רשימה, שהדהימה את כולם וזכתה בשלושה מקומות במועצת העיר. שנה אחר כך הוביל הרב יצחק פרץ את ש"ס לארבעה מנדטים בבחירות הכלליות, והמהפכה התחילה.
רק שאז היה ברור את מה מבקשים להפוך: את האפליה והגזענות בעולם הכי מפלה וגזעני בישראליות, העולם החרדי. החרדיות האשכנזית לא קיבלה את גדולתו של הרב עובדיה יוסף, סירבה (וחלקה מסרבת עד היום) לקבל בנות ספרדיות לסמינרים שלה, הכניסה אנשים מבריקים כמו אריה דרעי לישיבות החשובות במשורה, בגרסה משלה ל"נומרוס קלאוזוס" שבו נהגו ביהודים במזרח אירופה ואפילו באוניברסיטאות יוקרתיות בארה"ב. ש"ס עברה את אחוז החסימה ב-1984 בזכות תמיכתו של הרב שך, אשכנזי שהיה לו סכסוך משלו בעולם החרדי.
מאז היא פוסעת על קווי השבר המובהקים ביותר של פוליטיקת הזהויות הישראלית: מזרחים מול אשכנזים, השקופים מול הפריבילגים, "היהודים" מול "הישראלים", במינוח היעיל של ארתור פינקלשטיין . "בכל מערכת בחירות", אמר לפי האגדה פינקלשטיין לנתניהו כבר ב-1996, "יהיה צד אחד שהוא יותר יהודי וצד אחד שהוא יותר ישראלי. ובכל מערכת בחירות, הצד היותר יהודי ינצח". זו התורה שבע"פ שמניעה את הפוליטיקה הישראלית כבר 25 שנה, ולאורה אפשר לפרש כמעט כל מהלך וכל מהפך.
בקווי השבר האלה, ברור איפה ש"ס, המפלגה שפעם הייתה החלום, יש מי שיגיד האשליה, של הצד השני.
משה ארבל נולד שנה לפני שש"ס נכנסה לראשונה לכנסת. הוא עוד לא בן 38 ופחות מוכר לציבור הלא-ש"סניקי, אבל מי שיודע מדבר בו נכבדות. בגיל 16 כבר כתב חיבור הלכתי. הוא מוסמך לרבנות, עורך דין בעל תואר שני במשפטים ובוגר קורס מתקדם בהרווארד. במקביל לעבודתו כחבר כנסת הוא משמש בהתנדבות כרב קהילה בפתח תקווה.
במובן הזה, אני אומר לו, אתה הוכחה חיה לכך שכל מי שמבקר את הפוליטיקאים החרדים צודק. אפשר להיות איש בקי בהלכות העולם, לשרת בצבא ולעבוד, ולהישאר שומר מצוות עד האחרונה שבהן. זה אתם שמתחזקים את הקו המפריד הזה, לפיו להיות גבר חרדי זה לא לשרת בצבא ולהשתתף בתעסוקה בשיעור שהוא מחצית מזה של הגברים בציבור הכללי.
ארבל מעדיף להפוך את הכיוון של האצבע המאשימה לצד השני. מבחינתו, ההצגה הזו של הדברים היא בדיוק הסיבה ששום דבר לא מתקדם. הוא מדבר על חוסר הפתיחות, שגורם לאקדמיה ולכלכלה הישראלית להפסיד את הפוטנציאל העצום שיש בציבור החרדי, ועל האפליה שבגללה כשנשים חרדיות כבר פורצות את המחסום ועובדות בהיי טק, במחיר אישי לא פשוט, מפלים אותן לרעה בשכר ומכוונים אותן לרצפת הייצור הכי נמוכה של הענף.
רק שבדו-שיח של חרשים הזה אין תועלת, לא לציבור הכללי ולא לחרדי. והסיפור על הבחירה של ש"ס הוא בדיוק הסיפור על זה: האם הקמתה, צמיחתה וביסוסה של מפלגה חרדית-ספרדית, צמד מילים שלא היה קיים בכלל בארצות שמהן עלו לישראל ההורים של מצביעיה הנוכחיים של התנועה, אכן הייתה הזדמנות היסטורית להשאיר מאחורינו את הסיפורים הישנים, או שלא באמת היו הדברים מעולם.
באמצע שנות התשעים כתבתי טור על השאלה למה בעצם ש"ס לא לוקחת את תיק האוצר. כוח לדרוש ולקבל אותו היה לה כמעט בכל ממשלה שקמה, בוודאי מאז שתיאוריית הגושים השתלטה על חיינו הפוליטיים. נתניהו, ברק, שרון, אולמרט, ביבי שוב ושוב ושוב, בנט – כל אלה היו מעניקים בחדווה לאריה דרעי את התיק הכי חזק בממשלה, היחיד שבו באמת מחוללים שינוי ומעצבים מציאות.
אבל דרעי לא לקח ולא קיבל, לא עבור עצמו ולא עבור אף אחד מהאנשים המוכשרים האחרים שש"ס הכניסה לכנסת בשנים האלה. אפילו כשהזדמן לידיו ב-2015 תיק הכלכלה, קטן בהרבה אבל עדיין עוסק בתעסוקה ובקידום עסקים, הוא ברח ממנו תוך פחות מחצי שנה.
קיבלתי הרבה הסברים מהרבה אנשים. היה מי שטען באוזניי אז שאם "התרגיל המסריח" היה יוצא לפועל, דרעי היה מקבל את תיק האוצר בממשלה ששמעון פרס היה מקים. זה היה, כמובן, לפני פרשת דרעי, קו השבר הגדול של הסיפור הזה.
הקריאה שלכם את פרשת משפטו ומאסרו של האיש הזה, מהמוכשרים שידעה הפוליטיקה הישראלית, מעידה עליכם, כמו נייר לקמוס שצבעו מעיד על חומציות הסביבה שלו: האם אתם נצמדים לכתב התביעה ולפסק הדין, וחושבים שזה סיפור על איש שעלה מהר מדי ולא התאפק מלשלוח ידו לצלחת, או שאתם מאמינים שהמנגנון השליט, בפוליטיקה ובבתי המשפט ובתקשורת, פשוט לא היה נותן לאריה מכלוף ממקנס, מוכשר ככל שיהיה, לעלות למעלה בלי להוריד אותו בכוח.
כך או כך, פרשת דרעי סתמה את הגולל על החלום שטווה חיים רמון, החתרן הבלתי נלאה לשינוי המציאות שיצר החיבור בין הליכוד לציבור המזרחי-מסורתי. היא החזירה את כל הצדדים בפוליטיקה הישראלית לאזור הנוחות שלהם, שבו לא חשוב שום דבר חוץ מזה שהצד השני יפסיד בדרבי.
שבע שנים אחרי שהרב עובדיה ודרעי שברו את הכלים ואפשרו את ממשלת רבין השנייה, המהלך שאפשר את הסכמי אוסלו (וגם כשפרשו מהממשלה לא הצביעו נגד ההסכמים בכנסת), עמדו עשרות אלפים בכיכר רבין באמצע הלילה ודרשו מאהוד ברק, שזה עתה הוביל את העבודה לניצחון אולי האחרון שלה אי פעם בבחירות, לא שלום ולא צדק חברתי אלא דבר אחד בלבד: רק לא ש"ס.
בצד השני, הפרשה ועוללותיה פטרו גם את ש"ס מלענות על השאלה למה היא לא לוקחת את מוקדי הכוח. למה היא מקפידה לברוח מההזדמנות לשנות את המצב מעיקרו ונסה למקום הנוח של התיקים הסקטוריאליים, סדר היום ההולך בקטנות, המאבק על עוד הטבה לציבור החרדי, גם כאלה שאנשיה יודעים היטב שבסוף תקשור את הציבור הזה עוד יותר לחיים של הסתגרות ודלות.
עשרים שנה אחר כך מת הרב עובדיה יוסף. בראשית ימיה של ש"ס הוא דיבר על מפלגה קטנה שתשמור על האינטרסים של לומדי התורה הספרדים, אבל כשעמדו בפתח הכרעות גדולות, תמיכה בהסכמים מדיניים או כניסה לממשלה עם השמאל, הוא לא היסס. בלעדיו, הספק אם ש"ס מסוגלת לצאת מתחום הנוחות שלה הפך לתשובה נחרצת שלא.
דרעי עצמו מסתגר מאחורי תירוצים של חולשה. כבר הרבה שנים שהוא לא המהפכן שהיה עשוי לאחד את המהפכה המזרחית עם המהפכה המסורתית ולשנות באמת את הסיפור הישראלי. אולי לא היו הדברים מעולם ואולי כן. כנראה שאף פעם לא נדע, וזה שלא נדע זו אולי הטרגדיה של הפוליטיקה הישראלית.
גם ארבל מעדיף לדבר על כך שהמוביליות שש"ס יצרה בתוך הציבור החרדי – אם יצרה, כי עולה חשד שבחור ספרדי צעיר ומצטיין בפוניבז' הוא עדיין היוצא מן הכלל ולא הכלל – תוביל למוביליות מזרחית גם בציבור הכללי. זה נשמע קצת כמו התחמקות מכך שש"ס, בסופו של דבר, מעדיפה להתכרבל בתוך העולם החרדי ולא להוביל את המאבק על שינוי התודעה הישראלית בכלל.
יועץ פוליטי הסביר לי פעם שלש"ס יש את הדאטה-בייס הכי טוב בפוליטיקה הישראלית. היא מכירה היטב את 330 אלף האנשים שמגיעים לבתי הכנסת שלה, ועסוקה בלהביא אותם לקלפי. ממילא, בפוליטיקה שהנחיל לנו נתניהו, הדבר היחיד שהופך מפלגת שלטון לכזו הוא שראשה עומד בראשות הממשלה. את כל השאר, סדר יום ותפקידים, היא מוכרת כדי לממש את זה. בעולם כזה, תשעה מנדטים זה מספיק.
וזה מרחיק עוד יותר את הסיכוי שש"ס תשבור את הכלים. כשארבל אומר "אנחנו חייבים להיות איפה שהציבור שלנו נמצא", הוא מודה שהצורך הפוליטי הוא ללכת אחר האנשים ולא לעמוד בראשם. האמת היא, כמובן, שזה נכון לא רק למפלגה שלו. רק יחידי סגולה כמו רבין ושרון העזו לשבור את הכלים כשהגיעו אל הכוח, וגם זה היה בזמנים אחרים.
רק שהמצב הזה משתק לא רק את ש"ס. הוא הופך את הפוליטיקה כולה למשחק של זהויות, לתוכנית ריאליטי שבה הדבר היחיד שחשוב הוא מי ייכנס לבית האח הגדול ומי יגורש ממנו. האמת היא שמשה ארבל, איש מוכשר ושוחר טוב באמת, לא יכול לשנות את המציאות הזו יותר משמסוגלים לכך האנשים המוכשרים ושוחרי הטוב בצד השני של אולם המליאה.
