ב-1969 הקימה ממשלת ישראל ועדה לבדיקה של מערך ההסברה הישראלית. בראשה עמד האלוף (מיל') אלעד פלד, ומסקנותיה – שהובילו להקמת משרד ההסברה הראשון, ב-1974 – נקראות כאילו נכתבו היום: חסר תהליך קבוע שבו תהיה ההסברה חלק משיקולי הממשלה בכל החלטה; ריבוי רשויות מקשה על הפעולה היעילה, ועוד. מה שהשתנה מאז הוא בעיקר השפה: היום רק תחליפו "הסברה" ב"תודעה", והשאר נשאר כמו שהוא.
אם תחשבו על זה, לא מקרי שב-1969, עשרים שנה אחרי שישראל קמה, עולה סוגיית ההסברה על השולחן ומוקמת הוועדה הראשונה שמנסה לתקן. ב-1967 ישראל מכריעה את אויביה במלחמה, וכובשת שטח גדול פי יותר משלושה משטחה עד ששת הימים. דוד הקטן, העומד בסכנה קיומית ונאבק מדי יום על חייו, הופך להיות הגוליית של המזרח התיכון, חזק יותר מכל אויביו יחד ושולט בחייהם של מיליונים שאינם אזרחיו.
כל אדם סביר מעדיף להיות חזק, בטח בשכונה הקשה שלנו. אבל כל אדם כנראה גם משוכנע שהוא צודק, ויש לו צורך שגם אחרים יחשבו כך. ואם מי שרק אתמול התפעל ממנו מתחיל לבקר אותו, התגובה הטבעית – לפחות שלנו – היא להאשים לא את המציאות, אלא את הסיפור.
מלחמת אוקראינה-רוסיה היא מלחמת העולם הראשונה של התודעה. היא מתרחשת על שטח פיזי מוגבל, אבל נוגעת כמעט בכל אדם בעולם. פעולותיהן של ממשלות במדינות שאינן משתתפות כלל בלחימה, מוושינגטון ועד בייג'ינג, יקבעו כמה זמן תימשך ומה יהיו תוצאותיה. הממשלות אלה מושפעות מדעת הציבור שלהן. והציבור הזה לומד על המלחמה מהרשתות החברתיות, מאמצעי התקשורת הממוסדים והלא-ממוסדים, מהרעש הלבן האינסופי שמלווה כל אחד מאיתנו בכל פעם שאנחנו מסתכלים בטלפון הסלולרי או פותחים טלוויזיה.
באולפנים האינסופיים מנתחים הרבה פחות את התמרון של הצבא הרוסי ליד מאריופול, והרבה יותר את הגאונות של הטי-שירט של זלנסקי. כשרוסיה חוסמת את פייסבוק, זה נתפס בצדק כצעד משמעותי הרבה יותר מהפצצה בחארקיב. הרשתות גועשות בקרבות בין דיווחים ממוסקבה או מקייב, כי אנחנו גם בעידן שבו לכל אחד יש את האמת שלו ואת תיאוריית הקונספירציה החביבה עליו. ברוכים הבאים למלחמות של המאה-21.
רונן מנליס גדל באגף המודיעין של צה"ל, ומי שחושב שמודיעין זה דבר סודי שמשיגים ומנתחים במחשכים - גם הוא עוד לא התעדכן במה שקורה באמת. בעשור האחרון הוא בחזית של מלחמות התודעה: ראשית כדובר צה"ל, תפקיד שאליו הגיע אחרי שהיה עוזר הרמטכ"ל גדי איזנקוט, ובהמשך, לתקופה קצרה ולא מאושרת, כמנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים, גידול פוליטי משונה שנולד כדי לתת תואר לבוגי יעלון כשזה לא קיבלת את משרד הביטחון בממשלת נתניהו השנייה, ובימי גלעד ארדן הפך למשרד הממשלתי לענייני מלחמה ב-BDS והדה-לגיטימציה.
צה"ל מתמודד עם סוגיית התודעה כבר די הרבה זמן. מדי פעם מוקמים גופים ל"מבצעי תודעה", רק שכמו שמנליס אומר, זה תמיד סעיף 6 או 7 בסדר היום ובתשומת הלב של המפקדים. ודובר צה"ל, שיש עליו חובה מקצועית קדושה לדווח אמת, מוצא עצמו מותקף מכל הצדדים, כי כאמור הישראלים אוהבים להאשים את ההסברה.
כי האמת היא שכמו שאנחנו מאשימים את הפוליטיקאי מהצד השני שהוא צבוע או משקר, אבל ממש לא אכפת לנו שהפוליטיקאי שלנו יעשה את זה (להיפך: זה מראה שהוא מיומן ולא פראייר), ככה אנחנו לא באמת רוצים מגופי ההסברה שלנו שידייקו, אלא שיפתרו לנו את הפער הבלתי-פתיר בין המציאות לבין איך שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו. "הנדסת תודעה", מושג ששאול ממרתפי הקצה הימני באמריקה, הפך להיות האשמה מקובלת במקומותינו; אבל אנחנו ממש רוצים שיהיה מישהו שיהנדס את התודעה של העולם, ואם העולם חלקו נגדנו - זה כנראה כי המהנדס לא מספיק טוב.
מנליס מספר שכשהובא מינויו למנכ"ל לממשלה, אמר ראש הממשלה נתניהו ש"יתקבלו שתי החלטות במכה אחת" - המינוי, שאושר כמובן בלי בעיות, והורדת המילה "הסברה" משם המשרד, כי את ההסברה נתנו למישהו אחר, במסגרת חלוקת הכיבודים הריקים המכונה אצלנו הרכבת ממשלה. זה מראה מה באמת חושב השלטון על הסברה, וזה לא רחוק ממה שחושב על זה הציבור.
ויש עוד חשד בסיפור הזה: שבמלחמות התודעה, ההכרעה קיימת מראש. רוב הרוסים, עד כמה שאפשר לדעת ועד כמה שאפשר להכליל לגבי 140 מיליון איש, תומכים בפוטין. הציור שלהם של המלחמה, סיבותיה ותוצאותיה הרצויות, שונה מאוד מזה של המערב. את הדיווחים מבוצ'ה וממאריופול הם לא רואים, או משוכנעים שהם שקר של חורשי רעתם. וגם אנחנו, בואו נגיד את האמת, בחרנו צד מראש בסיפור הזה.
כשם שבמדינת "רק לא ביבי", השאלה אם ישראל נוהגת נכון בעניין איראן או באוקראינה או בטיפול בקורונה נגזרת מאיפה אתה עומד בפוליטיקת הזהויות, כך בוודאי גם לגבי משהו שמתרחש רחוק מאיתנו. למרות, ואולי דווקא, שיש לנו יכולת להגיע להרבה יותר מקורות מידע מפעם, אנחנו בוחרים להיצמד לאמת שבחרנו, מטעמים שיש או אין להם קשר לעובדות, ולשפוט את המידע דרך הפריזמה הזאת.
אנחנו מדברים הרבה, אבל לא באמת מקיימים דיון. אנחנו מתבצרים במקום שנוח לנו, בעוד העולם סביבנו נהיה יותר ויותר מורכב. זה מובן לגמרי ברמה האנושית, אבל לא בהכרח מביא אותנו למסקנות הנכונות, ליכולת להשתנות כשצריך, לשינוי אמיתי של התודעה.
