בכל מה שנוגע להסכמים הקואליציוניים המתגבשים, תשומת הלב הציבורית נתונה בעיקר למה שנוגע למערכת המשפט – תהיה או לא תהיה פסקת התגברות, ישנו או לא ישנו את הרכב הוועדה למינוי שופטים. לא שרוב הישראלים באמת מתעניינים בסוגיה, או הקדישו מחשבה של ממש לשאלה הלא פשוטה אם ואיך ראוי שהכנסת תחוקק מחדש חוק שבית המשפט העליון פסל אותו מטעם כלשהו.
לפי הרעש שהעניין מעורר הייתם חושבים שזה קורה כל שני וחמישי, ולא פעמים ספורות למדי בהיסטוריה של מדינת ישראל. אבל יחסי הממשלה ובתי המשפט – שזה באמת מה שיש פה, כי למעט מאוד ישראלים אכפת מהעובדה שאצלנו אין הפרדת רשויות, והממשלה שולטת בכנסת שלטון שכמעט אין כמוהו בעולם הדמוקרטי – הפכו להיות קו השבר של פוליטיקת הזהויות בישראל, והסכנה לדמוקרטיה, אמיתית או מדומה, היא הדגל התקוע על קו השבר הזה.
סעיף אחר, שמשמעותו יומיומית וחסרת תקדים, מעורר הרבה פחות סערה. הוא קובע ששר האוצר המיועד, בצלאל סמוטריץ', יכהן גם כשר במשרד הביטחון, ויקבל לסמכותו את המנהל האזרחי ביהודה ושומרון. ולמרות שלשינוי הזה תהיה משמעות מיידית וברורה בשאלה שהיא לכאורה לב הדיון בין ימין ושמאל בישראל, למרות שהמשמעות שלה היא שכמעט מבלי משים תהיה פה הכרעה בשאלה בת 55 שנים, ובתום כהונתה של הממשלה הנכנסת, אם לא לפני כן, אכן תהיה פה ישות דו-לאומית שמקיימת למעשה רבים מהמאפיינים של אפרטהייד - למרות כל אלה לא תיראו שום שלט על שום גשר בעניין הזה. החוק יעבור, סמוטריץ' יהיה האחראי על המנהל, ועוד צעד לכיוון הפיכת סיפוח השטחים לעובדה קיימת יתממש.
מנדי אור – אני לא מכיר מישהו שקורא לו "יעקב" – הוא איש רך דיבור ומתון, ששום דבר בקולו ובחיתוך דיבורו לא מעיד על הקריירה העשירה שלו בפיקוד במערך הקרבי של צה"ל. הוא התגייס לפני מלחמת ששת הימים, והיה מפקד סיירת גולני, גדוד 13 ואוגדת עזה. וחלק גדול משנות השירות שלו העביר בתפקידי פיקוד במערך הצבאי-משטרתי המורכב והייחודי שבנתה מדינת ישראל כדי לשמר את שליטתה בעם אחר.
מנדי היה מח"ט יהודה ושומרון בימים שזו הייתה רק חטיבה, מפקד האוגדה כשהמנגנון צמח ודרש עוד ועוד כוח אדם – שנים אחר כך נהג הרמטכ"ל גדי איזנקוט לומר שחצי מהחיילים שקמים מדי בוקר לפעילות מבצעית בצה"ל עושים את זה תחת פיקודו של אוגדונר איו"ש – ובסוף שנות התשעים, תחת בנימין נתניהו כראש ממשלה, מונה למתאם הפעולות בשטחים, האלוף שלא דומה לאף חבר אחר במטה הכללי.
מתאם הפעולות בשטחים נולד מתוך המצב המשפטי הייחודי שבו נמצא השטח, שנכבש בששת הימים וכמה ימים לאחר מכן החליטה ממשלת ישראל שלא לספח אותו אלא לשמור אותו לצרכי משא ומתן עתידי. זו היתה החלטה בעלת חשיבות היסטורית, מהסוג שממשלות קיבלו פעם והיום קשה להעלות על הדעת שמישהו מסוגל להן. כתוצאה ממנה מה שמכונה בשפה המשפטית "האזור" נתון לריבונותו של אלוף פיקוד המרכז; רק שב-55 השנים שבהן ישראל אינה מקבלת החלטה מה באמת ייעשה איתו ואיפה היא רוצה להעביר את גבולותיה, צמחה בשטח הזה אוכלוסייה שמונה היום קרוב ל-3 מיליון פלסטינים ומאות אלפי ישראלים.
ב-1981 החליטה הממשלה שזהו, צריך להקים לכל זה מנהל אזרחי, שיעשה מה שמשרדי הממשלה עושים מהצד השני של הקו הירוק. המנהל הוא סוג של ממשלה: הוא עוסק בהיתרי עבודה ובנייה, בכלכלה ובתחבורה ובאיכות סביבה ובכל מה שמרכיב חיים של אנשים, רק שהאנשים שהוא עוסק בהם הם 3 מיליון חסרי מדינה ומאות אלפים שחיים על שטח שמעולם המדינה שלהם לא הודיעה שהוא שלה. ואת כל זה עושה אלוף במדים, שחי לצידו של אלוף פיקוד שמפעיל בשטח הזה, כאמור, חצי מהכוח הפעיל של צה"ל מדי יום.
בצלאל סמוטריץ', שבניגוד לרבים מאלה שמפגינים זעזוע ממנו וממפלגתו הוא בן אדם מעשי וענייני, יודע היטב למה הוא רוצה את המנהל האזרחי. הוא גר באיו"ש, וכך גם חלק גדול מאלה שנתנו לו ולאיתמר בן גביר 14 מנדטים. הוא נוסע בכבישים של האזור ומכיר את הבנייה בו ויש לו מטרה אחת, עליה הצהיר גם בשיחה הארוכה שקיימתי איתו במסגרת הזו: לוודאי שהשטח הזה יהיה לעולם בחזקה ישראלית.
מנדי אורצילום: אפרת בלוססקיסמוטריץ' היה כמובן מעדיף סיפוח פורמלי, אבל האנשים שעל ברכיהם גדל לא בנו את מפעל ההתנחלויות בציפייה לאישור או לטופס עם חותמת. הוא יודע ששליטה במנהל האזרחי פירושה יכולת להכתיב את רוב מה שקורה בשטחים ביומיום, ולא פחות מזה לשלוט בתמונת העולם שמוצגת לדרג המדיני כולו: כפי שמנדי אור מסביר כאן, המנהל הוא גם המחוש הרגיש של ישראל בקרב הפלסטינים, כי הוא עוסק כמעט בכל אספקט של החיים שלהם. מנהל שסמוטריץ' אחראי עליו יהיה, איך נגיד את זה, קצת יותר רגיש לצרכים של המתנחלים ופחות לאלה של הפלסטינים.
מנדי מתאר, בדרכו העדינה, קצת ממערכת הלחצים שאנשי המנהל חווים כל יום. והוא גם מסביר למה, אם מישהו ייכנס ברגל גסה למבנה הבעייתי ממילא שנבנה שם במשך 55 שנים, התוצאות עלולות להיות הרות אסון. והוא עוד מגביל את עצמו לנושאים ביטחוניים, לא למה שכל זה יעשה למדינת ישראל.
ממשלת נתניהו הנכנסת היא תוצאה של טירוף המערכות, בו נתונה המערכת הציבורית הישראלית כבר כמה שנים. אני לא יודע מה ביבי עצמו חושב עליה על משכבו בלילות, אבל זה לא משנה: הפיכת "רק ביבי" ו"רק לא ביבי" לנייר הלקמוס היחיד שיש לו תוקף בפוליטיקה הישראלית הביאה עלינו את הממשלה הזאת, והאחרונים שאפשר לבוא אליהם בטענות בעניין הם סמוטריץ' ובן גביר.
על משכבו בלילות, נתניהו אולי מהרהר גם בכך שבמהלך חייה של הממשלה הזו, שעל פניו אין שום סיבה שלא תאריך ימים, יקומו עליו כל חטאי העבר, של ישראל בכלל ושלו כמי שהיה ראש הממשלה שלה יותר שנים מכל אדם אחר: איראן אולי תהיה גרעינית, הרשות הפלסטינית קרוב לוודאי תתרסק לרמה טרמינלית של חוסר תפקוד. האינתיפאדה השלישית כבר כאן, אבל ממדיה יהיו אחרים כשעשרות אלפי נושאי נשק מתוסכלים ימצאו את עצמם בלי פרנסה.
בימים אלה ממש, בסידרה של דיונים בכנסת שהופכים את המושג "חקיקה" לפארסה – ואל תביעו זעזוע, זה היה אותו דבר בתהליך הקמתה של "ממשלת השינוי" – נוצר מצב שבו הדרג המדיני בישראל יהיה משולל לחלוטין ניסיון, תבונה ומתינות כדי להתמודד עם המצב הזה. אותי זה מדאיג הרבה יותר מכל פסקת התגברות. אם תקשיבו למנדי אור, יכול להיות שגם אתם תחשוב ככה.
