היינו חמישה
בתמונה המקורית: יעקב שמואל רמון ז"ל, רוני הרצנשטיין ז"ל, יאיר פרג'ון, יואל שרעבי ואליעזר (לייזי) אגסי, גדוד נח"ל מוצנח.
בשחזור: לייזי אגסי ויאיר פרג'ון.
חמישה חודשים לפני מלחמת יום כיפור צולמה התמונה שבה נראים יעקב שמואל רמון ז"ל, רוני הרצנשטיין ז"ל, יאיר פרג'ון, יואל שרעבי ולייזי אגסי. הם היו יחד באותו צוות ויצאו יחד למלחמה שממנה שניים מהם לא חזרו: ג'ייקוב נפל כשהיה חלק מהכוח המחלץ בתל סאקי, ורוני נפל בתל סאקי עצמו.
כמעט חמישים שנה אחרי, הגיעו לשחזור התמונה שניים מחבריהם שלחמו איתם כתף לכתף, אליעזר (לייזי) אגסי (68) ויאיר פרג'ון (68). "במלחמה היינו בסדיר, חבר'ה בני 19", נזכר אגסי. "התמונה הזו צולמה בבסיס גדוד 50 בבית צחור, שנמצא היום בשליטה פלסטינית". פרג'ון מוסיף: "רואים בצילום שאנחנו לפני אחד האימונים הצוותיים, יצאנו החוצה להתארגנות עם הציוד המלא, מחייכים לפני מסע אלונקות, מורעלים ונחושים.
"חמישה חודשים אחרי שהתמונה צולמה, נתקענו בתל סאקי", מספר אגסי. "ראינו בתחתית התל כמות אדירה של טנקים משוריינים. שני שלישים מהצבא הסורי הגיעו לדרום רמת הגולן כדי לכבוש את תל סאקי. רצינו להרוויח זמן, לא חשבנו שננצח אותם. ירינו ללא הפסקה. רוני הרצנשטיין עלה על הנגמ"ש, כולו חשוף, וירה לעבר הסורים. אחרי דקה נפסקו היריות. ראיתי אותו שוכב בתחתית הנגמ"ש. בשלב הזה נגמרה לנו התחמושת, והנגמ"ש של יאיר יצא לכיווננו מהמוצב".
"קיבלנו פקודה ויצאנו לכיוון דרום-מזרח התל", משלים פרג'ון. "ואז בום, הנגמ"ש שלנו נפגע. ג'ייקוב, שהיה החובש, נהרג. לא אשכח שלילה לפני הוא אמר לי 'תזכור, אם אתה צריך עזרה תקרא לי ואני מיד מגיע'".
סמל הנסיגה מלבנון
בתמונה המקורית: שרון שיטובי ז"ל וחבריו לטנק מניפים את דגל ישראל.
בשחזור: מוטי חי ומשה נייגו, שצולמו עם שרון חודשים ספורים לפני שנהרג בעזה.
סמ"ר שרון שיטובי ז"ל שירת בגדוד "גדעון" בחטיבת גולני. במאי 2000, כשצה"ל יצא מלבנון, היה שרון בשיירת הטנקים האחרונה. תמונתו לצד חבריו פורסמה ב"ידיעות אחרונות" כשהוא מניף את דגל ישראל, והפכה לאחד מסמלי הנסיגה.
שבעה חודשים מאוחר יותר חדר מחבל לאזור החממות בכפר דרום, שם שרון תפס קו עם גדודו. בעת ששרון היה בדרכו להעיר את חבריו למשימות הוא שמע יריות, שמהן נהרג סמ"ר שניר פלום ז"ל. שרון, שחשש שהמחבל ייכנס לביתן שבו ישנו חבריו, ניהל עימו קרב פנים אל פנים. הוא הספיק לפצוע את המחבל קשה ולהציל את חבריו ליחידה, אך נורה בראשו ומת מפצעיו.
בתמונה מהנסיגה נמצא לצד שרון מוטי חי, אז מ"מ בגולני של מסייעת 13, ומשה נייגו, נהג הנגמ"ש של הצוות. "אני זוכר שיצאנו ברגשות מעורבים של עצב ושמחה", מספר משה. "שרון היה צלף וחובש בפלוגה שלנו, שהייתה במוצב הכי צפוני בלבנון. היה חמד של בחור, תמיד עם חיוך מאוזן לאוזן. הוא גם היה אחד החיילים שהכי שמחו לחזור הביתה. הספקנו להיות מעט ימים בבית ואז הקפיצו אותנו לאינתיפאדה השנייה".
מוטי מוסיף: "מהתמונה אני בעיקר אני זוכר את התחושות של 'חזרנו הביתה, והפעם זה סופי', וזו הייתה ההרגשה שלי ושל הלוחמים לצידי, כולל שרון. הרגשנו גאווה גדולה להניף את הדגל, שרנו את 'התקווה' ויצאנו מהגדר. עשינו וי גדול על המשימה, עמדנו במבחן, בלי אף הרוג מכוחותינו. מובן שדבר ראשון התקשרנו לספר להורים".
מזכרת מאבא
בתמונה המקורית: סמ"ל שלמה מגריל ז"ל ובתו נעמה באחת משלוש התמונות היחידות שיש לה איתו לפני שנהרג.
בשחזור: נעמה בת ה-57.
במלחמת ששת הימים שירת שלמה מגריל ז"ל בגרעין נח"ל, כשהגדוד שלו נשלח לירושלים לכבוש את בית הספר לשוטרים. ביום השני לקרבות, בשעה שרצו בתעלות גבעת התחמושת, נפצע החובש המחלקתי, ושלמה שניסה להציל אותו נפגע מכדור ונהרג.
שלמה הניח אישה בהיריון וילדה קטנה, נעמה. היום היא בת 57. "לצערי אני לא זוכרת כלום מהתמונה כי הייתי בת שנתיים", היא מספרת, "אבל מכיוון שיש לי רק שלוש תמונות עם אבא שלי, הן הפכו להיות הזיכרונות שלי. כל הסיפורים ששמעתי על אבא היו על היותו ילד שובב, וכחן. אחי ואני דומים לו בזה מאוד.
"אבא היה בצבא עם חבר בשם אילן, שליווה אותו עוד מבית הספר היסודי. בקרב על גבעת התחמושת שלמה נהרג ואילן נפצע. לימים אילן התחתן עם אמא שלי, אימץ אותי ואת אחי והפך להיות אבא שני. אחר כך נולדו להם עוד שני ילדים, 12 נכדים ושני נינים. ביום ירושלים כולנו עולים להר הרצל, גם הילדים והנכדים שלא הכירו את אבא שלמה.
"לפני שנתיים מלאו 50 שנה לחתונה של אמא שלי ואילן, והחלטתי שאני עושה להם חתונת זהב. אמרתי שאני רוצה שאמא שלי תלבש לבן, כי כשהיא התחתנה עם אילן היא לבשה שמלה שחורה. אמא שלי, שהקימה משפחה חדשה ושלרחם על עצמה לא הייתה אופציה בשבילה, סוף סוף לבשה לבן בגיל 75".
אחים לכאב
בתמונה המקורית: רס"ן בניה שראל ז"ל עם מפקדו, חבריו המ"פים וחייליו בסיום תרג"ד גבעתי
בשחזור: יצחק ודויד, אחיו הצעירים של בניה, אל"מ יהודה ואך ורס"ן אליחי רוזן.
אחד התפקידים המשמעותיים ביותר שרס"ן בניה שראל ז"ל עשה בשירותו הצבאי היה מ"פ הפלוגה המסייעת בגבעתי. בתמונה נראה בניה, שנפל בקרב במבצע צוק איתן, לצד מפקדו וחבריו המ"פים באחד המסעות הראשונים שלו. מאחוריו עומדים בגאווה חייליו.
"את בניה הכרתי כשהיה מ"מ צעיר בגדוד", מספר רס"ן אליחי רוזן (36), קמב"ץ אוגדה 98. "הקשר המשמעותי בינינו נוצר כשהיינו מקבילים כמפקדי פלוגות, הוא של המסייעת ואני של המבצעית. בתמונה, שצולמה שנה לפני שבניה נהרג, רואים את שנינו עומדים לצד שאר המפקדים בסיום תרג"ד גבעתי. בניה פיקד על הפלוגה המורכבת של הגדוד, המסייעת, והפך אותה לפלוגה מצטיינת".
"בניה היה דוגמא ומופת למפקד בחייו, והיום לאחר נפילתו מחנכים לאורו דורות של מפקדים", אומר אל"מ יהודה ואך, מפקד בה"ד 1, שעומד לצידו בתמונה והיה אז מפקדו הישיר.
יצחק שראל, אחיו הצעיר של בניה, היה בן 15 כשבניה נהרג. היום הוא בן 22, ומפקד בעצמו על חיילים. לדבריו, "מה שמחבר אנשים לבניה, עד היום, זה שהוא הציג את המציאות כפי שהיא. כשקוראים דברים שהוא כתב מסופר בהם גם על כישלונות לצד ההצלחות, וזה החיים בסוף".
האח דויד (27) מוסיף: "אני ממש גאה בזה שיש לי אח ששם את טובת הכלל, הארץ, לפני עצמו והיה מוכן להקריב את החיים שלו. זו גבורה אמיתית. הבנה שיש דברים טיפה יותר חשובים מהנוחות שלנו, מהאני העצמי, מהמימוש האישי שלך בחיים".
ביחד עד הסוף
בתמונה המקורית: סמל קרן יעקובי ז"ל וסמל מאור קלפון ז"ל עם חבריהם ליחידת "סחלב".
בשחזור: החברים יוסי כהן, נועם יודקובסקי, עודד חיבה, אסף שרעבי ושיר בגר
מי שמכיר את פלוגת "סחלב" של המשטרה הצבאית יכול להבין את האחווה שמאחורי התמונה האחרונה של קרן יעקובי ז"ל ומאור קלפון ז"ל לצד חבריהם לפלוגה.
קרן ומאור היו צמד חזק שעשה כמעט את כל השמירות יחד, והם היו זה לצד זה גם כשנהרגו בדצמבר 2002 במארב שהטמינו מחבלים לעמדת צה"ל בחברון. עשרים שנה אחרי, החברים משחזרים את התמונה האחרונה.
"התמונה צולמה במהלך אימון פלוגה", מספר יוסי כהן. "עשינו המון שטויות ורק החכמים לא נתפסו, במיוחד מאור. אבל מעבר לכל השטויות הוא היה החייל הכי מסור והחבר הכי טוב".
רס"ן נועם יודקובסקי נזכר איך "כל הפלוגה ירדה לאימון סמוך להכשרה בקו חברון. היה כיף בצורה יוצאת דופן ואפשר לראות את זה בחיוכים שלנו". עודד חיבה מוסיף: "בחברון רציתי להתפלל במקום להיות בשמירה אז חיפשתי מישהו שיחליף אותי. המפקד פקד עליי לא לבקש מקרן, אבל רק היא הסכימה. וזה בדיוק מה שמשתקף מהתמונה: קרן עומדת זקופה, מהווה דוגמה, אבל עדיין חלק מהשטויות של החבר'ה. חברה אמיתית".
"כשהגענו לפלוגה הלוחמת קיבלנו שוק גדול", אומר אסף שרעבי. "כולנו, חוץ מקרן שידעה בדיוק למה היא נכנסת, למה היא שואפת. היא רצתה להיות לוחמת. התמונה הזו צולמה בבא"פ לכיש, היה זמן של המחלקה שלנו לבד ועמדנו והצטלמנו. האימונים היו התקופה הכי יפה של הווי מחלקתי פלוגתי". שיר בגר מוסיפה: "מאז ועד היום אנחנו מגיעים יחד לכל יום זיכרון ולכל אזכרה, ונמצאים בקשר עם ההורים של מאור וקרן. כולנו משפחה אחת".
אחריו
בתמונה המקורית: סגן שגיא ברקוביץ' ז"ל בעמדת התותחן בטנק.
בשחזור: אחיינו שגיב מלל שהתגייס בעקבותיו לחטיבה 7, שבה לחם גם סבו במלחמת ששת הימים.
שגיב מלל, שהתגייס לשריון באוגוסט 2021, ידע מאז ומתמיד שיגיע לחטיבה 7. סגן שגיא ברקוביץ' ז"ל, דודו של שגיב שעל שמו הוא נקרא, שירת בגדוד 75 בחטיבה, וגם סבו לחם בה.
שגיב לא הכיר את שגיא, שנהרג באסון המסוקים חמש שנים לפני שנולד. "אני הנכד הראשון ולכן היה חשוב לאמא שלי לקרוא לי על שמו", הוא מספר. "להגיע לחטיבה 7 היה החלום שלי, אני מאמין שיש פה משמעות גדולה יותר של מורשת והמשכיות. עצם זה שאני בקרוב מט"ק בחטיבה, ממשיך את דרכו של דוד שלי שנתן את כל־כולו למענה, מחבר אותי יותר לשירות פה.
"את שגיא הכרתי מתמונות ומסיפורים. הוא היה ילד שמח, אופטימי, תמיד מוקף חברים. על הדרך שלו בצבא שמעתי הרבה, החל מהפנימייה הצבאית ועד השירות בחטיבה. שגיא היה מורעל על הצבא, נאבק להעלות פרופיל למרות פציעה ולהיות לוחם בשריון, כמו סבא שלי שנפצע במלחמת ששת הימים.
"כל יום זיכרון ואזכרה מאז שאני ילד הבית מתמלא בחיילים, חלקם שירתו איתו, חלקם תחת פיקודו וחלקם פיקדו עליו. הסיפורים שלהם הרכיבו לי את דמות החייל, המפקד והקצין ששגיא היה. גם אחרי שסיים להדריך שני מחזורים בבה"ד 1 הוא ביקש לעלות ללבנון להילחם. הוא הספיק לעלות פעם אחת לחפיפה במוצב, ובפעם השנייה שהיה אמור להגיע לשם קרה האסון".
