כבר שנים, בכל פעם שאני נוכח בדיון של חברים ישראלים על תפקיד הדת במדינתם, אני עוקץ אותם: "הרשו לי להזהיר אתכם. נולדתי וגדלתי ברפובליקה דתית ואני יכול להבטיח לכם שתאוקרטיה היא לא כיף גדול". אני מתכוון מן הסתם לרפובליקה האסלאמית של איראן, המשטר ששולט במדינה שלי מאז 1979. נהגתי לומר זאת כבדיחה משועשעת. לא נראה היה שישראל, עם חוקיה הליברליים יחסית והחוסן הציבורי שלה, נמצאת בסכנה להפוך לתיאוקרטיה. אף שמפלגות המייצגות את הציבורים הדתי והחרדי תמיד לקחו חלק בשלטון, ניכר שהן הוגבלו לפינה שלהן. אבל ברקע אירועי התקופה האחרונה אני מרגיש שהאזהרות שלי הופכות רציניות יותר – וגם נלקחות ברצינות רבה יותר.
ישראל הוקמה על ידי יהודים שברובם לא היו מאמינים במיוחד, אבל אלה הגיעו לפשרות עם הממסד הרבני והעניקו לו כוחות מסוימים שהפכו אותה פחות חילונית מרוב המדינות המפותחות. עם השנים הפכו המפלגות הדתיות מרכזיות הרבה יותר בפוליטיקה הישראלית והן מהוות חלק מהותי מהממשלה הנוכחית. עוד לפני אירועי דיזנגוף ביום הכיפורים גבר השיח סביב סוגיות כגון הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח, הפרדה מגדרית באוטובוסים ועוד. וכמובן, קיצונים דתיים הם אלה המובילים את מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית ואת הנצחת כיבוש האדמות הפלסטיניות, המאיימות להפוך את ישראל למנודה בזירה הבינלאומית.
לפיכך אני מנצל את ההזדמנות לחזור על האזהרה שלי, כאיראני לישראלים, והפעם לא בבדיחות הדעת אלא בטון חמור: מתן אפשרות לחוקים דתיים לחדור לחיים הציבוריים לא רק שלא יוביל לשום דבר חיובי עבור המדינה, אלא גם לא – ואולי במיוחד לא – עבור אלה הדתיים המאמינים באמת. המשפט האחרון עשוי להפתיע: האם המאמינים המוסלמים אינם הנהנים המובהקים של הרפובליקה האסלאמית באיראן? התשובה היא לא. כשהדת משתלטת על הפוליטיקה, זה מרעיל לא רק את הפוליטיקה אלא גם את הדת.
כל שצריך לעשות הוא להשוות את איראן לפני ואחרי 1979. עד שנות ה-70, תחת שלטון השאה, היא הייתה אוטוקרטיה עם אלפי אסירים פוליטיים ומעט מאוד חופש עיתונות. עם זאת, הישגי החילוניות הובילו לחוקים ודיני משפחה המתקדמים ביותר עבור נשים בין מדינות האזור. הם אפשרו חופש-דת חסר תקדים עבור מיעוטים לא-מוסלמים כמו יהודים, נוצרים ובהאים. גברים ונשים היו חופשיים לציית לדת – או לא לציית לה – בחייהם הציבוריים והפרטיים.
הדבר הוביל לגיוון יוצא דופן המוכר גם בישראל. במשפחה אחת היו נשים שבחרו לעטות סוגים שונים של חיג'אב ואחרות לבשו ביקיני כשהלכו לים. ועדיין, האחרונות אהדו את האסלאם וכיבדו את הדת ככוח אינטלקטואלי ומוסרי. רבים שלא היו "שומרי מצוות" עדיין צמו כמה ימים במהלך הרמדאן ונשים לבשו גלימות ארוכות (צ'אדור) בביקוריהן במקדשים.
44 שנים תחת הרפובליקה האסלאמית לא הפכו את איראן לאדוקה יותר, אלא להיפך. החברה האיראנית כיום מתאפיינת בסנטימנט אנטי-אסלאמי החזק ככל הנראה מכל חברה מוסלמית אחרת על פני כדור הארץ. הרשויות עצמן מודות שמסגדים רבים מתקשים למצוא מאמינים. סקרים הראו שרק 30% מהאיראנים מזדהים כמוסלמים שיעים.
האסלאם היחיד שמכירים אנשים מהדור שלי (אני יליד 1988) הוא זה הנכפה עליהם על ידי המשטר, זה שמחייב נשים לכסות את שיערן, אחרת ייאסרו או אפילו ישלמו בחייהן; האסלאם שמעניש צעירים במלקות כי הם האזינו למוזיקה הלא נכונה או נהנו ממשקה אלכוהולי. אולם לא מדובר במאבק בין שמרנות חברתית לבין ליברליזם, אלא בניצול ושימוש לרעה בדת עבור רווח אישי. ברגע שהדת הופכת לכלי לצבירת כוח והתעשרות, כל אחד יכול לזייף את דרכו לשם תוך שהוא דוחק את המאמינים האמיתיים. השליטים של הרפובליקה האסלאמית מדגימים היטב את הצביעות: הם נואמים ארוכות על רצונם להחרים "אורח חיים מערבי" באיראן, אבל שולחים את בניהם ובנותיהם לחיים יקרים בטורונטו, לונדון וברלין.
זו הסיבה שהחברה האיראנית מזהה כיום את הדת לא עם רוחניות אלא עם שחיתות ודיכוי. לפני 1979 נהגו באיראן לכבד אנשי דת בלבוש המסורתי, ונוסעים באוטובוסים אף היו מפנים עבורם את המושב. כיום, מולות (אנשי דת שיעים) אומרים בגלוי כי הם נמנעים מהלבוש במסגרות חברתיות מחשש להתנכלות מצד עוברי אורח. לא רק שהם לא מקבלים עוד את המושב באוטובוס או ברכבת התחתית בטהרן, ישנם אפילו נהגי מוניות שמסרבים לתת להם שירות.
פרופ' אראש עזיזיבאותו זמן, המשטר הקים בית משפט מיוחד לאנשי דת שתפקידו לפקח עליהם ולהענישם בהדחה, במאסר, עינויים ואפילו הוצאה להורג. באופן אירוני, מעמד אנשי הדת השיעים ששמר על עצמאותו במשך שנים תחת שלטונות שונים, איבד אותו דווקא תחת הרפובליקה האסלאמית.
רבים מהאיראנים היום, ללא קשר למידת דתיותם, כמהים לתקופה שבה אנשי הדת היו מוגבלים לדת בלבד ולא שלטו בפוליטיקה. הם חשים כך לא רק ההשפעה המזעזעת של הדיכוי האיסלאמיסטי של הפוליטיקה, אלא כי הם מתגעגעים לימים שבהם הדת טרם הוכתמה בתן-וקח מעורר בחילה ולאלוהים ולקיסר היו ממלכות נפרדות. קחו את זה מאדם איראני: לא משנה כמה דתיים אתם, אל תאבדו את החילוניות הרעועה שלכם.
- פרופ' אראש עזיזי הוא סופר איראני ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת קלמזון, ארה"ב. ספרו "מה איראנים רוצים: נשים, חיים, חופש" יראה אור בינואר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
