בשבועות שאחרי 7 באוקטובר השיח הציבורי סביב מקומן של נשים בתפקידי לחימה היה חד-משמעי: נשים לוחמות הוקפצו ונלחמו בים, באוויר וביבשה. הן לחמו, חיסלו, חילצו ולצערנו גם נשבו ונפלו בקרב.
הדיון סביב שילובן של נשים כלוחמות בצה"ל הפך לקונצנזוס, ובכל מהדורת חדשות שמענו שמעתה והלאה הדברים ייראו אחרת. לא עוד שאלות סביב יכולות וכישורים. נשים התגלו במלחמה הזו במלוא עוצמתן ונחישותן. יש שיאמרו (ואני ביניהן) שנזכרנו במובן מאליו: נכון, ישנם הבדלים ביולוגיים מובנים בין נשים לגברים, אך הם אינם ומעולם לא היו הסיבה להדרת נשים מתפקידי לחימה. הצבא, כמו מערכות רבות אחרות, מתנהל תחת הגמוניה גברית ומושפע מלחצים פוליטיים-דתיים. והנה, עם חלוף הזמן, חוזרת ועולה שאלת הלגיטימיות של הלוחמות. הגדיל ואמר אחד הגנרלים המעוטרים, שטען כי יש לחמול עלינו הנשים ולמנוע מאיתנו תפקידים שכאלה.
שלי שמיר קינןצילום: עידו איז'קנשאלת השאלה: מדוע בכלל הנושא עולה לדיון? מדוע נשים, המהוות מחצית מהאוכלוסייה, הן כאלה שיש לדון בכשירותן וביכולתן כאילו אין להן רצון חופשי? מדוע יש מי שמרגיש בנוח לחמול עלינו או לא לחמול עלינו משל היינו נטולות יכולת לקבל החלטה עצמאית?
אינני טוענת שיש להתאים את מבחני הקבלה ליחידות הקרביות או לערוך בהם שינויים. להיפך. נשים וגברים צריכים להתמודד עם אותם התנאים, גם אם פירוש הדבר הוא שמספר הנשים ביחידות מסוימות יהיה קטן ממספר הגברים, ולהיפך.
צה"ל הוא צבא העם. הוא מהצבאות הבודדים בעולם שמגייס נשים לשורותיו מכוח חוק והוא מהווה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. על כן סוגיית הנשים בצה"ל היא סוגיית הנשים בחברה הישראלית, בתפקידים ציבוריים ובתפקידי ניהול בכירים. הדיון הזה הוא דיון שמקבע את הלגיטימציה להטיל ספק ביכולות של מגדר שלם ולנרמל הדרה שלו.
במציאות שבה יש אוכלוסייה שלמה שעושה הכל על מנת להשתמט ולהימנע משירות צבאי, אין אלא להשתומם לנוכח השיח הזה שחוזר ועולה. הדבר תמוה שבעתיים נוכח הצורך ההולך וגדל להגן על מדינת ישראל, כך שנדמה לי שהיום יותר מתמיד יש להמשיך ולתת בידינו את האפשרות לשרת בכל חיל ובכל תפקיד - גם בשל הצורך המבצעי האמיתי, וגם ובעיקר בשל ערך השוויון החשוב והמעוגן בחוק.
הביטחון האישי שלנו לא מעניין את מקבלי ההחלטות שמתעלמים מהתופעה המסוכנת של הדרת נשים מהמרחב הציבורי וממשיכים להקשות על היכולת של נשים לחיות בשוויון
בדו"ח האחרון שפורסם בשנת 2023 ישראל דורגה במקום האחרון בשוויון מגדרי בהשוואה למדינות ה-OECD. על-פי הדו"ח, לישראל ניתן דירוג גבוה של אפליה נגד נשים, באופן שממקם אותה, ביחד עם יפן, כמדינה שבה קיימים פערי השוויון המגדרי הגבוהים ביותר ב-OECD. ממצאי הדו"ח מטרידים אבל לא מפתיעים. די להסתכל בתקציב המדינה כדי לראות שדאגה לנשים אינה בראש מעייניה של הממשלה. מדי שנה נרצחות בישראל כ-20 נשים רק כי הן נשים, ולצערי הנתון הזה נמצא בעלייה. הביטחון האישי שלנו לא מעניין את מקבלי ההחלטות שמתעלמים מהתופעה המסוכנת של הדרת נשים מהמרחב הציבורי וממשיכים להקשות על היכולת של נשים לחיות בשוויון - כאשר הם מקדמים מדיניות המתבססת על גורמי קיצון, שרובם מדירים נשים כאידיאולוגיה.
על כן, חובה עלינו להמשיך ולהדהד את תחושת המסוגלות שחווינו כולנו בשבועות הראשונים למלחמת חרבות ברזל. עלינו לקעקע בתודעה את סיפורי המג"דיות, הרבש"ציות, הטנקיסטיות, החובשות והרופאות. אל לנו להתייחס אל כל אלה כאל מקרים חריגים של יחידות סגולה או כאל סיטואציה ייחודית. תחושת המסוגלות הזו היא שער לא רק לתפקידים קרביים, אלא לצמצום הפערים המגדריים בכלל.
שלי שמיר קינן היא מנכ״לית באומן בר ריבנאי מקבוצת פובליסיס
