שבועיים וחצי אחרי שקיבלה את אמא שלה בחזרה משבי החמאס, רוית קופר עוד מחכה לאבא. נורית (79) ועמירם (85) נחטפו לעזה מביתם שבקיבוץ ניר עוז שהיו ממקימיו והתגוררו בו 60 שנה, באותה שבת שחורה. עכשיו רוית פונה לאבא שלה במכתב מרגש, וכותבת: "אפלה משתלטת על חיינו. ייאוש שחור וקר. אני רוצה לצרוח ואין לי קול. לא יוצאת אפילו לחישה. בני הצעיר בוכה לידי. איפה סבתא וסבא? מה יעשו להם? איך אצליח להירדם?".
במשך 17 יום ישבה נורית בשבי החמאס. מאז שחזרה היא מוקפת רוב הזמן בבני משפחה ובעיקר בנכדים שהיא כל כך אוהבת - ונמנעת מלהתבטא פומבית על חוויותיה משם. "החטופים בחיים", אמרה למשפחתה, "צריך לעשות הכול כדי להחזיר אותם. אני רוצה שכל המשפחות ישמחו כמו שהמשפחה שלי שמחה". אלא שגם משפחת קופר עוד לא שלמה - ולא תהיה עד שובו של עמירם משבי החמאס.
נוסח המכתב המלא:
"אבא יקר,
אני מתקשה לספור את הימים מאז שבת השחורה, 7 באוקטובר 2023. רצף של ימים כלילות, חלום בלהות שאין בו כל סדר הגיוני לדברים. עברו 33 ימים, כך מציינים בחדשות. אני מדמיינת את תווי פניך, שומעת את קולך וחושבת מה אתה חושב על כל זה? האם עייפת מלחכות שנצילך?
"האם אתה יודע על היקף האסון שפקד אותנו? קיבוצנו היפה – ניר עוז, משימת חייך, הווייתך, חרב לבלי היכר. חברינו וילדינו נרצחו ונחטפו, וביתך נבזז ונהרס. אולי טוב שאתה אינך יודע את זה, שאתה מעריך שרק אתה וקומץ חבריך נחטפתם במתקפה זדונית, אבל שוודאי שלום לכל השאר... אתה אינך מודע לגודל הזוועות שקרו לנו. אתה בלי משקפיך, בחושך מתמיד, זרוק בבור שחור במנהרות החמאס עמוק מתחת לאדמה. לח שם ומחניק, והאדמה רועדת לקול ההפגזות של צה"ל. על מה אתה חושב אבא?
"בגיל 85 חשבת שראית כבר הכול, חשבת שביתך וקיבוצך, ניר עוז, הוא המקום הבטוח ביותר. מעולם לא הסכמת להתפנות, בשום מלחמה או מבצע. אמרת 'ניר עוז זה הבית ואני לא עוזב את ביתי'. 'הצבא שומר עליי ועל אמא', אמרת, 'אל תדאגי'. אפילו כשדיברנו בשבת בבוקר והפצרתי בכם להיכנס לממ"ד ולא לצאת, סיפרת לי ששגיא כתב באפליקציית הקיבוץ שיש מחבלים ליד המרפאה והם מחופשים לחיילי צה"ל, אפילו אז לא נשמע פחד בקולך. היה ברור לי ולך שעוד רגע קט יגיע הצבא ששומר עלינו תמיד, ויגן עלינו מפני הזוועה העתידה לבוא. אבל הם לא הגיעו, והשעות נקפו, ותוך כמה דקות כבר לא עניתם.
"בשעות אחר הצהריים כשסוף סוף הגיע הצבא וכבר לא נותר אף מחבל בניר עוז, לאחר שעות של אי ודאות לגבי מה עלה בגורלכם, הבנו שאתם אינכם – אתם חסרים. אתם ורבע מאוכולוסיית הקיבוץ!!! פשוט חסרים – נעלמתם מעל פני האדמה ואיש אינו יודע מה עלה בגורלכם. ההבנה שכנראה נחטפתם לעזה על ידי המרצחים פשוט לא נקלטה במוחי. האם אני בחלום בלהות או במציאות מזוויעה? מה עשו לכם? האם אתם פצועים? האם אתם מעונים? האם אתם ירויים ומתים ורק לקחו את גופותיכם? אפלה משתלטת על חיינו. ייאוש שחור וקר. אני רוצה לצרוח ואין לי קול. לא יוצאת אפילו לחישה. הלם מוחלט. בני הצעיר בוכה לידי. איפה סבתא וסבא? מה יעשו להם? איך אצליח להירדם?
"בבקר לאחר לילה מסויט, אני מתעוררת. זו מציאות מה שהיה אתמול? איך ייתכן שהצבא לא בא להציל אתכם? איך ייתכן שהופקרתם כך? ואתם, הצבא, תמיד שמרתם עלינו וביום שבת שחור אחד נעלמתם ומאות מחבלים טבחו בנו ללא הפרעה? אפילו את גופות המחבלים הם אספו. ניר עוז נכבשה. ניר עוז נשכחה. אנשינו נחטפו, נרצחו, נשרפו, ללא חייל אחד שיגן עליהם בתוך מדינתנו – הלכנו כצאן לטבח בנתיב שדותינו.
"משפחתך המורחבת נרצחה בשואה. כשבגרנו נסענו כולנו לפולין, לראות את הזוועות ודבר לא לשכוח. גם בנותיי נסעו ממש השנה. כשעמדתי שם כנערה במשרפות, הכתה בי ההבנה שדבר כזה לעולם לא יקרה שוב, כי יש לנו מדינה כעת ולעולם לא נהיה תלויים בחסדיהם של עמים אחרים. הצבא שלנו והמדינה שלנו תגן עלינו תמיד. התפיסה הזו קרסה. במדינתנו שלנו טבחו בנו וחטפו אותנו, ולא היה חייל אחד שיגן עלינו. שבר גדול ובלתי נתפס! בימים הראשונים לאחר הטבח הסתובבתי בביתי כסהרורית – האם כל רגע יכול להיכנס מחבל ולחטוף את ילדיי לעזה? האם הקרקע נשמטת מתחת לרגליי?
יוכבד ליפשיץ ונורית קופר החטופות ששוחררו
הכותרת
מי באמת אחראי להשיב את החטופים הביתה?
23:39
"אבאל'ה תחזור, תרגיע אותי ותגיד שנתגבר. שכבר ראית הכול ושנתגבר. תנתח את השבר הזה, תכתוב עליו מאמר, תחבר ותלחין בשריקתך שיר נוגה על הזוועות האלו ועל כך שהחיטה תצמח שוב בניר עוז.
"אמא שבה מהשבי. כך ללא התרעה. כמו נס שהתחולל להרימנו מתוך האימה. אמאל'ה, קיבלנו אותה במתנה ואת עובדת היותך וחברייך בחיים. מבטה ריק ואינו מסגיר את השבר העמוק. מנסה להיות חזקה בשביל כולנו. אתה לא פצוע, כך היא אומרת, רק נשמתך ודאי מדממת בבור החשוך. האם תחייך כשתחזור? האם תשמור על האופטימיות שלך? האם תגיד שניר עוז תחזור להיות גן פורח? האם תחזיק מעמד אבאל'ה?
"תחזיק מעמד בשבילנו, בבקשה. אני מצטערת כל כך שמדינתנו לא עושה די להחזיר אתכם, אני מצטערת על אוזלת היד המתמשכת, על הבגידה, על ההפקרות. אנחנו אוהבים אותך".
