לילה אחד, בעודו מתהפך על משכבו, לחש בנימין נתניהו לרעייתו: "תודה רבה להם, הם הצילו אותי". מי? היא תהתה, חוששת שמא שוב הייתה הסתערות על הבית בבלפור, ברחוב עזה, או בקיסריה. "המפגינים", הוא השיב, "אלמלא המחאה, הרפורמה הייתה עוברת ואיש לא היה נשאר כדי להציל אותי".
ציניות בצד, האמת הפשוטה היא שמחאת ההמונים של חצי השנה האחרונה היא חבל ההצלה של נתניהו בקדנציה הנוכחית. כל מי שלמד את תולדותיו בראשות ממשלות ישראל, וזאת הפעם השישית, זוכר שתמיד הייתה לו בקואליציה לפחות מפלגת-שעיר-לעזאזל אחת; כזאת שמייצגת את המרכז, או השמאל-מרכז, וניתן היה להאשים אותה, לתלות עליה כל טעות או מחדל, ואז להמשיך ולהתקדם, אגב משיכת כתף לעבר הימין המתלונן, בבחינת "בגללה אינני יכול".
ואז הגיעה קואליציית הימין על מלא הנוכחית. לכאורה, ממשלת חלומות. בלי שמאלנים בסביבה, אין "תומכי טרור", אין פוסט-ציוניים או פרוגרסיבים לא עלינו. ימות המשיח. רק אנחנו. רק משלנו. זה היה אמור ליצור הרמוניה בממשלה בעלת אופי אידיאולוגי הומוגני לכאורה, קירבה רעיונית, מכנה משותף רחב. מה עוד צריך? מתברר שצריך. צריך אילן להיתלות בו ולתלות עליו את האשמה כדי לתרץ למה לא עושים ולמה מחכים.
אל תטעו, את שותפיו משמאל נהג נתניהו לגלגל בזפת ונוצות, להאכיל אותם מרורים ולפעמים אף לגרש אותם מתוך ממשלותיו (ע"ע אהוד ברק, יאיר לפיד, ציפי לבני, ובמובנים מסוימים אפילו משה כחלון וכמובן בני גנץ). כך הוא נהג לנווט באלגנטיות בין מפלגות הקואליציה ועדיין נשאר יבש. אלא שהפעם הוא לא יכול לגרש איש. הוא תלוי באופן מוחלט בשותפיו, שמיטיבים ללחוץ עליו להגדלה חסרת תקדים של כספים קואליציוניים, במינויי שרים ובחלוקת תפקידים, וכך גם במדיניות, בהחלטות של הממשלה ובסדר היום שלה. כל אלה הוליכו את מדינת ישראל לצניחה כלכלית, לכאוס בשטחים, אפוקליפסה ביישובים הערביים, לרחובות בוערים ופילוג קיצוני בציבור, ולקינוח התנגשות עם חצי עולם. נתניהו הפנים אט אט: הוא היחיד שמשלם את המחיר – המקומי והבינלאומי. לא בצלאל סמוטריץ', לא יריב לוין ולא אריה דרעי. רק הוא.
למזלו, כאמור, הגיעה המחאה.
המונים מצויים כבר שישה חודשים רצופים ברחובות, בכיכרות ועל הגשרים, והם בולמים את ההפיכה המשטרית. מאות אלפי משפטניות, כלכלנים, מילואימניקים, הייטקיסטיות, מורים ורופאות, כולם התייצבו על רגליהם האחוריות והצילו זמנית את מה שנשאר מישראל הדמוקרטית, הליברלית, השפויה, הלגיטימית בעיני העולם היהודי ודעת הקהל הבינלאומית. הם הצילו את נתניהו.
במדרון החלקלק שאליו הובילו אותו חבריו השרים והח"כים, נדחפים בידי פורום קהלת וגורמים קיצוניים אחרים בימין, לא היה מעצור בדמות המפלגה השותפה שתבלום את ההקצנה הבלתי נמנעת. לנתניהו נותרו רק המפגינים. הם ורק הם, הושיטו לו חבל הצלה - עצירת החקיקה, בית הנשיא, אולי פשרה, אולי לא, אבל בזכותם הוא יוכל להמשיך.
ד"ר נחמן שיצילום: ג'ורג' גינסברגאם שותפיו ירצו להתניע מחדש את ההפיכה, יצביע נתניהו על מערך המחאה העצום הממתין על הקווים וישאל: "אתם רוצים אותם שוב ברחובות ועל הנתיבים החסומים באיילון? אתם רוצים להוסיף דלק למדורה? תראו את השקל, את יוקר המחיה, את הגירעון, את הבידוד הבינלאומי, את המחאות של יהודי העולם, את דברי האזהרה של הממשל בוושינגטון, את ההזמנה המבוששת להגיע. בזה את רוצים?".
גם אם הם יגידו כן, כי זה משרת את ההפיכה המשטרית, יודע נתניהו היטב כי אותו זה כבר לא משרת. הוא כבר חצה את הים בדרך לארץ המובטחת. עכשיו המים יטביעו את שותפיו הרעבים וחסרי המעצורים.
- ד"ר נחמן שי היה שר התפוצות. לשעבר דובר צה"ל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
