הלכה לעולמה יעל גרינברג, קורבן פרשת האונס הקבוצתי בקיבוץ שמרת שזעזעה את המדינה בשנת 1988. גרינברג, שנפטרה בעקבות מחלה, הייתה בת 14 בלבד כשנאנסה. ברבות השנים נולדו לה חמש בנות והיא הייתה סבתא לשלושה נכדים. חרף הזעזוע הציבורי תחילה זוכו הנאשמים, אך בהמשך הורשעו ארבעה מהם - נדב ביטון, אריק חזון, אופיר בארי וצפריר צביסון.
ב-9 בדצמבר 1993 ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין המטלטל בערעור שהגישה הפרקליטות על זיכוי המעורבים בפרשת האונס הקבוצתי. בפסק הדין, שעליו חתם בין היתר נשיא בית המשפט העליון דאז וראש הרכב השופטים, מאיר שמגר, צוין כי "כשאישה אומרת 'לא' היא מתכוונת ל'לא'. אין 'לא' שהוא 'כן'". שמגר ציין בפסק הדין כי "גופם של איש או של אישה הוא לעולם שלהם, ואין אישה הופכת חופשית לכול בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או אחר. הרצון לחזר אחרי אישה כדי לזכות בחסדיה, בין אם כבר זיכתה בהם מאן דהוא אחר ובין אם לאו, הוא לגיטימי, אך כך גם הזכות שלה לברור לעצמה בן-זוג ולהחליט בעצמה מהו שהיא מסכימה לו ומה לא".
החלטת בית המשפט העליון בפרשת האונס בשמרת נחשבת עד היום לציון דרך בכל הקשור לפסיקה העוסקת בפשיעה המינית. פסיקה זו, שהפכה את החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה ושבעקבותיה נגזרו על ארבעה מהמעורבים בתקיפה המינית של הנערה עונש של 12 עד 15 חודשי מאסר, היא אחת מהחשובות שבהן היה מעורב השופט שמגר.
גרינברג, בת 49 במותה, התלוננה כי קבוצה של צעירים, שמרביתם אינם תושבי הקיבוץ, אנסו אותה בזה אחר זה על פני כמה ימים. הנערים עמדו לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה, שם זוכו כאמור בידי השופט המנוח מיכה לינדנשטראוס.
בעקבת הזיכוי התעוררה סערה גדולה בציבור. הפרקליטות ערערה לבית המשפט העליון שהפך את ההחלטה והרשיע את הנאשמים. התיק הוחזר לגזירת העונש בבית המשפט המחוזי, והנאשמים שהיו כבר בגירים בעת גזר הדין, נידונו לתקופות מאסר שונות.
גרינברג נמצאה בשבת בבוקר ללא הכרה. צוות מד"א שהוזעק למקום קבע את מותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בקריית אתא.
