לפני כמעט כל משמרת, יש לרס"מ עמוס בשירי, סגן מפקד יחידת האופנוענים של תחנת משטרת בני-ברק, טקס קטן. הוא רוכב על האופנוע שלו לרחוב השניים בעיר, ובנקודה שבה הרג מחבל את שותפו, רס"ב אמיר חורי ז"ל, הוא מדמים מנוע. שם, מול ארון עם נרות זיכרון שהקימו כמה תושבים מכירי תודה, הוא עומד כמה דקות, בשתיקה. "בהתחלה היה לי מאוד קשה לעבור שם. זה מזכיר לי..." הוא משתנק. "אני עוצר, יורד מהאופנוע, מדליק נר, ואומר לאמיר 'תודה' בלב. רק אז אני ממשיך משם לפעילות".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
קראו להם צוות 417. עמוס בשירי ואמיר חורי. רכובים על אופנוע סוזוקי ויסטרום 650 סמ"ק, כשכמעט תמיד חורי הנהג מקדימה ובשירי יושב מאחוריו ("ככה שדה הראייה שלי יותר רחב"), הם היו מגיבים יחד לקריאות השגרתיות של תושבי בני-ברק. בדרך כלל היומיום שלהם כלל מגוון אירועים, החל מתלונות על חניות חסומות של העיר הצפופה, דרך סכסוכי שכנים וכלה באירועי אלמ"ב (אלימות במשפחה). שיטוּר רחוב קלאסי, הקריאות הכי נפוצות, שמטרידות את רוב הציבור הישראלי. טרור היה פחות בלקסיקון שלהם. עד 29 במרץ השנה, כשמחבל חמוש בנשק אוטומטי החל לרסס כדורים באמצע הרחוב. צוות 417 הגיב לקריאה, והגיע ראשון לזירה. שני השוטרים הסתערו לעברו. חורי ישלם על כך בחייו, בשירי יחסל את המחבל. עכשיו, בראיון נרחב ראשון, בשירי מספר מה קרה שם באותן שניות גורליות, ששינו הכל. "את רואה?" - בשירי מצביע על נקודה בקרבת הכתף שלו - "כאן, בדיוק במקום שבו נפגע חורי, קיעקעתי את כוכב הצפון. זה כאילו שאמיר שומר עליי מלמעלה. לנצח הוא יהיה חקוק אצלי, לא רק על הגוף, אלא גם בנשמה. בגלל זה לפני כל משמרת אני הולך למקום שבו הוא נהרג".
4 צפייה בגלריה
התמונה האחרונה, שעות אחדות לפני הפיגוע. אמיר חורי ז''ל (מימין) ועמוס בשירי, במטווח
(צילום: אלבום פרטי)
ושם, מול נרות הזיכרון בארון, יוצא לך לדבר עם אמיר? או לחלום עליו בלילה?
"אני חושב עליו הרבה, לא מדבר איתו. בהתחלה היו לי הרבה חלומות על האירוע. בחודשים הראשונים שאחרי, היו לילות שראיתי את אמיר עומד, לא מדבר, ואני מפחד. פעם זה היה סיוט ממש, כי קמתי כולי שטוף זיעה קרה. היה לי היפוך תפקידים: חלמתי שהגענו על האופנוע, ושותף אחר, כלומר לא אמיר, יושב מאחורי, ואני זה שמקבל את הכדור. עם כל הקושי הזה, לפני שבועיים אובחנתי על ידי משרד הביטחון כפוסט־טראומטי, והיום אני מטופל".
אמרת מעל קברו של חורי, "היית השכפ"ץ שלי". למה התכוונת?
"אמיר ספג את הכדור ראשון. הכדור נעצר בגופו. יש כדורים שיורים אותם, והם פוצעים שניים, אבל הכדור לא יצא החוצה מגופו. הוא היה השכפ"ץ שלי. אין לנו שכפ"צים ביחידה, והוא הציל אותי".
לו יכולת לומר לאמיר משהו, מה היית אומר לו?
"מה שאני אומר בלב כל פעם כשאני מול הנרות: ‘תודה אמיר, שהצלת את החיים שלי’".
המשמרת של צוות 417 באותו יום גורלי התחילה בכלל במטווח במכללה לשוטרים בבית־שמש, שם השניים התאמנו בירי ברובה אם־16. בסיום, הם הספיקו להצטלם למזכרת, מבלי שאף אחד משניהם מדמיין שזו תהיה התמונה המשותפת האחרונה שלהם. "רצו שנמשיך משם להתאמן על אקדחים, אבל בער לנו לחזור לעבודה", משחזר בשירי. "הגענו ב־17:00 לבני-ברק, והתיישבנו בקפה הקבוע שלנו ברחוב השומר. חורי עמד ליד הקופה, הוא כבר יודע איזה קפה אני אוהב, בא לי לבכות כשאני נזכר..." הוא מוחה דמעה. "חורי קנה לשנינו חטיף, ואנחנו יושבים לפני תחילת המשמרת. בדיעבד, זה היה השקט שלפני הסערה. היו כל מיני קריאות באותו יום. התקבל אירוע על גבר שתקף את זוגתו ולפי איכון הנייד שלו הוא היה אמור להיות ליד זירת הפיגוע, אבל לא איתרנו אותו. ואז התקבל אירוע על סולם גנוב מחוץ לבית. בדרך לשם, היינו בשיחת ועידה בטלפון, חורי, אני ושוטר־אופנוען נוסף, שאמר לי בצחוק, 'קח, קח את האירוע, בטח אשתך צריכה את הסולם'. הוא רצה לעבוד בבוקר עם חורי במשמרת. כולם אהבו מאוד לעבוד איתו. ובדיעבד, בגלל שדיברנו, לא היינו מחוברים בזמן אמת לדיבוריות בקסדות שלנו, כשדהרנו לזירה. זה היה ב־19:55, חורי דיבר איתו, האופנוע היה כבוי ברחוב, ואני מחפש את הסולם הגנוב עם פנס. ואז מתקבל בקשר האירוע: 'ניידות, יש דיווח על ירי בבני־ברק בז'בוטינסקי, מי מושך?' אחר כך התקבל דיווח על ריבוי קריאות ושזה קורה ברחוב השניים פינת ביאליק".
מה חשבת שקורה?
"בבני-ברק יש הרבה אירועים של נפצים, אבל מרגע שדובר בריבוי קריאות על יריות, הבנתי שזה אירוע אמת. צעקתי לחורי, 'בוא מהר, תעלה על האופנוע, יש אירוע חריג'. הוא לא שאל אפילו מה. אני מדבר עם המודיע בטלפון, והוא אומר, 'יש פה יריות. אדם לבוש שחורים שיורה באנשים באם־16, ותגיעו מהר, לא כמו בפיגוע בבאר־שבע שאיחרתם'".
"אמיר ספג את הכדור ראשון. הכדור נעצר בגופו. יש כדורים שפוצעים שניים, אבל הכדור לא יצא החוצה. הוא היה השכפ"ץ שלי. אין לנו שכפ"צים ביחידה, והוא הוא הציל אותי"
ומה קורה אז?
"אני מנתק אותו, מדליק מצלמות גוף לי ולאמיר - ואין לי מושג למה עשיתי זה, אני גם דורך את האקדח תוך כדי נסיעה. זה לא משהו שמלמדים אותנו. הסברתי אחר כך, שזה היה אינסטינקט, כי אם זה היה אירוע פלילי, לא יכול להיות שיש ריבוי יריות. מה גם שהמודיע אמר שהגבר עומד ויורה, ובפלילי יורים ובורחים. אז זה בטוח מחבל. צוות שהיה ברחוב ביאליק, שם התחיל מסע ההרג, אמר שהוא מריח אבק שריפה, ושהמחבל ברח לכיוון רחוב השניים, אז הבנו שהוא שם.
"אני נותן לאמיר טפיחה בגב, כדי שידע שזה אירוע אמת, מכניס אותו לדריכות. זה חלק מהאדרנלין, כי אני לא יודע אם הוא שמע בקשר. הנסיעה של אמיר על האופנוע מטורפת, ושנינו מפעילים סירנות וכחולים".
למה בעצם לא להגיע בשקט?
"יכולנו לחנות בז'בוטינסקי ולהתקרב בשקט, אבל רצינו שהמחבל ידע שאנחנו פה ויתמקד בנו, ולא באזרחים".
מה עובר לך בראש באותם רגעים?
"באותו זמן לא חשבתי על כלום. גם לא על המשפחה שלי. רק להגיע מהר ולהציל חיי אדם. אנחנו יודעים שהמחבל ברח לרחוב השניים, מה שלא ידענו זה שהוא פנה משם שמאלה, לרחוב הרצל בכיוון ז'בוטינסקי, וירה בקורבן הרביעי, בעוד התינוק שלו בעגלה. בדיעבד, סיפר לנו בחור שגר שם, כי חצי דקה לפני שהגענו, אשתו הציצה דרך המרפסת, והמחבל כיוון אליה את הנשק. כשהמחבל שמע אותנו מתקרבים, הוא הסתובב ממנה, וחיכה שנצוץ בסמטה. אם לא היינו מפעילים את הסירנות, הוא יכול היה להרוג אותה, או אחרים נוספים".
צוות 417 דוהר על האופנוע לאירוע, והשניים מוצאים את עצמם כ־300 מטר מהמחבל, שארב לשני השוטרים מאחורי שיח בסמטה. "איך שנכנסנו לסמטה אני רואה מולי דמות וקנה מכוון אליי במרחק כמה מטרים. זה מקום טיפה חשוך, סמטה לא מוארת, ואני צועק, 'זהירות חורי!' ואיך שאני מתכופף לעבור לצד שמאל כדי לשפר את העמדה שלי ולירות לעברו, אני שומע 'בום', ואז את חורי צועק 'איה!'. זאת צעקה שתלווה אותי כל חיי".
מה חשבת שקרה?
"לא הבנתי שהוא נפגע, חשבתי שהוא נבהל מהירי. ואז פתאום נפלנו שנינו ימינה עם האופנוע. הספקתי לקפוץ ממנו עם הנשק. נפלתי עם הגב למחבל, ואני רואה שהוא רץ לעברינו. הכל מתחדד אצלי. הגוף שלי עובד על אוטומט. הסתובבתי אל המחבל, הוא עדיין רץ אלינו. זה עניין של שניות. קמתי מהר ורצתי אליו, לא חשבתי על אף אחד באותו הרגע. המוח ריק. עובדים לפי האימונים. יריתי לעברו כמה יריות. שתיים מהן כדורי הרתעה, שלישי לעברו, בכדור הרביעי הייתי מאוד ממוקד. שמעתי שאני פוגע בו. הסתערתי עליו. אני רץ אליו ויורה בו, וסיימתי את כל המחסנית, כי הוא עדיין זז. יריתי 15 כדורים. ואז הודעתי בקשר: 'ניידות, חוסל, חוסל. ניידות, לערוך סריקות, חיסלתי אותו'. עדיין לא ידעתי שחורי נפגע".
מתי הבנת שאמיר פצוע אנוש?
"20 שניות אחרי שחיסלתי את המחבל ראיתי שוטר שעבר אותי, ובתת־מודע שלי הייתי בטוח שזה אמיר. אני מסתכל על המחבל המחוסל על הרצפה, ולא רואה את אמיר. אני עדיין עם הגב אליו ולא יודע שהוא פצוע. ואז אני מסתובב ורואה את אמיר על הארץ, וכמות של דם על האופנוע, ואמיר לא צועק, אז אני מבין שמשהו לא טוב קרה. ואני רואה את העיניים שלו פקוחות, אבל עדיין נעות והוא מסתכל לשמיים. ואני צועק, 'שיט, שיט, חורי, חורי, איפה נפצעת?' ראיתי את החזה שלו עולה, אני מנסה לפתוח לו את החולצה וצועק בקשר: 'מד"א לפה עכשיו, שוטר נפגע, מד"א לפה עכשיו. רחוב הרצל 65, תביאו לי מד"א לפה עכשיו. בינתיים חשוד אחד מנוטרל, שוטר נפגע, תביאו לי לפה מד"א עכשיו, וצוותים שיצמצמו. מחבל חוסל, שוטר־אופנוען נפגע, זה הכל'. ואני צועק לאמיר 'דבר איתי', והוא לא מדבר. לא מגיב ולא זז.
"צעקתי שם 'חובש, חובש'. הגיעו מהר שניים מאיחוד הצלה על אופנוע. למזלם, הם לא נתקלו במחבל. שתי דקות אחריהם הגיעו מד"א. בשלב הזה, אני מבין שקרה אסון. אני זורק את הקסדה לרצפה ומתחיל לצרוח שם את הנשמה. חשבו בהתחלה שאלו צעקות של חורי. תפס אותי מאחור איש איחוד הצלה, ואמר לי: 'בוא, תחבק אותי, תצעק עליי'. ואני מחבק אותו וצועק לתוך החזה שלו. נותן אגרוף מרוב עצבים לעמוד ברזל שם, מחכה לחורי ושואל כל הזמן, 'מתי יודיעו לי מה איתו?'"
שבע שניות. זה הכל.
זה נראה כמו נצח, אבל מהרגע שבו זוהה המחבל בסמטה ועד שחוסל מהירי של בשירי, זה הזמן שחלף. "היה למחבל אם־16 שהיה מוסב, משופר כזה. הייתה לו עוד מחסנית בכיס, ולמרות שירה בחורי, הוא עדיין רץ לעברי במקום לברוח, להיכנע ולזרוק את הנשק. בגלל זה אני יודע שהצלנו עוד חיים של אזרחים, כי הוא בהחלט התכוון להמשיך במסע הירי שלו. הייתי מאוד נסער, ואזרח חרדי שגר שם העלה אותי לבית שלו כדי להירגע".
אז כבר רצו דיווחים על פיגוע בבני-ברק. מניחה שמיד התקשרת להרגיע.
"היה לי חשוב להודיע קודם למשפחה. ראיתי בווטסאפ מלא הודעות, אבל לא יכולתי לענות, כי חבלני משטרה ניתקו את כל הרשת, מחשש שיש שם אולי מטענים. האזרח הביא לי טלפון קווי, התקשרתי לאחי ואמרתי לו: 'חיסלתי את המחבל, השותף שלי נפצע, וזהו. אני חייב לנתק. תודיע למשפחה שאני בסדר'. עוד לא ידעתי שחורי מת. אני מסתובב שם כמו סהרורי, ומתקבל אירוע שיש אולי עוד מחבל בקניון איילון. אני מחליף מחסנית, דורך את הנשק ורוצה לצאת לאירוע. בדיוק עולים המפקדים לדירה ומתחילים לתחקר אותי על המחבל: 'האם הוא היה עם מישהו?', 'האם דיבר למישהו?'. אמרתי להם שהוא היה לבד. לא צעק לאף אחד, ולא דיבר עם אף אחד.
"הייתי 40 דקות בערך בבית ההוא, וכלום לא עובר לי בראש, רק החרדה: מה עם אמיר? החברים כבר ידעו שהוא נהרג וחששו לספר לי. כשירדתי למטה, ראיתי את הפרצופים של האנשים, וחשבתי שזה בגלל שאמיר פצוע קשה. אני משוטט ברחובות, חייב לנשום אוויר".
כל הזמן הזה, גם השוטרים שידעו כי חורי כבר נהרג חששו למסור לבשירי מה קרה שם. מפקדיו הפצירו בו לעלות לניידת ולחזור לתחנה, שם המתינו לו אנשי מקצוע שתפקידם היה לבשר את הבשורה הקשה. אבל בדרך, הוא קיבל טלפון מאחד השוטרים. "והוא בוכה לי בטלפון 'חורי נפטר'. צעקתי, בכיתי. הייתי שבור. חיפשתי ניידת שתיקח אותי לתחנה, שם עשו לנו תדריכים ואמרו, 'אף אחד לא הולך מפה בלי ליווי'. הגעתי הביתה. אשתי חיכתה לי עם הילדה הגדולה שלה. יש לנו עוד שני בנים משותפים, בני תשע ו־14. היא מתאילנד. קשה היה לי להסביר לה, היא לא הבינה מה היה ובאיזו סכנה הייתי, עד שראתה את סרטון מצלמת הגוף למחרת. רואים שם הכל, מההתחלה: איך אני נוסע על האופנוע, דורך את הנשק ואת חורי נוסע בניגוד לכיוון התנועה על המדרכה. שומעים אותי צועק: 'זהירות חורי', ושומעים את הבום ואת האופנוע נופל. רואים את הידיים שלי עם הנשק על הרצפה ואת הלחימה שלי מול המחבל. רואים באיזו סכנת חיים היינו, ואת חורי שוכב על הגב ואני מגיע אליו ואין תגובה ממנו".
היה בסרטון משהו שנמחק לך מהזיכרון?
"כן. מה שהיה לי שחור, הם שני הכדורים הראשונים שהוצאתי. אני לא זוכר את זה, המוח עבד אינסטינקטיבית. רק בכדור השלישי התחלתי להבין שאני באירוע מולו. לא נתתי למחבל הזדמנות לירות בי. תוך פחות משבע שניות הוא היה על הרצפה ואני עם סיום המחסנית שלי".
חמישה אנשים כולל חורי, נרצחו בפיגוע: הרב אבישי יחזקאל, יעקב שלום ושני אזרחים אוקראינים, ויקטור סורוקופוט ודימיטרי מיטריק ז"ל. בחקירה התברר כי המחבל, דיא חמארשה, בן 26 מהכפר יעבד, שהה בישראל באופן בלתי חוקי. ב־2013 ריצה מאסר בגין השתייכות לפתח. הוא הגיע לבני-ברק חמוש דרך פרצה בגדר ההפרדה, ופתח בירי, שאליו הוזנק צוות 417.
עברה לך בראש המחשבה למה הוא, ולא אני?
"כל הזמן. מחשבות על איך ניצלתי. איך זה שאני חי והוא לא. וגם מחשבות על איך הגבתי כל כך מהר. לוחמי יס”מ אמרו לי: 'כל הכבוד על מהירות התגובה, איפה התאמנת?' אנשים לא הבינו. ולכי תסבירי להם שזה אירוע ראשון כזה בחיים שלי. אני לא יס”מ. אמרתי להם שזה סוג של אינסטינקט שמפעיל אותך באותו רגע. אבל זה לא נכון להגיד רק 'אני'. כשעובדים כצוות על אופנוע, אנחנו גוף אחד, לטובו לרע. מחובקים, מחוברים זה לזה, מדברים זה עם זה. לכן זה נקרא צוות 417, לא 'בשירי וחורי'".
הוא בן 43 והתגייס למשטרה יחסית בגיל מאוחר, 31. "אני איש משפחה, יש לי ילדים, משכנתה, הוצאות, והמשכורת במשטרה לא גבוהה, אבל מגיעה בזמן. אז זה גם היה שיקול. כשהייתי צעיר עשיתי שטויות והסתבכתי עם החוק ורק הצבא יישר אותי".
יש שוטרים שחולמים על בילוש, על יס"מ, על יחידות מיוחדות או תיקים יוקרתיים בלהב 433. בשירי ביקש להגיע לסיור. הכי יומיומי, הכי שוחק, "כי הכי משך אותי שהם מטפלים בכל סוגי האירועים".
ארבע שנים אחר כך, גם חורי – ערבי־נוצרי מנוף־גליל, בן 32 בנופלו - התגייס, ובשירי היה החונך שלו בניידת. "כבר בשבוע הראשון הבנתי במי מדובר. חורי התחיל ללמוד רפואה ועזב הכל באמצע, כדי להיות שוטר כמו אבא שלו, שהיה קצין. תמיד צחקתי עליו, 'למה אתה פה?' הוא אמר שזאת האהבה שלו. תוך שלושה חודשים אמרתי למפקדים שהוא מוכן לתפקיד שוטר".
דרכם של השניים נפרדה, אבל לפני כחמש שנים, כשבשירי כבר היה ותיק ביחידת האופנוענים, הוא גילה להפתעתו שגם חורי הגיע לשם. "ב־2019 מוניתי לסגן מפקד היחידה ואמיר היה אופנוען רגיל, אבל תמיד הייתי חוטף אותו לעבוד איתי. אהבתי אותו ולעבוד איתו".
"כששמעתי את הקריאות 'מוות לערבים' אחרי הפיגוע זה עשה לי רע מאוד. באמת. נחרדתי. יש גם שוטרים ערבים ביחידה שלנו, והם שומעים 'מוות לערבים'? זה מאוד פוגע. הרי אבא של אמיר היה קצין משטרה בדרגת רפ"ק"
ואיך הרגשתי כשדקה אחרי האירוע הפגינו וצעקו שם "מוות לערבים", ואתה יודע מי נפגע שם?
"זה עשה לי רע מאוד. באמת. אני רק שמעתי אותם מבחוץ צועקים ונחרדתי. יש גם שוטרים ערבים ביחידה שלנו, והם שומעים 'מוות לערבים'. ואני לא יכול לבוא ולצעוק עליהם (על המפגינים), כי הם צועקים ככה גם בהפגנות שלהם. אחרי זה הם וכולם הבינו".
יצא לך לדבר עם אמיר על יחסי יהודים־ערבים? איך הוא הרגיש ביחידה כערבי?
"אמיר היה מאוד ציוני. החברה שלו, שני ישר, הייתה שוטרת יהודייה, והם הכירו כשהוא היה איתה בניידת סיור והיא בשח"מ והתאהבו. בהתחלה הם שמרו על הקשר שלהם בסוד. יצאו יחד שבע שנים ועמדו להתחתן. המשפחה שלה אהבה אותו. הוא היה הולך ומקדש אצלם בשבת. שם כיפה על הראש. הוא שינה את מועדי החופשות של החגים הנוצריים, התאים אותם לחגים שלנו, כדי שיוכלו להיות זה עם זה. היה לו חשוב להיות איתה. שני אמרה לי, שכשחורי ראה את הפיגוע בחדרה (שהתרחש יומיים קודם – ש"מ), אז זה מאוד חרה לו. מבחינת אמיר, להוריד מחבל זה היה השיא".
איפה הייתם בשומר החומות כשהיו מהומות בערים המעורבות?
"היינו בבני-ברק. לא היה אצלנו את זה. אבל זה הפריע לו, ברור. כי אצלנו במשטרה, ערבים ויהודים נמצאים ביחסים טובים. אז להגיד עכשיו, 'כל הערבים מחבלים'? זה מאוד פוגע. הרי אבא שלו היה קצין משטרה בדרגת רפ"ק".
איך עברו עליך הימים עד ההלוויה של אמיר?
"העלינו זיכרונות על אמיר ועל המעצרים שלנו ודיברנו על האבידה ואיזה אדם מדהים הוא היה. אמיר היה גדול מהחיים בעודו בחייו, כך שלא היה צורך להעצים אותו. כשאתה עובד שמונה־תשע שעות ביום עם בן אדם, אתה קרוב אליו מאוד. אמיר היה אדם צנוע, חייכן, אוהב אדם, מכבד. בחיים הוא לא אמר 'לא'. ועם זאת, היה לו גם צד שלא הכרנו. שני הראתה לי סרטון של אמיר אצלה בבית, ואני רואה שם אמיר אחר, שאני לא מכיר מהעבודה. רוקד, עושה צחוקים ושטותניק, ואני אומר לה, 'מי זה?'"
את משפחתו של חורי, פגש בשירי רק בהלוויה. "הם היו חנוקים מדמעות היה לי מפגש מאוד טעון איתם. יום קודם התקשרתי אליהם הביתה ודיברתי עם האבא ג'ריס. היה לי חשוב לדבר איתם".
מה הם ביקשו לשמוע?
"על האירועים האחרונים, על כל שנייה שהייתי איתו. איך יצאנו מהמטווח, איך יצאנו משם לזירת הפיגוע ומה היו המילים האחרונות שלו. אמרתי להם, 'אמיר הוא גיבור. הוא הסתער על המחבל עם האופנוע'".
וההלוויה עצמה?
"ההלוויה הייתה קשה. קודם התקיים טקס בכנסייה, הארון היה פתוח ואמיר שכב שם בחליפה. חיבקתי ונישקתי אותו ומשם המשכנו לבית העלמין הצבאי בנצרת, שם הוא נטמן".
עשרה ימים בשירי נשאר בבית, מנסה לעכל את מה שקרה שם, בסמטה ההיא בבני-ברק. "ישבתי כל הזמן מול הטלוויזיה. בני המשפחה קצת באו לחזק אותי. אמרו לי לא לראות חדשות, אבל כל הזמן ראיתי. היה לי קשה לבכות ליד הילדים שלי. הקטן בן תשע רצה לראות את הסרטון, כי ראה באבא שלו גיבור. לא רציתי להראות לו, אז הוא הסתכל לבד ביוטיוב. השוויץ בפני החברים שלו. חזרתי לעבודה, הייתי שבוע במשרד ויצאתי לשטח. היה לי חשוב לחזור ישר לעבוד, כי זה הוציא אותי מהעצבות שלי, מהמחשבות. היום אני דרוך יותר, לא מפחד. אבל מה שאני חווה ביומיום שלי, אלו שני מסכים. במסך הראשון, יש את החיים הרגילים שמתנהלים; על המסך השני יש את האירוע, שחוזר אליי כל הזמן, כמו גלגל של סרט נע, ומגיע עד הקטע שאני רואה את חורי על הרצפה".
12 יום לפני הפיגוע, חורי ובשירי קיבלו תעודת הוקרה. היה זה בעקבות תפיסתם של שלושה שבאבניקים קטינים מבני-ברק, שבפורים האחרון השתוללו בכביש, תקפו באלימות נהג מונית ושברו את חלונות רכבו. חורי ובשירי לכדו אותם. "זה היה האירוע האחרון שלי ושלו", הוא דומע. כמה חודשים אחרי הפיגוע, בשירי ומשפחתו של חורי זכו בעיטור האומץ, בזכות נטרול המחבל.
כמה הייתה משמעותית ההכרה הזאת?
"פחות משמעותית עבורי, יותר למשפחתו של אמיר. וכן, זה אומר שמבינים מה איבדנו, שמוקירים את המעשה. אבל..."
אבל מה?
"אבל זה לא יחזיר את אמיר".
