מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר הכתה את מדינת ישראל בתדהמה, אבל סמדר מאור, אימו של סרן איתי מאור ז"ל שנפל ביום ההוא, אומרת שהכתובת הייתה על הקיר והלוחמים בגזרה חיו בתחושה שבשלב כלשהו תהיה פשיטה – אך רק לא ידעו מתי זה יקרה.
"בדרך חזרה למוצב מאילת, איתי התקשר לחבר שלו, יקיר הלוי, ושיתף אותו שהוא סיים חופשה משפחתית נהדרת באילת ויש לו תחושה לא טובה", היא מספרת. "הוא לא פירט מדוע, הוא רק אמר לו שהוא מרגיש שמשהו לא בסדר. שבוע קודם לכן שמעתי אותו מדבר מתוך שינה ומנהל קרב מתוך חלום. במחברת שלו ב-23 באוגוסט 2023 איתי כתב: 'חמאס מתאמנים לפשיטה בהפתעה', ושורה מתחת לזה הוא כתב: 'לא מעדכנים אותי באירועים בגזרה בצורה מסודרת'".
איתי היה מפקד מחלקת אלון (נמרים) בפלוגה רובאית בגדוד 51 בגולני. בשבת שמחת תורה הוא היה עם המחלקה שלו במש"א (מוצב שליטה אזורי) ארז, בקו עזה. מדובר במוצב הקרוב ביותר לגבול רצועת עזה מחוף זיקים. פרט אליו עוד ארבעה לוחמים מהמחלקה נהרגו ב-7 באוקטובר: סמל עמית צור, סמל אורי לוקר, סמל דביר לישה וסמ"ר אופיר ציוני.
איתי לא היחיד שחש בסכנה. דביר כתב מעט לפני כן בסרקזם בקבוצה המשפחתית: "מי שמחפש אטרקציה לחול המועד מוזמן לגדר חמאס, בתצוגה מהממת של יכולת צבאית נדירה. מומלץ למשפחות וילדים מגיל 11".
לפני כשבועיים זומנו משפחות הנופלים לסיור במקום שבו הבנים נפלו, וערכו מחוות זיכרון לתמונת חמישה מהחללים. "היה לי חשוב מאוד לקשר בין המשפחות. הרגשתי שזאת צוואתו של איתי בני", אומרת סמדר. "מצאתי במחברות שהוא היה כותב: 'משפחות שכולות איתנו לנצח'. אין לי ספק שאילו הוא היה שורד את הלחימה, הדבר הראשון שהיה עושה הוא ליצור קשר עם משפחות הנופלים ולעטוף אותן כמה שאפשר. בסיור במש"א ארז זאת הייתה הזדמנות טובה".
"הם נלחמו כמו אריות"
איתי היה עם לוחמיו, סמל עמית צור וסמל אורי לוקר, בסיור שגרתי החל מיום שישי ב-22:00 בלילה ועד לשבת ב-10:00 בבוקר. הנהג של רכב השטח הצבאי (דוד) שליווה אותם ניצל וסיפר למשפחה ממה שזכר על השעות האחרונות בסיור. "בשעה 5:30 בבוקר התקיימה החלפת נהגי קו והלוחמים המשיכו בסיור", מספרת אימו של איתי, "ואז התחיל יירוט הטילים. הכוח בפיקודו של איתי ניהל קרב במקום גבוה כדי למנוע כניסה לנתיב העשרה. לאחר חילופי אש, איתי התבקש לפנות את המקום לטנק.
"בהמשך הם ראו ג'יפ של הסמ"פ פתוח וללא לוחמים. הנהג מספר שהם ראו עשרות מחבלי נוחבה עם ציוד לחימה מלא וסרטים על הראש. איתי נתן לנהג פקודה לעצור כדי לבצע פריקה, לחתור למגע ולמנוע את כניסת המחבלים ליישובים, לקיבוץ זיקים ולבסיסים באזור. לדברי הנהג, תוך כדי נסיעה היה ירי מהמחבלים לעבר הג'יפ, איתי כופף לו את הראש וכך ניצלו חייו. השלושה פרקו מהג'יפ והסתערו על ההמון. הם היו מעטים מול רבים. הנהג ביצע נעילה וחזר למוצב בקושי רב, ללא אוויר בצמיגים. בקרב הזה נהרגו איתי ושני לוחמיו – סמל עמית צור וסמל אורי לוקר".
היא מספרת כי "המחבלים לקחו את הג'יפ של הסמ"פ ונכנסו למוצב. הם קראו ללוחמים במוצב להגיע אליהם, והלוחמים לא הבינו בהתחלה שאלה בעצם מחבלים בג'יפ ולא חלק מהצוות שלהם. הטעו אותם, הם התקרבו והתחיל ירי", מתארת סמדר מאור את רגעי האימה. "שני לוחמים נוספים שנפלו מהמחלקה הם סמל דביר לישה וסמ"ר אופיר ציוני. דביר היה חלק מהכוח שקפץ ברכב סוואנה לחוף זיקים, שם נפל בקרב. אופיר נפל בקרב במש"א ארז".
היא מוסיפה: "הרעיון לחקות את התמונה של הבנים הנופלים מאותה המחלקה היה של בני נהוראי, אח של איתי, ואני ובתי ליאב ביימנו וצילמנו. היה לי חשוב שתהיה הנצחה לכולם ביחד. ביקשנו מהאבות לשתף איתנו פעולה והם נענו בחיוב. זו לא רק הנצחה. חשוב לי שישמעו את סיפור הגבורה של איתי ושל הלוחמים מהמחלקה שלו, כיוון שמדובר במוצב קטן יחסית עם לוחמים גדולים שניהלו קרב הרואי. הם נלחמו שם כמו אריות עד נשימתם האחרונה והצילו רבים. במותם הם ציוו לנו את החיים".
השיחה האחרונה
הפעם האחרונה שבה ראתה את בנה הייתה שבוע לפני כן, כשבילו בחופשה באילת. "שבוע לפני כן, בחג סוכות, היינו עם איתי בחופשה המשפחתית באילת, ונפרדנו ממנו ביום שני בתחנה המרכזית בעיר. השיחה האחרונה שלנו הייתה ביום שישי לפני כניסת השבת וחג שמחת תורה. הוא התקשר לאחל לנו שבת שלום וחג שמח, סיפר לנו שהוא עולה לסיור בלילה. חתמנו את השיחה בכך שהזכרתי לו שאני אוהבת אותו. בבוקר שבת 7 באוקטובר הוא נראה לאחרונה בוואטסאפ בשעה 6:24".
"איתי היה צנוע, עניו ושמח, איש של תורה ועבודה, מדבר מעט ועושה הרבה", היא מתארת את אופיו. "ערך המשפחה היה עליון בעיניו ואחיו היו בראש מעייניו. פק"ל הקפה של איתי הפך לסמל חם ומקרב לקשריו המיוחדים עם הוריו, אחיו, קרובי משפחתו, חבריו ולוחמיו. היציאה לטבע עם איתי ופק"ל הקפה היוותה רגעים קסומים של קשר, הכלה והקשבה. אהבת הארץ ואהבת התורה היו נטועות בליבו".
לדבריה, "איתי התעקש על גיוס קרבי ועבר מיונים לסיירת גולני, אך השאירו אותו בגדוד לצורך 'שבח גדודי'. הוא היה מצטיין פלוגתי, מצטיין יל"מ ועוד. בצניעותו הוא לא היה מראה לנו את התעודות וההוקרה שקיבל. היה חשוב לאיתי להשפיע ולהוביל את הלוחמים לאחווה, רעות, אהבת הארץ וחתירה למגע. אנחנו כלל לא מופתעים מהחלטתו לפרוק ולחתור למגע. למעשה הוא יישם בדיוק את מה שלמד והאמין בו".
