הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מיום 13 ביולי 1962 – כמו רבות מהכותרות באותם ימים – עסקה בילד החטוף יוסל'ה שוחמכר. הציבור עדיין נסער מהפרשה שבה סב חרדי הבריח לחו"ל את נכדו, מחשש שהוריו יחנכו אותו כחילוני. השאלה "איפה יוסל'ה?" הפכה לסלוגן נפוץ, עד כדי כך שסוכני מוסד, לא פחות, נשלחו להשיב אותו ארצה. הם איתרו אותו בברוקלין, והחזירו אותו לישראל, במבצע שדרש לא מעט משאבים. אבל באותם ימים, במסדרונות מטה המוסד, לא נשמעו צהלות שמחה. להפך. רבים מבכירי הארגון היו שותפים לאותה תחושה: בעוד אנחנו מתרוצצים בעולם ורודפים אחרי ילד, המצרים תפסו אותנו עם המכנסיים למטה.
ב-21 ביולי כבר שיגרה מצרים בהצלחה אבי-טיפוס של שני טילי קרקע-קרקע חדישים: "א-זאפר" ("המנצח") ו"אל-קאהר" ("הכובש"). כעבור יומיים הוצגו הטילים במצעד בקהיר, והנשיא נאצר הכריז בגאווה שהצבא המצרי מסוגל לפגוע בכל נקודה "דרומית לביירות". הרמז היה עבה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בישראל של אותם ימים, לא הייתה כיפת ברזל או יכולת להתגונן מפני מתקפה של מאות או אלפי טילים כאלו. מדובר בהפתעה אסטרטגית מוחלטת, בנשק שובר שוויון, שלפתע מופיע בידי מי שהייתה האויבת מספר אחת של ישראל. במושגים של ימינו, יש המקבילים את האירוע לרגע שבו איראן הייתה מבצעת פיצוץ גרעיני מוצלח, בהפתעה מוחלטת. "הייתה תחושה של חוסר אונים", נזכר ארתור בן-נתן, אז מנכ"ל משרד הביטחון. "כאילו השמיים נופלים לנו על הראש ועוד רגע אחד הכל פה ייחרב. בן-גוריון דיבר איתנו על הסיוט שלא נותן לו לישון בלילה, הסיוט שהוא, ראש הממשלה הראשון, הביא למדינת ישראל את שארית הפליטה של יהודי אירופה רק כדי שכאן, במדינה שלהם, יספגו שואה שנייה".
אלא שזו הייתה רק ההתחלה. הידיעות שהחלו להיאסף העלו כי מי שמילא תפקיד מרכזי בפיתוח הטילים המצריים, היה צוות מדענים גרמנים. הם לא היו טכנאים אלמונים: חלקם היו מבכירי המהנדסים של המשטר הנאצי, שעבדו במהלך המלחמה בבסיס המחקר בפינמונדה שלחוף הים הבלטי, שם פותחו רקטות ה-V1 וה-V2, שגבו במהלך המלחמה קורבנות רבים, בעיקר בלונדון. הסמליות זעקה: "גרמנים, נאצים לשעבר, מסייעים כיום לנאצר להשמיד את ישראל", נכתב בעיתון קנדי.
בתחקיר סודי ונוקב על הפרשה, שנערך במוסד ב-1982 וייחשף במהדורה העברית של הספר "השכם להורגו", שיראה אור בקרוב (הוצאת כנרת זמורה-ביתן), סוכמו הדברים כך: "שיגור הטילים בא כהפתעה אשר מיד תוארה כמחדל מודיעיני. זה היה אירוע טראומטי מן החשובים בתולדות קהיליית המודיעין הישראלית, מן הסוג הגורם לתגובת שרשרת המביאה לפעולות קיצוניות, והמשאירה אחריה את רשמיה על מנהלים ועל עובדים זמן רב אחרי שהנושא עצמו כבר ירד מן הפרק".
והתגובות אכן היו קיצוניות.
במהלך השנים נאמר ונכתב על פרשת המדענים הגרמנים לא מעט, כולל בספרים ובסרטים, חלקו תערובת של הרבה דמיון ומעט מציאות. אבל החומר העצום שנמצא בארכיונים של שירותי המודיעין של גרמניה וישראל מעולם לא ראה אור. עד עכשיו. לראשונה, אנו חושפים איך נראתה פרשת המדענים הגרמנים מבעד לתיקי ולדיווחי המוסד. בראשם, גילויים חדשים באחת מגולות הכותרת של הפרשה: החלטת המוסד לגייס ולהפעיל את אוטו סקורצני, קצין אס־אס בכיר לשעבר שהיה מקורב להיטלר, ובין שלל פשעיו, אף לקח חלק בליל הבדולח. למרות זאת, ועל אף התנגדויות פנימיות של ניצולי שואה, כך עולה מהמסמכים הנחשפים כאן, הוחלט בישראל להניח לעברו השחור של אדם אחד – למען עתידה של מדינה שלמה.
שיגור הטילים במצרים, גרם לאווירה של פאניקה במוסד. ארכיון מסמכי המודיעין של הפרשה כולל את המברקים המוצפנים שהוחלפו בין המטה בתל-אביב למטות באירופה. המברקים הללו נכתבים תמיד בטון קורקטי ויבשושי, אבל הרקטות שינו הכל. "אנו מעוניינים להשיג משם חומר ויהי מה", נכתב בפאתוס במסר של מטה המוסד באוגוסט 1962. "אם יזדמן גרמני שיודע על נושא זה ולא מוכן לשתף פעולה, אנו מוכנים לקחת אותו בכוח ולדובבו. תרשום זאת לפניך, כי עלינו להשיג ידיעות ויהי מה".
בניסוח הזה נחבא מסר שנחת מלמעלה. ראש המוסד איסר הראל האמין בכל ליבו בקיומן של קונספירציות לפיהן נאצים לשעבר זוממים לנסות שוב להשתלט על העולם. והנה, מבחינתו – התברר שצדק. הוא הורה לאנשי המוסד להתמקד במדענים, מה שזכה לכינוי מבצע "ויטמין סי".
כשלד"ר קרוג החטוף לא היה יותר מידע לתת, הוא הציע כי ישוב למינכן ויופעל כסוכן מוסד, אבל איסר הראל בחר בפתרון אחר. הוא הורה לאחד מאנשיו, ס"ג, לקחת את קרוג למקום מבודד צפונית לתל–אביב ולירות בו. הגופה הושלכה ממטוס של חיל האוויר לים. כששמעו על כך, אנשי מוסד רבים הזדעזעו. "זה היה מעשה בלתי נסלח, כתם על כולנו", אמר צבי אהרוני
אנשי השטח של הארגון החלו לפרוץ למשרדי חברות מצריות בכמה ערי בירה אירופיות, כדי לצלם מסמכים. הם הצליחו גם לגייס אדם עם גישה למשרדי חברה מצרית, שלעיתים חיפתה על פעילות הביון המצרי באירופה. מהמידע שהחל להיאסף, הערפל סביב פרויקט הטילים המצרי הלך והתפזר. התברר שאת הפרויקט יזמו שני מדענים בעלי שם בינלאומי, ד"ר אויגן זנגר וד"ר וולפגנג פילץ. במלחמה הם מילאו תפקידי מפתח במרכז המחקר הצבאי בפינמונדה. ב-1954 הצטרפו למכון המחקר לפיזיקה סילונית בשטוטגרט. זנגר עמד בראש הגוף היוקרתי, פילץ ושני ותיקי ורמאכט אחרים, ד"ר פאול גרקה וד"ר היינץ קרוג, היו ראשי מחלקות. החבורה הזאת פנתה ב־1957 למצרים, והציעה להוביל קבוצת מדענים שתפתח טילי קרקע-קרקע ארוכי טווח. נאצר נענה, והפרויקט יצא לדרך בשלהי 1961. כ-350 מדענים וטכנאים גרמנים מנוסים, התמקמו במצרים. המתקנים שחיכו להם שם כללו שלושה מפעלים, אתרי ניסויים, מעבדות ומגורי פאר. הגרמנים נהנו מתנאים מצוינים, משכורות עתק ובונוסים שמנים.
החדשות הרעות הוסיפו לזרום אל המוסד וממנו. ב־16 באוגוסט 1962 נכנס הראל בפנים חמורות לראש הממשלה בן-גוריון, ובידיו צילום מסמך שנמצא יומיים קודם. המעטפה הייתה מסומנת בכותרת "סירי" (סודי בערבית), ותוכנה זיעזע את המוסד: פילץ פירט בו את החומרים שיש להזמין מאירופה לצורך ייצורם של 900 טילים. לכולם היה ברור שמטח כזה, אם ייכוון למטרות צבאיות ותשתיתיות בארץ, עלול להוות מכת פתיחה מוחצת במלחמה הבאה נגד ישראל.
הפאניקה גברה כשעלה החשש שמטרתם האמיתית של המצרים היא לחמש את הטילים בראשי נפץ רדיואקטיביים וכימיים וכי, כך לפי סיכום של לשכת ראש המוסד, "בהינתן הפוטנציאל התעשייתי של הפרויקט במצרים, תוך שהוא מסתמך על הידע והסיוע הגרמני, יאפשרו למצרים... להגשים את תוכניותיהם במהלך העשור הקרוב".
הצמרת הישראלית נועדה לשורת דיונים בהולים. הראל סיכם: "המוסד מוכן לבצע פעולות מבצעיות נועזות, כדי להשיג חומר בנושאים קריטיים. במקרים מיוחדים לא יירתע מלנקוט אמצעים דרסטיים כדי להשיג את הידיעות הדרושות לביטחון המדינה".
להראל הייתה תוכנית. סוג של.
המידע שנאסף על ידי המוסד גילה נקודת תורפה בפרויקט המצרי, שאולי מזכירה את מה שקורה היום עם פרויקט דיוּק הטילים של נסראללה: מערכות ההנחיה של הטילים המצריים פיגרו אחרי הפיתוח של שאר המרכיבים. כל עוד המצב הזה נמשך, מצרים נזקקה למדענים הגרמנים; בלעדיהם, הפרויקט יתמוטט. תוכניתו של הראל הייתה לחטוף את הגרמנים, או לחסל אותם. מאותו רגע, המוסד יצא לסדרת מבצעי חטיפה והתנקשות, חלקם התממשו, רובם כשלו וגרמו למבוכה גדולה.
המטרה הראשונה שנבחרה הייתה פילץ. הראל תיכנן לחטוף אותו כשיגיע לביקור במינכן, להביא אותו לטירה מפוארת, "מרוהטת בסגנון הקלאסי של אצילי צרפת ומוקפת פארק גדול", שהמוסד שכר במרחק כ-35 ק"מ מפריז. ואז להוציא ממנו את המידע שברשותו, ולהרוג אותו. אם יתברר כי חטיפה איננה אפשרית, אז פשוט להרוג אותו. אבל המעקב אחר פילץ נכשל, והוא חמק.
הבא בתור היה קרוג, המתאם הלוגיסטי של הפרויקט, ש"פניו שמנים ומצולקים ועל גבו עורף פר פרוסי טיפוסי", כפי שנכתב בתיקו במוסד. "קרוג לא מואס בטיפה המרה ובאוכל טוב. הוא אוהב את נוחיות החיים, ובעיקר את מכוניתו המפוארת", מרצדס עם טלפון, מצרך מאוד נדיר באותה תקופה, שקנה בכסף שקיבל מהמצרים. "בתקופת היטלר לא היה מעורב בפעילות אנטי-יהודית. דעותיו היו כשל גרמני לאומני, אוהד נאצים ואנטישמי".
איש מוסד, שהזדהה כנציג מטעם המצרים בשם "סלאח קאהר", קבע עם קרוג פגישה בבית מלון. עדי ראייה שתוחקרו מאוחר יותר בידי המשטרה המקומית, תיארו את קאהר כ"בעל הופעה מזרחית", שבהחלט נראה מצרי. אבל קאהר נולד בעיראק. שמו האמיתי היה עודד שאשא. הוא היה פעיל במחתרת הציונית וברח מעיראק ב־1949. בישראל התגייס למוסד ושימש כלוחם וכמגייס סוכנים.
בפגישה בבית המלון רכש שאשא את אמונו של קרוג. למחרת אסף שאשא את קרוג, כביכול לפגישה עם בכיר בצבא המצרי בווילה מחוץ לעיר. "הוא (קרוג) לא חשד כלל לרגע שלא הייתי מי שאמרתי שהייתי. הייתה כימיה טובה בינינו", סיפר שאשא. "החנפתי לקרוג וסיפרתי לו כמה אנחנו, במודיעין המצרי, הערכנו את שירותיו ותרומתו. הוא דיבר בעיקר על המרצדס החדשה שקנה ממש לאחרונה".
במוסד חשבו שהדרך לסקורצני היא באמצעות אשתו הרוזנת, אשר "משתייכת לאצולה [...] בת 45, אישה מושכת למדי ושופעת מרץ רב". מי שנבחר לגייסה היה רפי מידן, שלפי דוח המוסד, "הייתה לו השפעה על נשים". "הם ניהלו נישואים פתוחים. לאוטו היו הפילגשים שלו ולאלזה היו הידידים שלה", אמר לי מידן. אחרי פגישה לילית במדריד, הוא גייס אותה. מה קרה שם? מידן הסכים לומר רק שהפגישה הייתה "טובה ואפילו מסַפקת"
כשהגיעו לבית, אישה פתחה להם את דלת הכניסה. קרוג נכנס, ומיד הדלת נסגרה. שאשא הסתלק. בפנים המתינו לקרוג שלושה אנשי מוסד, היממו אותו בכמה מהלומות, חסמו את פיו וכפתו אותו. כאשר הכרתו שבה אליו, איש מוסד דובר גרמנית אמר לו, "אתה אסיר. עשה בדיוק מה שנאמר לך או שנחסל אותך". קרוג הבטיח לציית.
קרוג הוכנס לתא נסתר של רכב מסוג פולקסווגן קמפר, והוסע לשדה תעופה במרסיי. כדי שישתוק במעבר הגבול, הראל, שהגיע ללוות חלק מהמבצע, אמר לקרוג שלתא הנסתר מחוברת צינורית, ובלחיצת כפתור מתא הנהג – יזרום לשם גז רעיל. ממסמכי המוסד לא ברור אם זו הייתה האמת או איום סרק. כך או כך, זה עבד, ובמרסיי הועלה קרוג על מטוס אל על, כשהוא תחת השפעה כבדה של סמי הרגעה. לדיילים הוסבר כי הוא אינו חש בטוב.
בארץ, קרוג נכלא במתקן חשאי של המוסד ועבר חקירה קשה. עד מהרה החל לשתף פעולה, ובמשך כמה חודשים, "הניב פירות רבים", על פי דוח המוסד. "האיש היה בעל זיכרון טוב, בקיא ככל הפרטים המינהליים-ארגוניים של פרויקט הטילים. גם המסמכים שהיו בתיק שברשותו הועילו. בין השאר, נמצא שם יומן כיס שכלל רשימות של המדענים הגרמנים במצרים, ושל החברות הגרמניות והאחרות שסיפקו חומרים וחלפים, ושל המצרים העיקריים הקשורים בפרויקט על כתובותיהם ומספרי הטלפון שלהם... נתונים אלה אפשרו לבנות אנציקלופדיה של מל"מ (מודיעין לפני מבצע)".
כשלא היה לו יותר מידע לתת, קרוג הציע כי ישוב למינכן ויופעל כסוכן מוסד, אבל הראל בחר בפתרון אחר. הוא הורה לאחד מאנשיו, ס"ג, לקחת את קרוג למקום ריק מאדם צפונית לתל-אביב ולירות בו. הגופה הושלכה ממטוס של חיל האוויר לים. כששמעו על כך, אנשי מוסד רבים הזדעזעו. "זה היה מעשה בלתי נסלח, כתם על כולנו", אמר צבי אהרוני. היעלמותו של קרוג נותרה מסתורית שנים רבות, ואף שימשה בסיס לחלקים מהעלילה של הספר המפורסם "תיק אודסה" של פרדריק פורסייט.
מבחינה מבצעית, חטיפתו של קרוג עוד הייתה סיפור הצלחה. מרבית הניסיונות הנוספים לפגוע או לגייס מדענים, נכשלו. אחד מהם היה מבצע של המוסד ויחידה 188, אז גוף המודיעין הסודי ביותר של ישראל, שהשתיל חיילים בארצות אויב לצורך "לחימה בשיטות ובאמצעים בלתי קונבנציונליים". לוחמי 188 והמוסד הטמינו מעטפות וחבילות נפץ בשקי הדואר המיועדים למדענים הגרמנים במצרים. אלא שהפיצוץ לא חיסל אף אחד מהם. במקום זאת, נהרגו חמישה מצרים, ומזכירתו הגרמנייה של אחד המדענים נפצעה קשה.
7 צפייה בגלריה
איסר הראל. ''במקרים מיוחדים המוסד לא יירתע מלנקוט אמצעים דרסטיים כדי להשיג את הידיעות הדרושות לביטחון המדינה''
(צילום: דוד רובינגר)
יחידה אחרת, "מפרץ", ניסתה לחסל באירופה מדען נוסף, ד"ר הנס קליינווכטר, אבל המבצע הוכן באופן חובבני. המחסלים ירו על חלון מכוניתו, אחר כך אירע כשל בנשק. בתגובה, המדען הגרמני שלף אקדח, והחל לירות לעבר הישראלים, שנאלצו להימלט רגלית מהמקום. אחר כך ביקש הראל לשלוח לוחמים שיאיימו על בני משפחות של מדענים לבל ימשיכו בעבודתם. בתו של אחד מהם פחות התרגשה, והביאה למעצר בשווייץ של לוחם מוסד וסוכן גרמני. הניסיון הפך לתקרית דיפלומטית שגרמה נזק כבד לישראל.
בסופו של דבר, החל בן-גוריון המאוכזב להצר את צעדיו של הראל, עד שראש המוסד כתב מכתב התפטרות. הראל היה משוכנע שהזקן לא יוכל בלעדיו, ויתחנן שיחזור בו. אבל בן-גוריון קיבל את ההתפטרות. פרשת הטילים הביאה לסיומה של הקריירה המפוארת של ראש המוסד המיתולוגי.
מאיר עמית, יורשו של הראל, קיבל מוסד שבור ומבולבל, ובעיקר כזה שלא הצליח לעצור את פרויקט הטילים המצריים. הוא הקפיא זמנית את ההתנקשויות, והורה להגביר את הפריצות ואת איסוף המסמכים הנוגעים לפרויקט. עד 1964 השיגו אנשיו כ־30 אלף מסמכים. אבל זה לא היה מספיק. עמית הבין שבלי אדם מבפנים, זה לא יעבוד. המוסד ניסה לגייס כמה מאנשי הפרויקט, כולל מדענית בכירה ואת האחראי על ביטחון אנשי הפרויקט, אבל נכשל.
ביוני 1964, בדיון של צמרת המוסד, הציע רפי איתן, שבינתיים מונה לפקד על מאמץ סיכול הפרויקט, רעיון חדש. הוא הציג אותו יחד עם אברהם אחיטוב, לימים ראש השב"כ ואז ראש שלוחת המוסד בגרמניה. התברר כי ישנו אדם המקורב לאנשי פרויקט הטילים, שגיוסו עשוי לסייע למוסד. "אָבֵּר", הוסיף אחיטוב, שעבר לגרמנית מדי פעם, "יש בעיה קטנה אחת. לאיש הזה קוראים אוטו סקורצני. הוא היה לוטננט־קולונל בוואפן אס־אס, מפקד המבצעים המיוחדים של היטלר, חביבו של הפיהרר".
על פי תיקו במוסד, בגיל 23 סקורצני הצטרף למפלגה הנאצית, ושירת ב"יחידת האס–אס ששמרה על חיי היטלר. יותר מאוחר פיקד על יחידת קומנדו של האס–אס במסגרת המודיעין הגרמני. סקורצני הביא לפיתוח תחמושת אקדח מיוחדת, ממולאת רעל לחיסול אנשים. התחמושת נוסתה במחנה ריכוז על שבויי מלחמה רוסים"
עמית צחק: "ואותו, את האוטו הזה, אתה רוצה לגייס? נחמד. כזה עוד לא היה לנו".
אחיטוב נזכר במשהו: "אה, ויש עוד עניין קטן: הוא היה נאצי שבנאצים, חבר באס-אס והשתתף בליל הבדולח".
אחיטוב סיפר כי ב-1960, הורה איסר הראל ל"עמל", היחידה שרדפה אחר פושעים נאצים, לאסוף על סקורצני מידע בכוונה להביאו למשפט או להורגו. בתיקו נכתב כי בגיל 23 הצטרף למפלגה הנאצית האוסטרית כתומך נלהב. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, על פי אותו תיק, "הועבר סקורצני אל יחידת האס-אס ששמרה על חיי היטלר. יותר מאוחר פיקד על יחידת קומנדו של האס־אס במסגרת המודיעין הגרמני. בסוף התמנה למפקד כל יחידות הקומנדו המיוחדות. סקורצני הביא לפיתוח תחמושת אקדח מיוחדת, ממולאת רעל לחיסול אנשים. התחמושת נוסתה במחנה ריכוז על שבויי מלחמה רוסים".
סקורצני זכה בשלל עיטורים, כולל צלב הברזל, שקיבל לאחר שנפצע בראשו מרסיס קטיושה בחזית הרוסית וסירב להתפנות עד שסיים לנהל את הקרב. ביולי 1943 נבחר על ידי היטלר עצמו להוביל את מבצע החילוץ של בניטו מוסוליני, שליט איטליה ובן בריתם של הנאצים, מהווילה בהרי האפנינים שבה היה עצור.
סקורצני גם פעל עמוק מעבר לקווי האויב. בין השאר צנח בהרי איראן כדי לאמן שבטים מקומיים במטרה שיחבלו בצינורות הנפט ששימשו את צבאות בעלות הברית. את שהותו שם ניצל גם לתכנון התנקשות במנהיגיה - צ'רצ'יל, סטלין ורוזוולט - בוועידת פסגה בטהרן. כמו כן תיכנן לחטוף או לרצוח את הגנרל האמריקאי אייזנהאואר, שבתגובה, הורה לחסלו. תמונות של המבוקש עם צלקת הסיף שעיטרה את לחיו השמאלית הופצו בקרב החיילים, והמודיעין של בעלות הברית כינה את סקורצני "האיש המסוכן ביותר באירופה".
עם זאת, הוא לא הורשע בפשעי מלחמה. סקורצני זוכה במשפט אחד, וכשנעצר שוב בשל פשעים אחרים, נמלט בעזרת חבריו מהאס-אס, ומצא מקלט בספרד של הגנרליסימו פרנקו. משם רקם קשרי מסחר בינלאומיים בנשק ובציוד צבאי, בין השאר עם גרמנים יוצאי הוורמאכט, ובהם גם המדענים במצרים.
לדעתו של איתן, על אף עברו הנאצי של סקורצני, היה כדאי לגייס אותו. איתן לא היה ניצול שואה וטיפל בעניין, כהרגלו, ללא מעורבות רגשית. "בתמורה לשיתוף פעולה מצידו אנחנו יכולנו להציע לו את מה שאף אחד לא היה מסוגל - חיים ללא פחד", אמר.
עמית השתכנע, קיבל את הגיבוי מראש הממשלה החדש לוי אשכול למבצע הרגיש, ואישר לנסות לגייס את סקורצני. השאלה היא איך מביאים קצין אס-אס מהמעגל הקרוב של היטלר, לעבוד עבור מדינת היהודים.
אחיטוב סבר שיהיה פשוט יותר להתחיל עם הקמת קשר עם אשתו של סקורצני, הרוזנת אלזה פון פינקלשטיין. בתיקה במוסד נכתב, בין השאר, כי היא "משתייכת לאצולה [...] בת 45, אישה מושכת למדי ושופעת מרץ רב".
"היא הייתה מעורבת בכל", סיפר בכיר המוסד רפי מידן, שנבחר לגייס את פון פינקלשטיין. "גם קשורה למודיעין של הוותיקן, גם סוחרת נשק". סקורצני והרוזנת ניהלו חיי זוגיות ליברליים למדי. לדברי מידן, "לא היו להם ילדים, והם ניהלו נישואים פתוחים. לאוטו היו הפילגשים שלו ולאלזה היו הידידים שלה. אוטו היה מרשים בהופעתו ותמיד היה מוקף בחורות. גם אלזה נראתה טוב תמיד: כל שנתיים היא עברה טיפול הורמונלי בשווייץ לשמור על נעוריה".
למידן עצמו, "יצא מוניטין בשל הופעתו האירופית והיותו גבר נאה בעל השפעה על נשים", כפי שתיאר דוח המוסד. בעזרת אנשי קשר נקבעה הפגישה הראשונה בין מידן והרוזנת בסוף יולי 1964 בדבלין, אירלנד.
מידן הציג עצמו כעובד בחופשה של משרד הביטחון הישראלי, המנסה את מזלו בתיירות בינלאומית ומתעניין בתוכניות פיתוח באיי-בהאמה. הוא מצא חן בעיני הרוזנת, והיא הזמינה אותו למסיבה באחוזה שלה. הוא סירב בעדינות, בינתיים. שבוע מאוחר יותר, נפגשו שוב בהמבורג ויצאו לבלות, ואחרי כשבוע נפגשו שם שוב ובילו לילה ארוך יחד. ב-7 בספטמבר הגיע מידן למדריד, והשניים בילו במועדונים עד שעות הלילה הקטנות.
על פי שמועה שהסתובבה במוסד, ונרמזה בעדינות בדוחות הארגון על הפרשה אך לא נאמרה במפורש, מידן "הקריב" את עצמו למען המדינה וניצל את הנישואים הפתוחים של הזוג, כדי לגייס את פון פינקלשטיין. "אלה דברים שג'נטלמן לא שואל עליהם, וג'נטלמן לא צריך לענות עליהם", אמר לי לימים מידן בחיוך. כששאלתי לגבי הפגישה עם הרוזנת, הוא תיאר אותה כ"טובה ואפילו מסַפקת".
באותה פגישה "טובה ואף מספקת" במדריד, הצליח מידן לשכנע את הרוזנת להפגיש ידיד שלו ממשרד הביטחון הישראלי עם בעלה, "בעניין חשוב מאוד". סקורצני הסכים לפגישה, ככל הנראה כי חשש מגורל דומה לזה של אייכמן, וחשב שיוכל להציע מידע תמורת המשך חייו. הפגישה התקיימה באחד מבתי המלון המפוארים של מדריד כבר בערב למחרת. ראשונה נכנסה ללובי הרוזנת, לבושה במלוא הדרה. כרבע שעה אחריה, נכנס סקורצני. הישראלים מידן ואחיטוב כבר המתינו להם. מידן לקח את הרוזנת הצידה, כדי שבעלה ואחיטוב "יוכלו לדון על עסקיהם".
למרות לשונו היבשה והמקצועית, הדוח הפנימי של המוסד לא יכול היה להתעלם מעוצמת הרגע: "קשה להגזים בגודל רתיעתו הרגשית של אברהם אחיטוב ממבצע זה. אברהם נצר למשפחה שומרת מצוות, יליד גרמניה ותלמיד ה'חיידר'. בשבילו היה המגע עם המפלצת הנאצית חוויה נפשית מזעזעת שעמדה בסתירה לדרישות המקצוע".
בדוח המפורט של אחיטוב עצמו, מ־14 בספטמבר 1964, הוא מתאר את הפשרה המוסרית הקשה שנדרש לה. "אוטו סקורצני היה ענק", כתב. "בעל גוף מגושם. כנראה בעל כוח פיזי בלתי רגיל. על לחיו השמאלית התארכה הצלקת המפורסמת מתמונותיו, הנמשכת עד לאוזנו. היה כבד שמיעה באוזן זו, ביקשני לשבת לימינו.
"שני מומנטים (רגעים) גרמו לי זעזוע. סקורצני חיפש כתובת בספר הטלפונים, כדי לתת לי. לפתע הוציא את המונוקל מכיסו ותקעו בעינו הימנית. מראהו אז, נוסף למידות גופו, צלקתו ועיניו התוקפניות, שיוו לו דמות נאצית מושלמת... המקרה השני אירע לאחר הפגישה, כשסעדנו בצוותא במסעדה לא הרחק ממשרדו. לפתע ניגש אלינו אחד, הקיש בעקביו בחוזקה ובירך לשלום בגרמנית את 'אדוני הגנרל'. סקורצני סיפר לי שזה בעל המסעדה. בעבר היה מחשובי הנאצים במקום".
עוד כתב אחיטוב: "אין לי אשליות לגבי דעותיו המקוריות. גם אשתו לא ניסתה לטהרו. רק הדגישה שלו לא היה חלק בשואה. כבר מתחילה החלטתי שאעלה בפניו את נושאי השואה בצורה החמורה ביותר".
אחיטוב החליט להעלות את השתתפותו של סקורצני בפוגרומים של ליל הבדולח. הוא שלף רשימה של אנשים שלקחו חלק בהתקפות. סקורצני הכיר את המסמך. הוא הצביע על איקס שסומן בדיו ליד שמו. "זו ההוכחה לכך שלא השתתפתי", אמר, אף על פי שצייד הנאצים ויזנטל פירש את הסימן בדיוק להפך. סקורצני התלונן על כך שויזנטל רודף אחריו ושיותר מפעם אחת מצא את עצמו במצב שבו "חשש לחייו".
אחיטוב החליט לא להתווכח, וממילא לסקורצני נמאס לדבר על המלחמה. "הוא הפסיקני ושאל במה אני עוסק. היה ברור שאין טעם לשחק במחבואים. השבתי שאני איש שירות [מודיעין] ובעל דעות עצמאיות. [סקורצני אמר כי] אינו מתפלא שהגענו אליו. בזמנים שונים היה קשור עם מדינות שונות ועם חלקן עדיין מקיים יחסים מצוינים. בהחלט הינו נכון להחליף דעות גם איתנו".
"החלפת דעות" הייתה דרכו של סקורצני להסכים לשיתוף פעולה עם ישראל. היה כמובן מחיר לסיוע: הוא דרש שינפיקו לו דרכון אוסטרי עם שמו האמיתי; שיספקו לו צו חתום על ידי ראש הממשלה אשכול המקנה לו חסינות לכל חייו מפני חיסול או העמדה לדין בישראל; ושיסירו מיידית את שמו מרשימת הנאצים המבוקשים של ויזנטל. בנוסף, דרש גם כסף.
הדרישות של סקורצני עוררו תגובות מעורבות במוסד. אחיטוב ואיתן ראו בהן "אילוץ מבצעי ותנאי להצלחת המבצע", ואילו בכירים אחרים במטה, התייחסו לכך כאל "תביעת פושע נאצי לטיהור שמו". הם דרשו לערוך בדיקה נוספת של עברו של סקורצני. בבדיקה התגלו פרטים חדשים על חלקו, "כמפקד אחת הכנופיות ששרפו בליל הבדולח בתי כנסת בוינה". עוד התברר שגם אחרי המלחמה תמך והיה פעיל בארגונים ניאו-נאציים.
מאיר עמית החליט לעלות לראש הממשלה. אשכול הקשיב, ולאחר מכן פנה לבכירים אחרים, שחלקם היו ניצולי שואה. למרות ההתנגדות החריפה שהביעו, אשכול הסכים לבסוף לתת לסקורצני כסף, דרכון וחסינות. ויזנטל סירב להסירו מרשימתו. "אין שום סיכוי. זה נאצי ופושע מלחמה ואנחנו לא נמחק אותו מהרשימות שלנו לעולם", אמר למידן שנשלח לשכנעו.
סקורצני אמנם התאכזב מהשארתו ברשימה, אבל הסכים להמשיך למלא את חלקו בעסקה. הבלתי ייאמן התממש: חביבו של היטלר מהאס-אס, פושע מלחמה נאצי ששרף בתי כנסת, הפך לסוכן מפתח במבצע החשוב ביותר שניהל המודיעין הישראלי באותה עת.
"תעמוד דום כשמדברים איתך!"
סקורצני קיבל במוסד את שמות הקוד "ספרטן" ו"אינטרלוק", והחל לעבוד. כצעד ראשון, שיגר הודעה לידידיו מקרב המדענים במצרים שהוא עומד להפעיל רשת של ותיקי ורמאכט ואס-אס "לבניית גרמניה חדשה". כדי להכשיר את הקרקע להקמתו של הרייך הרביעי, המדענים הגרמנים שעבדו עבור נאצר יידרשו, כמתחייב משבועתם לפיהרר, לספק לארגון הרפאים של סקורצני את הפרטים של מחקר הטילים, כדי שהכוח הצבאי הגרמני החדש ישתמש בהם.
סקורצני ואחיטוב גם עמלו יחד על תוכנית לגיוסו של קצין הביטחון של הפרויקט, הרמן אדולף ולנטין, שידע הכל על הטילים המצריים. אבל בניגוד לתהליך הגיוס של סקורצני המתוחכם והפרקטי, עם ולנטין היה צריך גישה שונה לגמרי.
סקורצני זימן את ולנטין למדריד בתואנה של כינוס מיוחד לעמיתיו מ"המלחמה המהוללת", ושיכן אותו, על חשבון המוסד, במלון יוקרתי. לאחר שהציג בפניו את תוכניתו המזויפת להחייאת הרייך, גילה לו שיש סיבה נוספת להזמנתו, וכי הוא רוצה שיפגוש "חבר קרוב", קצין בשירות חשאי מערבי, שיש לו עניין במתרחש במצרים.
ולנטין היה חשדן. "האם אתה בטוח שהישראלים אינם מעורבים בזה?" שאל. סקורצני הגיב בחדות: "תעמוד דום כשמדברים איתך, תתנצל! איך אתה מעז להגיד דבר כזה למפקד שלך!?"
ולנטין התנצל, אבל עדיין לא השתכנע. בצדק. "ידידו" של סקורצני לא היה אלא קצין איסוף של המוסד, יליד אוסטרליה, בשם הארי ברק. ולנטין הסכים לפגוש אותו, אך לא לשתף פעולה.
סקורצני העלה מיד פתרון אחר. בפגישתו הבאה עם ולנטין, סיפר לו סקורצני כי "נזכר" במשהו: לקראת סוף המלחמה הוא שלח מברק ובו הודיע למטה הכללי שהוא מעלה את ולנטין בדרגה. רק שבכאוס של אותם ימים, המברק לא הגיע. עיניו של ולנטין הוארו. הוא נעמד, הצדיע והעתיר על מפקדו הנערץ שפע תודות. אחר כך הסכים לסייע ל"ידיד" ככל שירצה.
למחרת בבוקר נפגש ולנטין שוב עם ברק, עדיין נרגש מהעלאתו בדרגה. בסיומה, עמד דום, הושיט את היד לברק ואמר בחגיגיות באנגלית: I am your man. ברק סיכם את הדוח שלו בנימה משועשעת: "אלה היו אולי המילים היחידות שידע באנגלית. כנראה חזר עליהן כל הלילה".
הפרטים שסיפקו סקורצני וולנטין שפכו אור רב על תוכנית הטילים. הודות לשפע הזה, הצליח המוסד לפורר את הפרויקט המצרי מבפנים. לשם כך השתמשו בכמה שיטות. אחת מהן הייתה שיגור מכתבי איום למדענים. המכתבים נוסחו בתחכום, התבססו על מידע שסיפק ולנטין, והכילו פרטים אינטימיים על מקבליהם. "מר נוימן הנכבד", נאמר, למשל, במכתב שנשלח למהנדס אמיל נוימן. "לבטח תתפלא לקבל מכתב אנונימי זה, אך על פי תוכנו, תבין שהינך מוכר לנו היטב.
"אתה אדם צעיר ובוודאי לא ברורה לך המשמעות מרחיקת הלכת של עבודתך במצרים. אנו מניחים שאינך פועל מתוך רגשות אנטישמיים. הלוא בתום מלחמת העולם השנייה היית בסך הכל בן תשע. יחד עם זאת, תמוה שבחור ער כמוך לא הבין את המצב. ברור לעולם כולו שבניגוד לנאמר בתעמולה המצרית עוסקים אתה וחבריך בפיתוח וייצור של כלי נשק בלתי שגרתיים, המכוונים רק להשמדה המונית.
"במיוחד מפליא שלא שקלת את מעשיך מחדש, כשנולד בנכם הראשון בסוף 62'. חשבנו שלפחות בביקורך בגרמניה בתחילת השנה תשתדל למצוא עבודה אחרת.
"תקוותנו שתסיק מסקנות. זכור שגם אם אינך אשם בפשעי העם הגרמני בעבר לא תוכל להשתחרר מהאחריות למעשיך כיום. טוב תעשה אם תשקול היטב מה כתוב במכתב זה - למען עתידך ועתיד משפחתך הצעירה.
"הגדעונים".
כך, לאט-לאט, קרס פרויקט הטילים, עד שנמוג לגמרי.
פרשת המדענים הגרמנים הייתה הפעם הראשונה שבה גייס המוסד את כל כוחותיו כדי לעצור את מה שנתפס בעיני ישראל כאיום קיומי. זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה פתח בסדרת התנקשויות במדעני טילים וגרעין. שתיהן לא יהיו הפעמים האחרונות.
בתחילת שנות ה-80, הוקם במוסד צוות שבחן את הפרשה ובדק את "השאלה המוסרית של הצידוק בשימוש באמצעים חריפים (הכוונה לחיסולים) בפעולות מודיעין מסוימות". הצוות ניסה למצוא האם היו אז התחבטויות מוסריות. "במקורות פרשת המדענים", סיכם צוות הבדיקה, "לא נמצאו הצבעות מפורשות שההיבט הזה העסיק קברניטים או אנשי מודיעין אף על פי שישנם רמזים כאן ושם שלא התעלמו ממנו. אין ספק שבעיניהם השיקול המכריע היה הביטחון של מדינת ישראל".
אבל השאלה החשובה באמת היא היעילות: האם חיסולם של כמה ממדעני הטילים הוכיח את עצמו? ראש המוסד עמית טען כי דווקא מבצע אחר, שנועד למנוע ממהנדסים גרמנים נוספים להגיע למצרים על ידי לחץ דיפלומטי והבטחה למשרות, הוא שהצליח. המבצע התבסס על המידע שקיבל המוסד מקצין האס-אס, והוא "השיג את המטרה בדרכי נועם, על ידי הפעלת השפעה פסיכולוגית ומורלית". אבל עורכי התחקיר חלקו עליו. "תחכום זה בא על רקע פעולות כוח [...]" פסקו, ותהו האם הדיפלומטיה הייתה מונעת מהמהנדסים להגיע, "בלי שידעו על היעלמו המסתורי של קרוג, על הפצצה שפגעה באנלורה ונדה (המזכירה שנפצעה) או על מכתבי הפצצה וההפחדה?" רוב המעורבים בפרשה מהמוסד סבורים שלא. הלקח הזה מלווה עד היום רבים בשירות הביון הישראלי.
