המחלוקות בין שר המשפטים יריב לוין לשופטי בית המשפט העליון ולנציגי האופוזיציה בוועדה למינוי שופטים הגיעו בימים האחרונים לשיא חדש. בג"ץ נאלץ להוציא צו שבו חייב את לוין לכנס את הוועדה על מנת לבחור נשיא לבית המשפט העליון שפועל כבר יותר משנה ללא נשיא קבוע ולוין, מצידו, כפר בסמכות בית המשפט לדון בעניין.
על רקע החשש ההולך וגובר ממשבר חוקתי חריף התרבו קריאות התמיכה בהשגת פשרה בין הצדדים, כזו שתאפשר ללוין להביא למינוי של שופט "מטעמו" לבית המשפט העליון תמורת הסכמתו לבחירתו של השופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט בהתאם לשיטת ה"סניוריטי".
ככלל, פשרה שתסדיר את מערכת היחסים בין הרשות המחוקקת והמבצעת לבין בית המשפט ותקטין את הקיטוב בציבור היא מטרה ראויה, וכותב שורות אלו נמנה על מי שניסו לגבש בתקופה האחרונה מתווה פשרה כזה. ואולם, לדעתי, הן מערכת המשפט והן הגורמים הפוליטיים המעורבים בנושא אשר מתנגדים למהלכיו של השר לוין צריכים לדחות כעת בשתי ידיים את הצעת הפשרה הנוכחית בנוגע ל"פשרה" בוועדה למינוי שופטים.
הסיבה הראשונה והעיקרית לכך שאין מקום להתפשר עם לוין היא שהוא פועל בחודשים האחרונים בניגוד לחוק. החוק בנושא הוא פשוט וברור: הוא מסמיך את לוין לכנס את הוועדה למינוי שופטים על מנת לדון במינויים העומדים על הפרק. החוק אינו מסמיך אותו להימנע מכינוס הוועדה רק משום שהתוצאה הצפויה בהצבעה איננה לטעמו.
אין לו רוב
לקואליציה שלוין עומד בראשה אין רוב בוועדה למינוי שופטים משום שבבחירות ללשכת עורכי הדין המועמד שהוא תמך בו (אפי נווה) הפסיד, והלשכה בחרה כנציגיה לוועדה מועמדים שאינם סרים למרותו. במקום לכבד את תוצאות ההליך הדמוקרטי ולכנס את הוועדה בהרכבה החוקי, הכולל שופטים מבית המשפט העליון ונציגים מלשכת עורכי הדין, מהממשלה ומהכנסת, החל לוין בשורה של תמרונים מפוקפקים, לרבות הצגת מועמדויות של כל שופטי בית המשפט לתפקיד הנשיא (בניגוד לרצונם של השופטים עצמם), ארגון הליך המוני של "התנגדויות" למועמדויות של אותם שופטים (שכאמור, אינם חפצים כלל במועמדות) ועוד כהנה וכהנה תרגילים שאין בינם לבין קיום חובותיו החוקיות דבר וחצי דבר, ושמטרתם העיקרית היא לסכל את עבודתה של הוועדה ולגרום להכפשת הרשות השופטת ולהטלת דופי בשופטים.
אם לוין מעוניין למנות אנשי אקדמיה לעליון, אפשר בקלות למצוא שורה של מועמדים בכירים מן הפקולטות הטובות ביותר למשפטים, שהם בעלי השקפות ימניות מובהקות, תומכי הקואליציה
בתנאים הללו, הסכמה לפשרה המוצעת על ידי לוין פירושה למעשה מתן פרס למפר חוק, וכל הסכם עמו לגבי מינוי השופטים דומה יותר להסכם פרוטקשן מאשר למתווה פשרה חוקתי בין צדדים שחלוקים ביניהם בהשקפותיהם הפוליטיות. היינו, פשרה כזו רק תעודד את לוין ושותפיו להמשיך ולהפר את החוק על מנת לקדם את מטרותיהם הפוליטיות.
הסיבה השנייה להתנגד לפשרה עם לוין היא שהמועמדים שהוא שואף לקדם לבית המשפט העליון הם חסרי כישורים הולמים, והסיבה היחידה לשאיפתו למנות אותם היא שיוכם הפוליטי. כאן המקום לציין שאין שום פסול מבחינתי בכך שלוין (או כל אדם אחר) יציג מועמדים בעלי כישורים מתאימים שהשקפותיהם האידיאולוגיות תואמות או קרובות לאלו שלו.
אם לוין מעוניין למנות אנשי אקדמיה לעליון, אפשר בקלות למצוא שורה של מועמדים בכירים מן הפקולטות הטובות ביותר למשפטים, שהם בעלי השקפות ימניות מובהקות, תומכי הקואליציה. אלו הם מועמדים "ימניים" מובהקים – אבל כאלה שרמתם המקצועית תואמת את מה שמצופה משופטי בית המשפט העליון.
פרופ' יואב דותןצילום: אתר האוניברסיטה העבריתהמועמדים שלוין מציע, לעומת זאת, הם כאלה שמעמדם האקדמי שולי וכל היתרון שלהם מבחינתו הוא שהם יהיו מחויבים לו ולאג'נדות שלו משום שברור להם שהסיבה היחידה למינויים היא הקשר שלהם איתו. כלומר, מדובר במינויים פוליטיים בוטים, שאישורם יפגע קשות גם ברמה המקצועית של בית המשפט העליון וגם באמון הציבור (שממילא הולך ומידרדר) בו.
פרופ' יואב דותן הוא ראש הקתדרה למשפט ציבורי באוניברסיטה העברית
פורסם לראשונה: 15:05, 23.12.24
