בבית משפחת עידן שבכפר הרי"ף יש שקט מתוח. סבא וסבתא מחכים להודעה על שחרורה של אביגיל עידן, עוד יומיים בת 4. הפסקת האש והשחרור המצופה לא ייצאו לדרך היום, אלא ביום שישי - יום הולדתה של אביגיל - והם ושאר המשפחות ייאלצו להמתין עד אשר יתקבל זיהוי ודאי כדי לגלות מי נמצאים בפנים. אבא של אביגיל, רועי, צלם ynet, ואימא שלה סמדר, נרצחו בקיבוץ כפר עזה. אחותה עמליה בת ה-6 ואחיה מיכאל בן ה-8 שרדו, כשהתחבאו בארון בממ"ד ליד גופתה של אימם.
הוריו של רועי עידן ז"ל, על התקווה שנכדתם אביגיל תשוחרר בחילופי השבויים
(צילום: תומר שונם הלוי )
כרמל עידן בן ה-75 מצפה לרגע שבו יוכל לפגוש את הנכדה השלישית שלו אביגיל. "אני מחזיק מעמד", אמר. "יותר מ-40 יום לא ישנתי. ב-30 הייתה הפעם הראשונה שנרדמתי. אני רוצה להחזיק עוד קצת מעמד כדי להנציח את הבן שלי. כשאראה אותה - אחבק אותה, זו נכדה שהייתה בגיהינום וחזרה".
"אשת הקשר שלנו מטעם מטה החטופים אמרה שאם יהיה משהו, היא תודיע. וחוץ מזה יבואו אלינו הביתה להודיע", מסביר כרמל. "שלא נהיה ניזונים מהתקשורת". בינתיים הוא מקבל טלפונים והודעות שלא נגמרות. "הנה, יש מוזיאון של טרקטורים. יש תמונה של אביגיל. היא נמצאת בכל מקום. הייתי צריך לדבר בכל מיני עצרות לאורך החודש. הייתה פעם אחת שאמרתי שכאשר אביגיל תחזור היא לא יודעת שהיא יתומה. ונפלתי. אבל זו המציאות. היא לא יודעת. כל הזמן היה צבע אדום ורקטות. ועכשיו היא בעזה עם רעש של טנקים והפצצות".
אשת הקשר מתקשרת ומודיעה לו שרק היא זו שתיתן לו את המידע המלא. כאשר אביגיל תגיע, עמית, אחיו של רועי ולירון, אחותה של סמדר, יגיעו לפגוש אותה. לדבריה, השבת החטופים לישראל היא מבצע צבאי לכל דבר. בין לבין הוא מתפנה לריאיון ברפי רשף, ואחר כך צופה בעצמו.
אימא של רועי, ליזה בת ה-72, מנסה להסיח את דעתה מעסקת השבויים הצפויה. היא מסדרת את הבית. "אני לא מאמינה. אני לא מאמינה שזה באמת יקרה. לא אכפת לי שחמאס יקבל את מה שיקבל. אני רוצה את הנכדה שלי".
בשעה חמש, אחותו של רועי, דפנה, מגיעה. רק לפני כמה ימים תמונתה פורסמה לצד תמונתה של אביגיל בעיתון. "זה קשה. מותח. הלכתי לבית העלמין כדי להדליק שם נר", סיפרה דפנה. "אבל אני מאמינה שהיא תשוחרר. אני מקווה". "הייתה צריכה להגיע גם פסיכולוגית", אומר כרמל כבדרך אגב. "שלא תבוא כבר". מתנדבים מהחמ"ל האזרחי של אחים לנשק ומדור המשפחות השכולות מגיעים גם כן. "בלי סוף מתקשרים מהתקשורת. בבוקר יש ריאיון רדיו".
משפחות החטופים מדברות
(צילום: עידו ארז, אלכס גמבורג, שמוליק דודפור, אלעד גרשגורן )
ככל שנוקפות השעות, והשמות עוד לא מתפרסמים, המתח גדל. לאט לאט נוחתת ההבנה שייתכן שהשמות לא יהיו. עוד יום של התעללות במשפחות החטופים. "סחבת", כרמל נאנח. הם תכננו לחגוג את יום ההולדת שלה בכיכר החטופים. "יום הולדת זה יום הולדת. יש עסקה או אין. חשבנו לקבל מתנה לשישי. בינתיים כלום". סבא וסבתא ייאלצו לחכות עוד קצת. רק עוד קצת, והנכדה תחזור מהגיהינום.
מאוחר יותר הערב דובר המועצה לביטחון לאומי ג'ון קירבי התייחס לעסקת שחרור החטופים ואמר כי "לא הורדנו רגל מהגז, אנחנו עדיין שם בשטח, מנסים לגרום לכל שאר החטופים לחזור הביתה. ישראל מתמודדת עם איום של רצח עם ואנחנו נדאג שהיא תמשיך להיות מוגנת". קירבי גם התייחס ליום הולדתה הקרב של אביגיל ואמר כי הוא מקווה שהיא תחגוג אותו בישראל.
"לא נפסיק להיאבק עד שכולם יחזרו"
"כן, יש היום יותר מתח. זו לא פעם ראשונה שאנחנו שומעים על עסקאות ועל זה שחלק מהמשפחות שלנו יחזרו הביתה", אומר תומר קשת, בן דוד של ירדן ביבס, שהוא ואשתו שירי נחטפו לעזה, יחד עם שני ילדיהם הקטנים, אריאל ביבס בן ה-4 וכפיר ביבס (שהיה בן תשעה חודשים כשנחטף). "אנחנו כרגע, אנחנו נהיה שמחים כשנראה אותם חוזרים, בעיניים שלנו. עד אז, אופטימיות זהירה".
"אנחנו נשמח לראות אותם, כמובן שאנחנו נאהב אותם - נראה להם אהבה ענקית כשהם יחזרו, ואז נמשיך ונעשה הכול בשביל שירדן ושאר החטופים, כולם, יחזרו הביתה", הוא מבהיר. "איך שאני רואה את זה, כשאני חושב עליהם, שם בעזה, חוששים, מפחדים, הם עברו דברים נוראיים, אני לא יודע אם הם ראו זה את זה, סבא וסבתא שלהם נרצחו בניר עוז. אני לא יודע אילו מראות הם ראו, האם הם ראו שאבא שלהם מוכה ומופרד מהם. האם הם עכשיו בטוחים, מה הם רואים מסביבם, שומעים הפצצות, שומעים צעקות, אנשים שהם לא מכירים.
"כפיר הקטן לא מבין, אבל אריאל בן ה-4 כבר מבין. הוא מבין, יש לי ילד בן 4, אני יודע. בגיל הזה הם קולטים מה הולך סביבם באיזושהי צורה. אז כשהם יחזרו, המחשבה הראשונה שלי היא קודם כל להבין איך אנחנו רואים אותם ומצליחים לתת להם את הספייס הזה, לעכל שהם עכשיו שוב הגיעו למקום בטוח, חזרו למקום בטוח, חזרו הביתה. אני חושב שזה ייקח קצת זמן.
"אנחנו כמשפחות החטופים מלוות זו את זו כבר 47 יום. אני פוגש פה משפחות כל יום, גם במטה וגם במקומות נוספים. הדבר הזה פוגע בכולנו, ברור לחלק מהמשפחות שהאהובים שלהן לא יחזרו בעסקה הזו, וזה קשה, קשה מאוד להכיל את הדבר הזה. אבל הן יודעות שאנחנו לא נפסיק להיאבק עד שכולם יחזרו ובזה כולם יכולים להיות בטוחים. המאבק שלנו ימשיך, כי אנחנו, כעם ישראל, אנחנו ביחד בצרה הגדולה הזאת שנפלה עלינו.
"אני מתגעגע לפעם האחרונה שהתראינו בארוחת ראש השנה כמו הרבה משפחות ישראליות והילדים שלנו שיחקו ביחד והרצנו בדיחות. העברנו את כפיר התינוק מיד ליד, ואני רוצה שהיום הזה ישוב במהרה, אני לא רוצה שראש השנה, שהיה עכשיו, זה יהיה ראש השנה האחרון שאני אראה אותם, אני רוצה לשבת איתם ביחד ולצחוק גם בשנה הבאה".
"יש לי תקווה כל הזמן, התקווה מתה אחרונה"
"היום התחושות הן כמו שהיו לפני שבועיים. אני יודעת היום את מה שידעתי לפני ארבעה ימים ואת מה שידעתי לפני שבועיים - שסגרו איזשהו מתווה, אבל זה עדיין לא מבטיח לי שום דבר, כי בנקודת הזמן הזו שבה אנחנו מדברות אני לא יודעת כלום", אומרת במתח ענבר גולדשטיין שאחיה נדב נרצח בכפר עזה עם בתו הבכורה ים (20) וגיסתה חן נחטפה לעזה עם האחיינים אגם (17), גל (11) וטל (9). "אין שום מידע גולמי מאומת, זה הכול השערות וספקולציות".
"זה לא נותן איזושהי תקווה או שאולי יש חשש להיאחז בתקווה הזו?
"יש לי תקווה כל הזמן, התקווה מתה אחרונה. זה משפט שהיה של אח שלי שנרצח ומאז אנחנו אומרים אותו בכל מקום. אני מתעוררת כל יום עם תקווה, אני מתעוררת היום עם אותה תקווה. האם היא קצת יותר ממוקדת וספציפית? כן. האם אני באיזושהי אופוריה והתרגשות? לא. אנשים בירכו אותי הבוקר וכעסתי עליהם. אנחנו לא חוגגים שום דבר. קודם כול, עד שהם לא בידיים שלנו, אני לא חוגגת. אבל גם אחרי שהם יהיו בידיים שלי, אני עדיין לא חוגגת כי זה לא כולם. אם נקרא לדבר הזה 'העסקה', אנחנו נחשוב שכאן הסתיימה המלאכה. וגם אם המשפחה שלי תחזור בשלב הראשון, אחד מאיתנו שם שווה 237 מאיתנו שם, וזה לא נגמר. וזה לא נגמר עד שהאחרון מגיע. אין חוכמות.
"אני גדלתי על זה שאנחנו מקדשים את החיים. וב-7 באוקטובר הבנו שעומד מולנו גורם שמקדש את המוות. צריכים להבין שכל יום שהאנשים שלנו שם זה יום שמסכן את חייהם", התייחסה גולדשטיין לעתירות נגד העסקה. "אם יש פה אנשים שמקדשים את המוות, הם מוזמנים. אני בוחרת לקדש את החיים. חד משמעית. לא רוצה להתייחס אליהם, אני מתייחסת אליי".
"מי יודע מתי אחי ישוב אלינו, זה לא ברור"
בקיבוץ שפיים נמצאים בחודש וחצי האחרונים 460 חברים מקיבוץ כפר עזה. 18 מחברי הקיבוץ חטופים בעזה, בהם שבעה ילדים. "אחי חטוף בעזה והמבצע לשחרור החטופים מתחיל", אומר יונתן שמריז, שאחיו אלון (26) בכל מקרה לא יהיה כלול במתווה העסקה הנוכחית. "יש שמחה, כי הרבה ישוחררו ויש הפקרות, כי הרבה ובהם אחי לא ישוחררו. חשוב שכולם יחזרו. כבר כמעט 50 יום צה"ל שם, ומי יודע מתי אלון בכלל ישוב אלינו, זה לא ברור".
ימית אשכנזי, שאחותה דורון (30) נחטפה, לא יודעת מתי היא תשוחרר. "אני חוששת לגורלה של אחותי - זה עצוב לנו, אנחנו לא יודעים מה איתה והיא לא יודעת מה איתנו, המצב מורכב מאוד", היא אומרת. "אנחנו מחכים לדורון שלא יכולה לזעוק. מאחורי המספרים הללו יש אנשים. הכאב גדול מאוד, התחושות לא קלות. אני שמחה עבור מי שיקבל את האהוב שלו חזרה. זו עסקה על מספר מסוים, אבל מתי אחותי דורון תשוב גם? דורון נחטפה והופקרה ב-7 באוקטובר. אני לא רוצה שיפקירו אותה שוב. היא חייבת לשוב אלינו".
אמו של עומר ונקרט לשרה נתניהו: "עשי הכול כדי שיחזור הביתה"
אמו של עומר ונקרט, ניבה, שלחה אמש מכתב אל אשת ראש הממשלה שרה נתניהו והפצירה בה לעשות הכול כדי לדאוג לתרופות לבנה, שחולה בקוליטיס, ולדאוג לשחרורו המיידי. "הדף רחוק מלהכיל את התחושות הקשות שאני חווה כאמא, מאז השבת הארורה ב-7 באוקטובר", היא כתבה. "בני עומר נחטף מהמסיבה ברעים. באבחה אחת, האדמה רעדה ומאז אני חיה בתחושה של יום אחד ארוך שלא נגמר וחווה טלטלות רגשיות בלתי נסבלות. ממשלת ישראל מצויה בפני משפט שלמה של ימינו. החלטות מוסריות קשות ביותר שמשפיעות באופן ישיר על התא המשפחתי וחייהן של 240 נפשות, ובתוכן התא המשפחתי שלי. אני מאמינה שדאגתך ומחויבתך להחזרת כל החטופים הן ומחויבויות אמיתיות, הן כאמא והן כאדם.
"אני סומכת על הממשלה ויודעת שהיא תעשה הכול להחזיר את עומר שלי חי הביתה. עומר חולה בקוליטיס והוא חייב תרופות עכשיו. אני פונה אלייך כאמא שעושה הכול בכלים העומדים לרשותי להחזיר את הבן האהוב שלי הביתה. אני מתחננת, עשי כל שביכולתך כדי לוודא שעומר מקבל את התרופות, עשי כל שביכולתך שעומר יחזור הביתה במהרה. תרופות או שנמשיך לספור עוד גופות".
"רק דבר אחד יירשם כניצחון - חזרה של כל החטופים"
במקביל, אחיה ואביה של הגר ברודץ (40), שנחטפה מכפר עזה עם שלושת ילדיה עפרי (10), יובל (8) ואוריה (4.5), יצאו אמש למחות בצומת עין יהב, כביש 90, עם שלטים "לא עוצרים עד שכולם חוזרים" בדרישה להשבת כל החטופים.
משה לוטם ובנו ועמרי מתארחים עם בני משפחתם מתחילת הלוחמה במושב עין יהב, יחד עם עוד אלפי מפונים מיישובי העוטף, המתארחים בשבעת יישובי הערבה התיכונה.
"47 ימים נוראים מאחורינו, אך קיים סיכוי שהחטופים האהובים שלנו, הגר, עפרי, יובל ואוריה ישובו אלינו בימים הקרובים", אמר משה. "עם כל ההתרגשות, אנו מרגישים מחויבים להמשיך במאבק, בדרך שלנו, למען חזרתם של כל החטופים עד האחרון. אחרי הטבח והחטיפה שספגנו ב-7 באוקטובר יש רק דבר אחד שיירשם כניצחון: חזרת כל החטופים בריאים ושלמים למשפחותיהם. חזרת החטופים אינה המשימה העיקרית, אלא היחידה".
בני משפחות החטופים נפגשו עם האפיפיור
כמה מבני משפחות החטופים נפגשו אתמול עם האפיפיור והצטלמו עם תמונות יקיריהם על רקע כיכר סן פייטרו בוותיקן. במהלך ביקורם נפגשו בני המשפחות גם עם שרי החוץ והתרבות של איטליה, קיימו מסיבות עיתונאים והשתתפו באירוע מיוחד עם הקהילה היהודית ברומא.
פורסם לראשונה: 20:38, 22.11.23
