"משמעותי, כזה שישנה את המצב", כך ענתה סביבתו של יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ לפונים הרבים שהתקשרו אתמול בשעות הצהריים (שבת) כדי לגשש מה יהיה תוכן ההצהרה שהבטיח לשאת בערב. בדיעבד הוא אכן אמר כמה דברים חריגים וחריפים – ודאי בסטנדרטים נוחי המזג שלו – בעיקר בהאשמה שלקודש הקודשים של ישראל חדרו שיקולים פוליטיים. גם העובדה שנקב בתאריך קרוב שבו יתפטר אם לא תשתנה מדיניות הממשלה בניהול המערכה בעזה היא כשלעצמה מפתיעה. אבל חרף הטרמינולוגיה הנוקבת והאולטימטום הברור, ועם כל הכבוד והחשיבות לניהול המלחמה, נותר רק איום אמיתי אחד שמרחף מעל יציבותה של ממשלת נתניהו: חוק הגיוס.
עיקר ההצהרה של גנץ עסקה בתפיסתו המדינית והביטחונית. הוא דרש שעד 8 ביוני תגובש תוכנית מסודרת להשגת שישה יעדים: 1. השבת החטופים 2. מיטוט חמאס ופירוז רצועת עזה. 3. קביעת חלופה שלטונית בעזה. 4. השבת תושבי הצפון לבתיהם עד תחילת הלימודים ב-1 בספטמבר. 5. קידום נורמליזציה. 6. אימוץ מתווה השירות הישראלי.
הצהרת ששת הסעיפים של בני גנץ
(צילום: לע"מ)
למעט סעיף 6, אין בדבריו שום דבר שבנימין נתניהו לא יכול לחיות איתו. לא תהיה לראש הממשלה בעיה להצהיר, ולו מן השפה ולחוץ, שהוא מעוניין בפירוז הרצועה, מיטוט חמאס והחזרת החטופים (אף ששבעה חודשים ממתין הציבור בישראל להסבר כיצד זה אפשרי במקביל). גם צעדים לקראת נורמליזציה חלקית עם סעודיה והחזרת תושבי הצפון לבתיהם בהקדם יתקבלו בשמחה רבה בקרב רוב חברי הקואליציה.
גיבוש תוכנית שתענה באופן זה או אחר על הדרישות של גנץ היא כנראה לא דבר מסובך מדי. מהמורות בדרך ודאי יהיו, אולם אפשר להעריך שאם נוכחות גנץ בממשלה עדיין חשובה לנתניהו - הוא יידע למצוא את הדרך לענות על הדרישות. המוקש היחיד הוא מתווה השירות.
אם הממשלה הנוכחית לא תדע לפטור את בני הישיבות מגיוס לצה"ל, מבחינת רבים בציבור החרדי, קל וחומר אצל גדולי התורה והפוליטיקאים הסרים למרותם, אין לה זכות קיום. ועבור נתניהו אלה חדשות רעות במיוחד בתקופה שבה חדשות רעות נוחתות עליו פעם בכמה שעות.
לפחות מהבחינה ההישרדותית-פוליטית, סוגיית הגיוס סבוכה יותר מעזה ומ"היום שאחרי". איומי בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר גם יחד לא משתווים לטלפון שיצלצל בוקר אחד בביתו של משה גפני כשעל הקו נציג מועצת גדולי התורה שקורא לו להגיע בדחיפות. פגישה שכזאת יכולה להסתיים בהוראה מפורשת לפרוש מהממשלה משום שמועד ההזדמנויות פקע ומשם אין דרך חזרה.
ובחזרה לגנץ. הוא ואנשי המחנה הממלכתי הגיעו בשבועות האחרונים לקצה. הם לא מסוגלים להכיל יותר את יישור הקו בין נתניהו לאגף הקיצוני בממשלה ואת שנתפס בעיניהם כהפקרת ענייני ביטחון לאינטרסים פוליטיים. מצד שני, הניסיון להשפיע ולמתן את הקולות הקיצונים בקבינט המורחב עדיין משחק תפקיד. פרישת גנץ, אם תגיע, תותיר את נתניהו עם הגוש המסורתי שלו - 64 מנדטים שאין להם לאן ללכת. הדבק שלהם הוא הפחד מבחירות. כל אחד מסיבותיו. מי בגלל שייחתך במספר המנדטים, מי בגלל הידיעה שלא יוכל לחזור בקרוב לתפקיד בעל השפעה וכוח.
ישנו היבט אחד שבו בכל זאת יכולה להירשם תזוזת לוחות באופן שישפיע על דעת הקהל, ואולי גם על עוצמת ההפגנות והתפוררות הממשלה מבפנים: אם גנץ יפרוש, ייוותר שר הביטחון יואב גלנט לבדו במערכה מול סמוטריץ', בן גביר, דוד אמסלם ואחרים שזועמים על הצבא ולא מפספסים הזדמנות להראות זאת. אם גלנט יישאר לבד בפורומים הסגורים, ולאחר מכן ייצא להתריע מפני המתחולל בהם, ללא פילטרים כפי שעשה השבוע, הדבר עשוי להוביל להתפרצות ציבורית. במערכת הפוליטית יש מי שמעריכים שהתמונות מימי הרפורמה יכולות לחזור על עצמן.
פורסם לראשונה: 22:31, 18.05.24
