מחר (שני) יתקיים ליל הסדר, אך בשביל משפחות 133 החטופים והחטופות שנמצאים בשבי חמאס כבר יותר מחצי שנה זה לא יהיה פסח רגיל - בזמן שיקיריהן עדיין ברצועת עזה וכשלא ברור מה צופן העתיד.
ריאיון עם רייצ'ל גולדברג-פולין
(צילום: ליאור שרון)
רייצ'ל גולדברג-פולין סיפרה בריאיון לאולפן ynet על חג הפסח שבמשפחתה יציינו השנה ללא בנה הירש, שחטוף בעזה. "יש לנו חברים יקרים שהם כמו משפחה, וכמה מבני המשפחה יהיו שם", היא אמרה על ליל הסדר מחר. "אנחנו נהיה מאוד עדינים ורגישים לעובדה שזה עלול להיות ליל סדר עם הרבה דמעות. נעשה כל שביכולתנו, תוך רגישות רבה לצרכים הרגשיים והפסיכולוגיים שלנו. זה בהחלט הולך להיות אכזרי וזה לא ייראה הגיוני לאף אחד. זה דורש כמות עצומה של מאמצים פסיכולוגיים ונפשיים. כל יום כדי לקום מהמיטה ולהיראות כמו בן אדם נורמלי. אם הירש וכל השאר לא יישבו איתנו מחר זה יהיה עוד פרק נהדר ממשחק וניסיון להעמיד פנים מול מי שישב איתנו מחר בסדר".
לדבריה, "הירש אהב את פסח לגמרי, הוא אדם סקרן מטבעו ואוהב לשאול שאלות. הרעיון של ליל הסדר הוא להתחיל שיחה כדי לקבל שאלות ומענה עליהן, וזה למה יש לנו את הרעיון של שאילת שאלות שילדים למדים עליהן מגיל צעיר, ויש לנו את ארבעת הבנים שהם לא באמת ארבעה בנים אלא משל לסוגי אישיות שונים שאנחנו מגיבים אליהם. לכן המטרה של הסדר היא לעורר דברים מוזרים ולשאול אנשים שאלות, והירש אוהב לשאול שאלות.
"האהבה הראשונה שלו הייתה לשאול שאלות והוא היה נותן לאנשים באמת את הזמן לענות. לא היה לו הרבה אגו. הוא טייל במשך תשעה שבועות בקיץ האחרון לבדו באירופה, והרבה אנשים שהכירו אותו משם סיפרו לנו שהוא היה שואל שאלות ובאמת מקשיב. הוא יודע להקשיב טוב אז הוא אוהב את פסח, אוהב למצוא את האפיקומן. יש הרבה זיכרונות יקרים ויפים. זו גם התקופה היחידה בשנה שאנחנו הולכים להיות עם כל המשפחה המורחבת שלנו מאמריקה, וזה חג שאהבנו ואנחנו מקווים שנאהב אותו שוב".
גולדברג-פולין נבחרה בשבוע שעבר לרשימת 100 המשפיעים בעולם של מגזין "טיים" האמריקני. "בסוף השבוע התקשרו מהמגזין למישהו מהקבוצה שלנו, וההתרשמות הראשונית שלנו מיד אחרי השיחה הייתה שהם מנסים להביא לכותרות את המשבר של החטופים", היא סיפרה. "אבל כמובן שהם לא יכלו להביא את כל ה-133 חטופים למשבצת פרסום אחת. אז אני חושבת שהם לקחו אותי כסמל לייצוג משבר החטופים, ואנחנו מקווים שזה יביא יותר רעש והדהוד רחב יותר של העניין הטרגי הזה שמצאנו את עצמנו בתוכו עם שאר המשפחות".
לדבריה, "התגובות שאני מקבלת נעות בין ניטרליות לטובות. הרבה אנשים שהתקשרו או ראיינו אותי אמרו שזו הזדמנות להדגיש ולפרסם עוד יותר את הנושא. העניין הוא שיש אנשים שלא יודעים ש-198 ימים עברו, ואנשים בעולם עדיין לא יודעים שיש 133 חטופים שמייצגים 25 יבשות בעולם, והם מוסלמים, נוצרים, יהודים, הינדים ובודהיסטים, ושטווח הגילים שלהם הוא בין 15 חודשים ל-86 שנים. אנחנו יודעים על זה כאן, אבל ברחבי העולם אנשים חושבים שזו קבוצה הומוגנית של אנשים, ואני חושבת שזה מאוד מסוכן, ובצדק - כי זה לא משרת את המשפחות של אותם אנשים שמודאגים לגבי יקיריהם ואין להם שום דרך להישמע".
ריאיון עם סימונה שטיינברכר ולישי מירן-לביא
(צילום: ליאור שרון)
על העתיד אמרה:"תקווה זה חיובי. אנחנו חייבים להיות אופטימיים, אחרת אתה נופל לצד השני של ייאוש ואז משם אתה לא יכול להתקדם, לזוז או לעזור. וכך בכל יום אנחנו צריכים להחליט שאנחנו בוחרים בתקווה ולהיות אופטימיים, ואנחנו פועלים הכי מהר שאפשר כדי להציל את הירש ואת כל שאר 133 החטופים האחרים".
״חג חירות בלי חירות"
סימונה שטיינברכר, אמה של החטופה דורון שטיינברכר, אמרה במשדר כי היא לא האמינה שיגיע פסח ובתה לא תשב בשולחן ליל הסדר. "אני לא האמנתי שנגיע לפסח בלעדיהם", אמרה. "אני חיה בתחושת אימה שלא מרפה ממני, חושבת מתי זה יסתיים, עם חשש איום ונורא לדורון, לחטופות, לחטופים ולכל מי ששם. מחלחלת בי מחשבה מה יהיה ואם יעשו הכול כדי להוציא אותם. כי אני כבר לא רואה את הנחישות שהייתה אצל כולם בכל שיחה, ואני מפחדת עד כאב גוף ממש שלא יצליחו להוציא אותה משם, שזה האסון הכי גדול שיכול להיות, כי חמאס כבר צמצם את מספר החטופים שהוא אומר שהם אצלו ועדיין בחיים.
"אני לא רואה שום דבר שמתקרב לאיזה הסכם לשיחה על משהו בנושא החטופים. בהתחלה חשבתי שאולי בעקבות מה שהיה באיראן זה יגרום לכל העולם להיות איתנו ולדחוף לזה. כל רגע אצלי הוא אימה, זה פשוט נוראי. חושבת מה עם דורון, מה קורה שם ומתי כבר יוציאו אותה משם".
על ליל הסדר אמרה סימונה: "לא יהיה שולחן סדר. אנחנו נשב כל המשפחה לארוחה יחד, כולנו נשב עם הבעל שלי והמשפחה שלו, וזה יהיה ביחד. הפחד שחווינו ב-7 באוקטובר בכפר עזה עדיין קיים בנו. כל החיים שלנו נעצרו וזה לא ייעלם עד שכל החטופים ועד שהמשפחות שלנו יחזרו. אנחנו קפואים ב-7 באוקטובר, וכדי שזה ישתנה אנחנו צריכים שהחטופים יחזרו. אנחנו צריכים שהמשפחות שלנו יחזרו".
לישי מירן-לביא, אשתו של עמרי מירן שחטוף בעזה, אמרה גם היא כי "לא נראה לי שמישהו בכלל האמין שאנחנו נגיע לימים האלו״. לדבריה, ״כל פעם שיש איזה מועד אני אומרת לעצמי 'עד המועד הבא הוא יהיה פה'. ביום הולדת שלי אמרתי שביום הולדת של עלמה הוא יהיה. הוא לא היה, אז אמרתי ביום הולדת של עלמה שעד היום הולדת שלו הוא יהיה, והוא לא. אנחנו שבוע וחצי אחרי היום ההולדת של עמרי, בחג החירות שהוא לא חירות. אין חירות, הם שם אני חושבת על הסדר לפני שנה, כשהייתי ארבעה ימים אחרי הלידה שלי עם עלמה. הרגשנו סוף-סוף משפחה אמיתית, גם שני מבוגרים, שתי ילדות, משפחה - והנה פסח אחרי שנה ואבא עדיין בעזה".
לדבריה, "זאת מלחמה וזה מאבק, זו טראומה מתמשכת. אנחנו כמשפחה היינו בני ערובה כולנו ביחד ב-7 באוקטובר, ואם חשבתי שנצליח באיזשהו שלב להשתקם, אז לא. רוני בת שנתיים וחצי ועלמה בת שנה, והן עדיין בטראומה. אנחנו לא יכולים אפילו להתחיל לדבר על הפוסט-הטראומה. אנחנו לא יכולים לשקם את הדבר הזה ונראה לי שזה אחד הדברים שלא מבינים - אנחנו עדיין ב-7 באוקטובר, זה יום אחד ארוך בשבילנו.
"אנחנו לא נושמים, לא מצליחים לעשות שום דבר. החיים שלנו, שלי באופן אישי פשוט מתחלקים לשניים. יש לי שני תפקידים בלבד - להיות במאבק כדי להחזיר את בן הזוג שלי ואת העוגן שלי, ולהיות אמא לשתי בנות שראו את אבא שלהן נלקח אל מול עיניהן ולא נמצאות איתו יותר מחצי שנה. אנחנו מדברים על פסח, והנה עוד שנייה אנחנו ביום העצמאות. מה קורה פה? רוני זוכרת הכול, היא זוכרת את כל 7 באוקטובר הזה ואת מה שקרה אחר כך. עמרי נוכח בחיים שלה בצורה מטורפת. אני לא יודעת איך ילדה בת שנתיים וחצי עדיין מצליחה להחזיק את זה. רוני אומרת כל לילה לאבא עמרי 'לילה טוב'".
עוד אמרה לישי כי "ישראל התגלתה בשיא תפארתה השבוע בתקיפה של איראן, עם מודיעין מטורף. ידענו בדיוק באיזה שעות זה יקרה והייתה לנו תמיכה בינלאומית, אבל ממשלת ישראל לא השכילה לנצל את התמיכה הבינלאומית הזאת כדי לדבר גם על החטופים ולהוציא אותם. כל יום שעובר והם שם ואנחנו לא יודעים מה המצב שלהם. אנחנו לא יודעים ברמה בסיסית אם הם חיים או לא. אם דיברנו בהתחלה על אם הם שותים ואוכלים וכמה, אז היום אנחנו כבר במצב של אנחנו לא יודעים אם הם בחיים או אם הם לא בחיים. לנו אין שום סימן מעמרי כבר יותר מ-140 יום".
לבסוף היא ביקשה לפנות לציבור: "אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה, גם בערב החג הזה, בתמונות המשפחתיות שלכם, תאמצו חטוף אחד. תאמצו אותו לתמונה המשפחתית שלכם בשולחן חג, תשימו סממנים, תזכרו אותם ותזכירו. זה לא 'עבדים היינו'. אנחנו עדיין עבדים ויש אנשים במובן הפיזי שלהם שעדיין עבדים, לא רק המנטלי שלהם. אנחנו לא בני חורין, לא דיינו והם עדיין שם. להוסיף בבקשה את הברכה על הגביע החמישי לשחרור החטופים והחטופות כולם. תהיו איתנו גם בדברים הקטנים האלה, כל אחד ואחת יכול לעשות את זה. הם חייבים להיות פה ואנחנו חייבים להזכיר ולזכור את זה בכל דרך אפשרית".
