אתמול נפרדנו משני האנשים הכי טובים שיש במדינת ישראל. כשמסתכלים על הערכים שלהם, על האופן שבו הם הסתכלו על החיילים שלהם, על המלחמה היומיומית שניהלו עבורם מאחורי הקלעים, הם בנו את החיילים שלהם והפכו אותם לאנשים מדהימים. הערצתי את היכולת הזאת אצל שניהם.
ראיתי ששידרו היום סרטון של איתמר מרים את הפלוגה שלו. זה בדיוק היה הכוח של שניהם, הבלחה של צעקה אחת לדרבון ידעה לגרום ללוחמים להיות עם זיק בעיניים ורצון אמיתי לנצח. הקשר שלהם עם הפלוגה היה מדהים. חיילים שהסתכלו על המפקדים שלהם וידעו שאיתם זה באש ובמים, כולנו יכולים ללמוד מהם. כשרואים מפקדים עם כזה ניצוץ בעיניים לא צריך יותר מזה. ילכו אחריהם לכל מקום, אי אפשר היה לעצור אותם, זה חזק יותר מכל נשק.
אני מלווה את אופק מהיום הראשון שלו בצה"ל. הייתי המ"פ הראשון שלו ומהרגע הראשון הוא היה בולט בכל דבר שעשה. הוא לא ידע מה זה להיות מקום שני, תמיד היה מקום ראשון. זה לא הולך בקלות. הוא איש של עבודה קשה ללא קיצורי דרך שיעשה הכול כדי להגיע להצלחה ולנצח. הניצחון שלו היה הרצון וההישגיות המדהימה שלו. רק לפני חצי שנה הוא זכה בתחרות כושר במקום הראשון בצה"ל. יש לי תמונה שלו בראש מניף את הגביע – זאת התמונה שאני לוקח איתי מאופק.
איתמר הוא באמת דמות שהפלוגה העריצה. מדהים לראות פלוגה שלמה בגולני שמעריצה את המפקד שלה. הוא היה כריזמטי בצורה בלתי רגילה עם רוח לחימה שהדביקה את כולם סביבו. תפסנו ביחד גזרה בעזה והוא תמיד היה ראשון בכל אירוע וידע לפקד עליו מלפנים. זה היה האופי שלו.
ברמה האישית, היה לנו קשר חזק מאוד. התייעצנו על הכול. הוא ידע להקשיב ולכוון כל אחד, מהחייל עד למפקד הבכיר ביותר, עם טקט חריג לגיל שלו. אין מישהו בגדוד שלא אהב אותו, כולם רצו בקרבתו. בסוף התעסוקה בעזה הפלוגה שלו זכתה בתואר הפלוגה המצטיינת בזכות ההצלחות שלו. זה איתמר. היו לו חוש הומור מדהים, יכולת לדרוש מאנשים ולהיות עקשן, ובאותה מידה גם יכולת לגעת באנשים ולחבר אותם אליו.
ליל רביעי היה אחד הלילות הקשים בחיי. אני מסתכל על התמונות שלנו יחד ונזכר ברגעים ובחוויות ומסרב להאמין. סיפרתי לחיילים שלי על הלוחמים שהייתם, על מה שנלקח מאיתנו. זה ילך איתנו לעד. תמיד תישארו חלק מהמורשת של גדוד 51 ושלי ברמה האישית.
- סגן-אלוף משה פסל הוא מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני