לימור לבנת הביעה במאמר שפרסמה כאן חרדה מהקיצוניים שבמפגיני קפלן, אלו שבקול גדול מוחים נגד ההקצנה הימנית-דתית שעוברת על מדינת ישראל. אני מודה, גם אני לא חש בנוח עם הפעולות האגרסיביות יותר של המחאה נגד ההפיכה המשפטית-משטרית. אני לא חוסם כבישים, לא מפגין בשכונות מגורים ליד בתי פוליטיקאים ולא מושך בציציות של מתפללים. אבל עבורי זוהי שאלה של אמצעי, לא של מטרה. במקרה של לבנת, עושה רושם שזו שאלה של מהות: היא לא מסכימה עם תמונת העולם של אנשי המחאה היותר שמאלנים. לכן קשה לקחת ברצינות את ההתרעמות שלה. יש בה משהו צבוע ומקומם.
לו היה מדובר בלבנת בלבד, ניחא. לא היה בזה עניין מיוחד. אבל היא מייצגת קבוצה של אנשי ימין שנחרדים לגלות שמפלצת הפרנקנשטיין שהיו שותפים ליצירתה קמה עליהם. הרשימה ארוכה: ציפי לבני, אביגדור ליברמן, דן מרידור, אהוד אולמרט, גדעון סער ועוד רבים - טובים יותר או פחות. כולם הלכו כברת דרך לצדו של בנימין נתניהו לפני שנפרדו ממנו. לבנת אפילו נהגה לספר לכולם כמה הוא מנהיג גדול. והנה היום, ממרום נקודת מבטה המצוקצקת, היא משתוממת על מה שנתניהו עושה. כמו כל מיני אנשי ימין אחרים, היא שואלת "לאן נעלם נתניהו שהכרנו? פעם הוא לא היה כזה".
ובכן, לימור לבנת, ואיתך יתר אנשי הימין וה"מרכז" למיניהם שחושבים שבלעדיכם אין תוחלת לתנועת המחאה הנוכחית – גיליתם לנו את אמריקה. אנחנו בשמאל, מוגבלים שכמונו, ידענו מי ומה הוא נתניהו כבר לפני 30 שנה. אנחנו לא מופתעים עכשיו.
צודקים לבנת ואנשי הימין הנאו-ליברלי כשהם טוענים שהם מוסיפים מספרים וכוח למחאה. אבל עבור השמאל הישראלי זו איננה בהכרח סיבה לשמחה. זו אינה מחאת שמאל, אף שיש בה מיעוט אמיץ וקולני שהוא כזה ואיננו מתבייש בכך. רוב הציבור בישראל, כולל "המרכז", הוא ימני במידה כזו או אחרת. כאשר מתהדרים אנשי המחאה בכך שיותר משני מיליון איש השתתפו בהפגנות בחודשים האחרונים, הם שוכחים שמדובר בסך הכל בכחמישית מאזרחי המדינה. מה שמטריד יותר הוא שגם בקרב המיעוט הזה יש רק מעט אנשי שמאל. המחנה הזה הולך וגווע, וצריך לזכור שמדינה שאין בה חלוקה שוויונית יחסית בין ימין לשמאל לא יכולה להאריך ימים, לפחות לא כדמוקרטיה ליברלית.
ד"ר נתנאל וולוךואשר ללבנת - לשיטתה היא צודקת, אבל העמדה שהיא מייצגת איננה באמת חלופה לימין הנוכחי. נהפוך הוא: נתניהו והביביסטים של 2023 הם האבולוציה הטבעית והבלתי-נמנעת של נתניהו של לפני עשר, 20 ו-30 שנה, אז עמדה לבנת נלהבת לצידו. ואם עסקינן באבולוציה, או ליתר דיוק בדבולוציה (ניוון), קל לראות קו ברור של התפתחות מלבנת, דרך מירי רגב ועד שלמה קרעי, מאי גולן, ניסים ואטורי וטלי גוטליב (מה עוד נקבל בהמשך? מפחיד לחשוב). אין לי שום זיכרונות נעימים מימיה של לבנת כפוליטיקאית, ובמיוחד מימיה כשרת החינוך. גם אם לא תודה בכך, היא האמא הרוחנית של רבים מאנשי ונשות הליכוד של היום.
לכן, ללבנת, ולכל הליכודניקים לשעבר שהלכו עם נתניהו לאורך שנים ופתאום נזכרו כמה הוא מסוכן, צריך לומר – מספיק עם הצביעות. קודם תכו על חטא ותתנצלו על כך שסייעתם להביא את הצרה הזו עלינו. אחר כך נרגיש יותר בנוח לעמוד לצידכם בהפגנות, ונסכים אולי לשמוע מכם קצת ביקורת על כמה אנחנו קיצוניים.
- ד"ר נתנאל וולוך הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
