בימים החשוכים הללו מתברר שיש שתי נקודות אור. קשה להאמין, אבל בשני עניינים התקבלו החלטות ענייניות, שמשרתות את האינטרס הלאומי. אולי, מי יודע, לא הכל אבוד. ראשית, בהמלצת גורמי הביטחון הוחלט לסגור את הר הבית לכניסת יהודים לעשרת הימים האחרונים של הרמדאן. ושנית, למרות סעיף מפורש בהסכם הקואליציוני, מונע ראש הממשלה בנימין נתניהו, לפחות בינתיים, את הקמת היישוב אביתר.
זו לא סיבה לחגיגה. רחוק מכך. הרי ההחלטה בנוגע להר הבית היא אילוץ שנובע מכך שהאיסלאמיסטים מחפשים כל תירוץ לפרובוקציה. ההסתה בנוגע ל"מסגד אל-אקצה בסכנה" נמשכת כבר קרוב ל-100 שנה. הרבה דם נשפך בגללה. הרי נתניהו עצמו הודה לאחר סיבוב הבחירות הראשון ב-2020 שאיתמר בן גביר לחץ עליו לפתוח את הר הבית לתפילת יהודים. "אני יודע שזה היה מבעיר את המזרח התיכון ומעלה את חמתם של מיליארד מוסלמים עלינו", אמר אז. "אמרתי שיש גבול, יש דברים שאני לא מוכן לעשות כדי לנצח את הבחירות, אני אשמור על מדינת ישראל". וגם שלשום, בעקבות התייעצות בלשכתו, הוא קיבל החלטה באותה רוח. ובכל מקרה, לא מדובר בשינוי, אלא בשמירה על סטטוס-קוו שמתקיים כבר שנים רבות.
בן גביר, כצפוי, הודיע שמדובר ב"טעות חמורה". מבחינתו מדובר בכניעה. האמת כמובן הפוכה. נכון, כבר יותר מדי שנים שהגישה של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, ושל ממשיכי דרכו כמו השייח' ראאד סלאח – היא זו שרווחת בקרב הפלסטינים. הם מאיימים. הם פועלים באלימות. הם מתנגדים לפשרות. היהודים, לעומת זאת, מרשים לעצמם לוותר. פשרה היא לא מילה גסה. ומה התוצאה בשורה האחרונה? הפלסטינים משלמים את המחיר. האיומים וההסתה מצליחים לחלץ פה ושם ויתורים מהצד היהודי. אבל הדרך שלהם מובילה אותם לחורבן. הרי המופתי הוא אבי אבות הנכבה. הוא זה שהוביל את הסירוב לכל פשרה בשנים שקדמו להקמת המדינה. הוא היה נאצי לכל דבר ועניין. הוא זמם השמדה ליהודי מדינות ערב. אבל התוצאה ידועה. נכבה. היהודים התפשרו. וזכו למדינה. אז איזו דרך עדיפה?
דא עקא, שיש גם יהודים שרואים בכל פשרה כניעה. גם הם רוצים הכל. ביום שני הם ארגנו את "צעדת השיבה" לאביתר. מדובר באותו היגיון שלפיו מתקיימות "צעדות השיבה" של הפלסטינים. אפשר להבין אותם. הם עורגים למקום שממנו אבות אבותיהם בעיקר ברחו, וחלקם גורשו, לפני 75 שנה. הם חשים שנעשה להם עוול. אלה מחוזות מולדתם. הם עדיין מחזיקים מפתחות, שהפכו לסמל הלאומי שלהם. זו גם הדרישה העיקרית שלהם. הבעיה היא לא התנחלויות ולא גבולות. וכמו שאמר פארוק קדומי בוועידת הפסגה הערבית בביירות באפריל 2002, "אנחנו מעדיפים שיבה על פני מדינה".
הם טועים. הם חיים באשליות מסוכנות. עשרות מיליונים עברו את חוויית העקירה במאה שעברה, בעקבות התמוטטות האימפריות והקמת מדינות לאום. זה היה. זה נגמר. אף יווני נוצרי לא מחזיק מפתח לבית של האבא של הסבא שלו שגורש מאיזמיר, ורק גרמנים מהימין הקיצוני, או ניאו-נאצים, דורשים את ערעור הסדר האירופי על ידי דרישה לפיצויים ושיבה למחוזות בפולין או בצ'כיה שמהם גורשו 12 מיליון גרמנים. גם פולין ואוקראינה חיות היום בהרמוניה למרות מעשי טבח אכזריים בימי מלחמת העולם השנייה לצורך גירוש אוכלוסיות.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזינכון, גם הציונות מבוססת על רעיון השיבה. אז מדוע ליהודים מותר ולפלסטינים אסור? ובכן, הציונות לא ביקשה לנשל ולגרש. עד 1948 אדמות ארץ ישראל נרכשו במחיר מלא ולעיתים מופקע. לא הייתה כאן מדינת לאום כלשהי. הציונות עצמה קמה דווקא בסוף המאה ה-19, כאשר עמים רבים נאבקו נגד הקולוניאליזם והאימפריאליזם, ולמען ריבונות ועצמאות. הקהילה הבינלאומית הכירה בזכות ההגדרה העצמית לעמים רבים, ובתוך כך גם לעם הנרדף ביותר – היהודים. במובן הזה, הצהרת בלפור לא רק שלא הייתה קולוניאליסטית, אלא להפך. זו הייתה עוד הכרה בזכות ההגדרה העצמית, שהיא עצמה הייתה אנטי-קולוניאליסטית. ערביי פלשתינה התנגדו לכל הצעת פשרה. התוצאה היא נכבה כפולה. כן, גם נכבה יהודית. כ-850 אלף יהודים ברחו או גורשו ממדינות ערב.
השנים עוברות. הנסיבות השתנו. אבל יש יהודים עקשנים. מה הם בדיוק רוצים? התנחלות יהודית בלב אזורים ערביים? הם באמת מאמינים שערבוב האוכלוסיות הזה מועיל למישהו? הרי התוצאה, אם חלילה הם יכתיבו לנו את דעתם, תהיה הקמה של מדינה דו-לאומית, שהמאפיין העיקרי שלה יהיה שפיכות דמים ללא הפסקה. זה יהיה סוף החזון הציוני. ישראל לא תהיה יהודית וגם לא דמוקרטית. סרבנות ועקשנות הובילו את הפלסטינים לחורבן. היהודים בחרו בדרך השפויה. אין שום צורך לאמץ את הדרך שלהם.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
