משה איבגי הוא האיש בעל אלף הפרצופים. פעם דוד הכי טוב מהפרסומות, פעם ברוך אסולין מ"הבורר" או אלברט זגורי מ"זגורי אימפריה". משה איבגי היה אחד השחקנים הטובים והמוערכים בישראל בעיקר בזכות יכולתו לספר סיפורים באופן מהפנט. להכניס אותנו אל הקרביים של הדמויות שייצג בכישרון.
את אותו כישרון ממש ניצל איבגי כדי לפגוע בנשים לאורך עשרות שנות קריירה. בבית המשפט הוא הורשע בחמש עבירות של מעשים מגונים והטרדה מינית בארבע נשים, אבל מספר העדויות גדול פי כמה. השופטים שלחו אתמול (יום ב') את איבגי השחקן, הכוכב, הסמל, ל-11 חודשי מאסר בפועל. 11 חודשים זו לא תקופה משנת חיים, לא עונש חמור באופן מיוחד, אבל כניסה של אדם כמוהו מאחורי סורג ובריח זהו מסר חד-משמעי: הנורמה השתנתה, אנו בעלילה חדשה.
בעלילה המוכרת לנו, זו שסיפרו לנו דורות ושנים, גברים מחוזרים כמו איבגי יכולים להתנהג בצורה אחרת. יש להם סטנדרט משלהם. הם יכולים להתנהג בצורה אגרסיבית ובוטה, מותר להם לגעת, להציץ, לצלם, ללטף ולהציק. בקוד החברתי הלא כתוב ברור שזה משהו שעובר, ברור שנשים שנמצאות בצד השני צריכות להגיד תודה, להרגיש מחוזרות, או לפחות לשתוק.
כניסתו של איבגי לכלא היא לא רק עונש על מעשיו הרעים, אלא גם סמל לתרבות חולה שיורדת לאיטה מהבמה, ובתקווה שתוחלף במודל בריא יותר, נקי יותר, מודל משותף
רק לפני עשור גברים היו מספרים על עצמם בגאווה איך צבטו וכפו והטרידו, תמיד בחיוך ובחצי בדיחה. כמו שמספרים על מעשה קונדס. מאבק סיזיפי, ארוך וכזה שגבה לא מעט מחירים חולל תפנית בעלילה. עלילה בה הגיבורים מהז'אנר הזה מורדים לאט-לאט מהבמה ונתפסים כעלובים ומוקעים. עלילה בה לקורבנות יש פה וקול למרות מנגנוני הכוח האדירים שמולם הן ניצבות.
בסקירה של שירות המבחן שצוטטה גם בפסק הדין הופיעו קביעות קשות בנוגע לאיבגי האדם. "לנאשם קווי אישיות נרקיסיסטיים, שגרמו לפריצת גבולות המותר והאסור ולניצול כוחו ומעמדו בעולם הבידור", נכתב. עוד צוין כי "הגם שהנאשם לוקח אחריות על המעשים שיוחסו לו, הרי שמדובר באחריות ברמה מילולית בלבד, ואין מאחוריה ביטויי חרטה ממשיים, בושה, אשמה או אמפתיה למתלוננת. ההתרשמות היא כי הנאשם נוקט בגישה 'קורבנית'".
לאור קריאת השורות הללו, שלל וידוייו המבוימים של איבגי מול המצלמות מקבלים מסגור חדש. ממש לא חשבון נפש, אלא כסות מתוחכמת של שחקן מיומן. הפסיכולוגיות פרופ' דנה אמיר וד"ר נחמי הכהן חוקרות מושג מרתק מעולמות הנפש שנקרא "שפת המעוול": איך וידוי על עוול הוא לפעמים בסך הכל הסוואה המכסה על וידוִי אחר - על הווידוי האמיתי של הפוגע שלא יכול לקבל משמעות ומילים. לא פעם דווקא הווידוי המנוסח להפליא של התוקפן הוא זה שמשתיק את הנפגעות והופך את העדות שלהן לאירוע חסר פשר. אם הקורבן כבר תמלל הכל וכיסה הכל, אז אין עוד מרחב לפגיעה שלהן.
כמו משחק של עיצוב מחדש, התנצלות משוחקת מדי, עשויה מדי, היא זו שמתחמקת ומוחקת את המשמעות המזוויעה של המעשים החמורים. איבגי בחר לטשטש בניסוחיו הפתלתלים, בייסוריו הדרמטיים, את היותו פוגע סדרתי ומצא במות תקשורתיות שיהדהדו את המסרים המעוותים הללו. שישרתו את העלילה הישנה, המסוכנת, לפיה גברים כמו איבגי הם אומללים, הם אלו שחייהם נהרסו. מזל שבית המשפט זיהה את התחבולה וחשף אותה לעין כל.
חן ארצי סרורבשביל לנטרל עבריינים כמו איבגי קודם כל צריך לפרק את הסיפור התרבותי הרחב, הקשוח, שהם מספרים לעצמם ולנו. זה הזמן לכתוב סיפור חדש, לכונן ייצוגים תרבותיים חדשים. כאלו שיאפשרו לנשים וגברים לבנות את מערכות היחסים ביניהם באופן מיטיב, מצמיח, שוויוני.
כניסתו של איבגי לכלא היא עונש על מעשיו הרעים, ולא בטוח שדווקא שם הוא יבחר לעשות תשובה. אבל היא גם סמל. סמל לתרבות חולה שיורדת לאיטה מהבמה, ובתקווה שתוחלף במודל בריא יותר, נקי יותר, מודל משותף.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
