יכולתי להיות שם | שחר כהן, תל אביב
בקלות יכולתי להיות במסיבה הזו. חברים דיברו איתי עליה לא פעם, אחד מהם נרצח. רציתי לחוות את החופש והשחרור שאני כ"כ אוהבת, לחייך ולצחוק ולחלק סוכריות על מקל ברחבה, לתחוב את הראש הכי קרוב לרמקול שאפשר. ובמעבר חד וקטלני, לקלוט שמשהו נורא קורה. לרוץ בהיסטריה, להיכנס לסצנה מסרט אימה מעוות, להבין שזה מה שקורה באמת ואין לי איך לעזור לאף אחד ולעצמי. להתפלל שיבואו כבר להציל אותנו. למה לא מצילים אותנו?
שחר כהןשומעים? זה הכל חלום רע. עוד שנייה אתעורר ואהיה במיטה שלי עם לב דופק, לחלוחית מציקה בעיניים והקלה עצומה שמתפשטת בגוף.
אני בבית, בטוחה, אבל ה'אנחנו' שלי בראש זה 'הם'. אני מתנדבת, ויושבת עם קפה בבית ומנסה להפסיק את הלופ בראש, איך הייתי פועלת וכמה אנשים יכולתי להציל יחד איתי. נכון תמיד מסיימים קטע עם סוף אופטימי? אז יגיע יום ונתעלה מעל זה, נתאחד ונקיים מדינה לתפארת, נחזור לרחף במסיבות עם חיוך חושף שיניים וראש שמסתכל הכי למעלה שאפשר. כי אי־אפשר אחרת.
תפילה | חנית אוזלבו, טירת כרמל
אָשִׁירָה לָכֶם אֶת שִׁירַת הַיָּם
אֶת תְּפִילַת הָאִמָּהוֹת וְאָבִינוּ אַבְרָהָם.
אָשִׁירָה כְּשׁוֹפָר עַד יִרְעֲדוּ הַמַּיִם
כִּזְעָקָה ותְּפִילָּה אֶל אָזְנֵי הַשָּׁמַיִם.
חנית אוזלבועַד שֶׁתִּשָּׁמַע בָּעֶלְיוֹנִים וְתָעִיר אֲדָמָה
עַד יִתְגַּלֶּה פֹּה הַנֵּס וּשְׁמִירָה עֶלְיוֹנָה
אָשִׁירָה בְּכוֹחַ, לְהַתִּיר צְרוּרָה!
שְׁמַע יִשְׂרָ-אֵל... צַעֲקָתֵנוּ, תִּשְׁמַע!
עַד שָׁבוּ יְלָדוֹת וִילָדִים אֶל בֵּיתָם.
וְשָׁבוּ בָּנוֹת וּבָנִים, בְּשָׁלוֹם, לִגְבוּלָם.
עכשיו גם הדו-קיום במערכת הבריאות בסכנה
לפני קצת יותר משלושה שבועות התעוררנו לטרגדיה הקשה ביותר שזכורה לי ולרבים אחרים במדינה. מעל אלף הרוגים, מאות חטופים, פצועים ונעדרים.
כמו תמיד מערכת הבריאות הגיבה במהירות וביעילות מירביות. לא מדובר בהפתעה. כמי שמנהלת מחלקה בבית חולים ממשלתי נוכחתי גם הפעם, כמו בעבר, בגמישותה וביעילותה של המערכת. מחד טיפול מיטבי בפצועים ובשיקומם, ומאידך מינימום פגיעה במטופלים האחרים, ביניהם חולי הסרטן בהם אני מטפלת. כל זאת תחת אש ועם הרבה רופאים שנלקחו לשירות מילואים בצו 8.
מערכת הבריאות היא מערכת המורעבת תקציבית מזה שנים על ידי קברניטי המדינה. עם זאת, היא תמיד מפגינה את יכולותיה המופלאות בעת מצוקה. הצוותים המטפלים הם המיטב של אזרחי המדינה. אלמלא נחישותם ונכונותם לתת כתף בעת משבר, כל זה לא היה קורה.
בהכללה, השירות הציבורי הישראלי אינו מצטייר כמקום של חדשנות, מוטיבציה וקידמה, אלא להפך – סטגנציה ובינוניות. מערכת הבריאות היא החריגה בנוף ואני גאה מאוד להשתייך אליה.
עוד דבר שאולי לא ידוע למרבית אזרחי המדינה הוא שזו המערכת היחידה בארץ בה באמת מתקיים דו־קיום בין יהודים לערבים. מתחילת הקריירה שלי עבדתי כתף לכתף עם ערבים ויהודים. אין עוד מקום עבודה אחד בארץ בו קיים דו־קיום שכזה. שנים של עבודה בצוות מעורב יכולות להפוך כל אדם לסובלני יותר לאחר, אין מחלוקת שזו ברכה.
מאז פרוץ הקרבות אנו חשים שאנשי צוות ערבים מנוטרים ביתר שאת על התבטאויותיהם ברשתות החברתיות, ובכלל. בימים כתיקונם זה לא כך. הסתה לטרור היא פסולה ואסורה על פי החוק. עם זאת, לא ברור - האם הבעת אמפתיה לאזרחים התמימים הנפגעים בצד השני, היא הסתה?
רבים מחברי הצוות הערבים שעובדים איתי בבית החולים חשים שאינם יכולים להתבטא בכתב או בעל פה כעת, ונזהרים מאוד מלעשות זאת. חלקם אף נלקחו לחקירות באמצע המשמרת בבית החולים. התחושה של דו־הקיום נפגעת יותר ויותר מיום ליום.
אני, כמו רבים אחרים, מתקשה לעצור את הדמעות בימים אלו, על ההרוגים, החטופים והפצועים; וגם על מערכת הבריאות, המגדלור של שירות המדינה, שמשנה את פניו לבלי הכר.
הכותבת היא מנהלת מחלקה בבית חולים ממשלתי.
בין חכמים לטיפשים | אלישבע שרה רוזנראוך, בת 11, כליל
החיים הם כמו להבה של נר. שבריריים, יפים, עדינים כמשי.
להבת הנר יכולה לכבות במשב קליל, אך היא חזקה בטבעה, חזקה עד לאין שיעור. כך גם החיים.
אלישבע שרה רוזנראוךאדם חכם ינצל את המיטב, יחיה את החיים במלואם ולא יחשוב כלל על סופם.
אדם טיפש רק יחכה בפחד לבלתי נמנע וינסה למנוע את הבלתי ניתן למניעה,
ולא יאהב את החיים.
רק יחכה לרגע שבו תאזל שעוות הנר והלהבה תכבה ותותיר אחריה שובל לבן של נטיפים.
כתבתי את השיר במלחמה. בני משפחתי אומרים שהוא נותן תקווה.
מעוניינים לכתוב לנו? שלחו ל-mesaprim23@gmail.com
