הייתי בן 15 כאשר פגשתי לראשונה את קציני ה"סאזמאן אטלאעאת ואמנית כשור" האיראני (ארגון מודיעין וביטחון לאומי), או בקיצור הידוע לשמצה "הסוואכ" (ساواک). הם ישבו בביתנו שבהרצליה לבושים היטב בחליפותיהם האיטלקיות, זקופים, רזים ודומים אחד לשני, גבות עיניהם נושקות זו בזו ושערם העבות השחור משחור קצוץ בצדעיים כדרכם של יוצאי צבא. הם היו חביבים ביחסם לנער שמנסה בפרסית עילגת לקשור איתם שיחה.
אבי היה קצין הקישור שלהם בארץ ואני לא תהיתי על קנקנם, לא הבחנתי בעיניהם הרגילות בנחקרים, בידיהם שהכו ללא רחם אומללים שהעזו לדבר סרה ב"מלך המלכים", שליט איראן דאז, מוחמד רזא שאה פהלווי ובפמלייתו. ראיתי רק 15 קצינים שהגיעו מאיראן ונהנים ממטעמיה של אמי.
כשעזבו רטן אבי מתחת לשפמו וכתמיד ליווה כל אירוע בפתגם בפרסית. "אדם יכול לנקות את בגדיו אך לא את מצפונו", אמר. במסורת האיראנית, אורחים הם מעל הכול. ככאלה הם זוכים למעמד הגבוה ביותר. זה חלק ממערכת מורכבת של נימוס טקסי הנקרא "תערוף".
הנציגים לשיחות הגרעין אינם אלא מריונטות של השליט סייד עלי חמינאי שנשלחו לבצע את התערוף, הרכנת הראש האיראנית, כטקטיקה שתוביל להסכם טוב עבורה
בכל הנוגע למשא ומתן, "תערוף" הינו הקוד הלא כתוב לאופן שבו אנשים צריכים לנהוג זה בזה. הוא נגזר מהשורש הערבי תעארף (تعارف), מילה שפרושה "לדעת" או "להכיר זה את זה". כאשר אתה עושה תערוף ודוחה בנימוס את היד המושטת אליך עם תקרובת, או את מחוות היד המורה לך להיכנס לחדר לפני עמיתך (זוכרים את אהוד ברק ויאסר ערפאת בקמפ דיוויד?), אתה בעצם משיג מידע. הרעיון של התערוף מאפשר לך להנמיך קומתך בזמן שאתה מרומם אחר. מחווה זו משיגה נחיתות בדרכי נועם ובאופן זה מאפשרת בעורמה לאנשים להכיר את יריביהם.
בני השבטים הערביים שהיו טעונים בקנאות לדת החדשה, האסלאם, כבשו במאה השביעית לספירה את פרס לתמיד. מאז ועד היום היא מנסה במאמץ רב לבדל עצמה מהעולם הערבי. הפולשים נהפכו לפרסים ונטמעו בהם. זו לא הייתה הפעם הראשונה: לאחר שאלכסנדר הגדול ניצח את פרס ב-334 לפני הספירה הוא אימץ את תרבותה ואת סדרי המנהל הציבורי שלה, לקח לו אישה מקומית וציווה על אלפי חייליו לעשות כמוהו. יכולת ההסתגלות של פרס והגמישות התרבותית המטמיעה את מנהגי הפולשים מבלי לוותר על מנהגיה שלה הן אבני יסוד בתרבות שנמשכת כבר כ-2500 שנה.
הפרסים העמידו פנים, חייכו, הסתגלו, עשו תערוף, אבל המשיכו לשנוא את הערבים שאנסו את נשותיהם ואת שפתם, שרפו את ספריהם, אסרו עליהם לדבר פרסית במשך 300 שנה או שלשונם תיכרת, וניסו למחוץ את תרבותם.
גם כיום, חלק גדול מהעם האיראני אמנם מקבל את האסלאם כדת מובילה, אבל לא מעונין שהיא תיכפה עליו בעוצמה כזאת. הוא לא ציפה שחכמי הדת ישתלטו לו על המסחר, משרדי הממשלה, בתי המשפט. אבי סיפר לי כי לא פעם חפפו מועד יום האבל על נפילתו של מנהיגם ההיסטורי של המאמינים השיעים, האימאם עלי, והצום הכרוך בו, לחגיגות ה"נואו רוז" - ראש השנה הזרתוסטרי, שנחגג באיראן בכל תחילת אביב זה כ-2500 שנה עד עצם היום הזה (בערך בניסן, ראש השנה הקדום של העם היהודי). חגיגות ה"נואו רוז" נמשכות 13 יום שבהם אוכלים, רוקדים ומתרגמים שירה פרסית, למרות הסתייגותם ולמגינת ליבם המלאה של חכמי הדת השיעית. מרבית האיראנים תאבי חיים, אהבה, יין ושירה, והם גיחכו מול ניסיונות אנשי הדת להמיר את שמחת ה"נואו רוז" בתענית המנהיג עלי.
האיראנים אינם ערבים מבחינה אתנית, כי אם ארים. משמעות השם איראן היא "ארצם של הארים". הארים האמיתיים הם ההודים והפרסים. הגרמנים סתם אימצו לעצמם את התואר הזה. הפרסים הם אומה עם היסטוריה עשירה של סוחרים המתנהגים עם שותפיהם העסקיים בחביבות יתרה. הם ירבו לצחוק, ידברו בשפת היריב, יכירו לו את בני משפחתם ויעשו תערוף. הרבה תערוף. הם ינהגו בנימוס בצד שכנגד, ויעשו הכול כדי שייצא מרוצה, אך לא יירדמו במשא ומתן.
עצוב לראות כיצד הפמליה האיראנית לשיחות הגרעין בווינה מהתלת באמריקנים ומזגזגת במו"מ המתמשך. עצוב לראות שלמערב אין יכולת אמיתית להתמודד מול אמני המשא ומתן. באמצע העשור הקודם הייתה איראן מדינה על סף פשיטת רגל שהשתוקקה להסדר ופשרה, אבל בסיומו היא הפכה את הקערה על פיה והשיגה מברק אובמה הסכם המיטיב עמה. לא הרבה השתנה מאז.
גדעון כלימיאןגם כיום לא נותר אלא לעמוד נפעמים מול היכולת שלה לנהל משא ומתן, לנצל את הגישה המתנשאת של ארה"ב ולנצח מבלי לירות כדור אחד. אם ייחתם ההסכם תוכל איראן להפשיר את נכסיה בשווי 150 מיליארד דולר המוקפאים במערב ולהמשיך לתמוך בטרור. המשטר קיבל גושפנקא ויוכל להמשיך לתלות את אזרחיו, לקרוא להשמדת ישראל, לפתח טילים שמגיעים עד אירופה ובעוד שנים ספורות גם לייצר פצצה גרעינית. גם ההסכם החדש – אלא אם יקרה נס – לא ישאיר למערב אף אופציה על השולחן.
הפגם הבסיסי במו"מ היה כישלונם של נציגי המעצמות להבין עם מי יש להם עסק, אף שהמשטר האיראני לא מסתיר את כוונותיו להשמיד את ישראל ולא מחריש את הקריאות "מוות לאמריקה". הנציגים לשיחות הגרעין אינם אלא מריונטות של השליט סייד עלי חמינאי שנשלחו לבצע את התערוף, הרכנת הראש האיראנית, כטקטיקה שתוביל להסכם טוב עבורה.
- גדעון כלימיאן הוא סופר וחוקר תרבות איראן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
