הנכדים שלי הגיעו אליי עם אורחת, חברה מהגן. בת ארבע וקצת עם שיער זהב ועיניים ים. שישו ושמחו. מי שבא ברוך הבא. "זאת סאסא שלנו", הם הסבירו לה והמשיכו להלשין עליי בחדווה. "לפעמים היא קצת מבולבלת, לפעמים היא קצת הרבה משתוללת".
במו עיניי צפיתי באורחת (נניח ששמה אגם) שהבעת פניה הפכה מפוחדת. "מה זאת אומרת?" היא שאלה. "חכי ותראי", הם נקרעו מצחוק.
"אל תאמיני להם", הרגעתי אותה. זה לא עבד. בדרך לטרמפולינה שבה התחרו האינדיאנים בקפיצות לגובה, אגם תפסה בזרועי ושאלה אם היא יכולה לבקש ממני משהו. "כמובן", עניתי. "את יכולה בבקשה להראות לי את הממ"ד?". "ברור", שמרתי על חיוך רחב, "בואי, נרד לשם. אצלנו אין ממ"ד, אלא מקלט. תראי כמה שהוא מסודר. יש מזרנים, ושמיכות, וצעצועים, בקבוקי מים".
קיוויתי שלמרות הסיפתח העקום, אגם תהנה אצלנו. וביני לבין עצמי תהיתי אם גם הנכדים שלי מבקשים לראות את הממ"ד בהגיעם לבית לא מוכר.
אם ילדה בת ארבע וקצת, עם שיער זהב ועיניים ים, מבקשת לבדוק אם המרחב המוגן לפני שהיא מתחילה לקפוץ בטרמפולינה, זה תמרור אדום שזורק סימני שאלה בעניין החוסן הנפשי של כולנו שעכשיו
הלוואי שכן, חשבתי. רצוי מאוד שכל ילד יכיר את הדרך לממ"ד או למקלט. במיוחד כשהוא מגיע לבית לא מוכר. הידיעה מרגיעה.
הלוואי שלא, התהפכתי. מפני שאם ילדה בת ארבע וקצת, עם שיער זהב ועיניים ים, מבקשת לבדוק אם המרחב המוגן לפני שהיא מתחילה לקפוץ בטרמפולינה, זה תמרור אדום שזורק סימני שאלה בעניין החוסן הנפשי של כולנו שעכשיו. שנה אחרי, כבר מראה סימני נסיגה.
לסגור חזק את הברזים של העיניים ולא לבכות
אבל מה שהתחיל ברגל שמאל לא עבר לימין. במריבות הראשונות שלה עם נכדיי שיחקתי את האו"ם, סאסא נייטראלית. כשהווליום התרומם ועיני התכלת של אגם נצצו מדמעות, לקחתי אותה לצד, חיבקתי אותה בחום ושאלתי אותה אם היא מרשה לי לספר לה משהו אישי. נימוס כנגד נימוס. וכשאגם הנהנה התיישבנו מתחת לשמשייה וסיפרתי לה שבילדותי היתה לי סבתא שהקפידה על כלל ברזל – ביום ההולדת אסור לבכות. למה? מפני שילד שמזיל דמעות ביום הולדתו, לפני או אחרי איפה העוגה, יבכה במשך כל השנה.
"ואת לא רוצה לבכות במשך שנה שלמה, נכון?" שאלתי. אגם חייכה. עם שתי גומות.
לאור תגובתה, לא מיהרתי להחזיר אותה לחדר המשחקים. המשכנו לשוחח. דילקמתי לה שיר שכתבתי מזמן. "אם אף ילד לא יבוא/ לא יבוא למסיבה/ אני אבכה ואבכה ואבכה/ עד היומולדת הבא". וכשאגם צחקה בקול סיפרתי לה שזה לא דקלום, אלא שיר, עם מנגינה של דץ, מ"טיף וטף".
"וזה נכון, מה שסבתא שלך אמרה לך?" אגם שאלה.
"האמת?" התפתלתי, "אין לי מושג. אף פעם לא בדקתי אם זה כן או לא נכון. בילדות, כשחגגתי ימי הולדת, עשיתי הכל כדי לסגור חזק את הברזים של העיניים ולא לבכות".
בימינו, אפילו בראש השנה מותר לבכות
כשהרגשתי שאגם מתחילה לאבד את סבלנותה, ניגשתי לתכל'ס. "את בטח שואלת את עצמך מה פתאום התחלתי לספר לך על סבתא שלי, אז הנה התשובה. גם בראש השנה אסור לבכות. מי שבוכה ביומה הראשון של השנה החדשה עלול לבכות במשך כל השנה".
סמדר שירצילום: אביגיל עוזישוב אחזתי בידה, אבל בדרך לנכדים השובבים שלי היא לפתה לי את האצבעות. "ואם בראש השנה יש אזעקה?" היא שאלה, "ואם דווקא בראש השנה הטיל שלהם יגיע עד לכאן?"
מה אני אומרת לה? איך אני מחלצת את עצמי מהבוץ? לא בא לי להידמות לסבתות שמבטיחות לנכדה הקטנה שזו תהיה המלחמה האחרונה. הענן שמעיק עלי מאז ה-7 באוקטובר נובע גם מהידיעה שאין מנוס. גם הנכדים שלי, החמודים שלי, ישרתו בצבא ויילחמו על המדינה.
"אגמי", לחשתי באוזנה, "נכון שקודם, כשרק הגעת, הנכדים שלי סיפרו לך שאני סאסא מבולבלת? אז תשכחי את כל מה שסיפרתי לך. בימינו, אפילו בראש השנה מותר לבכות".
פורסם לראשונה: 20:37, 04.10.24
