המהפכה שנתקעה: העולם מציין בימים אלה חמש שנים למהפכת מי-טו ששינתה באופן תקדימי את השיח בנוגע לאלימות מינית, והפכה את הנושא המושתק הזה לקול זעקה עבור מיליוני נפגעות ונפגעים. בישראל, שבאותה תקופה נכנסה לחמישה סבבי בחירות, הפער בין השיח החברתי למערכות בשטח היה ועודנו גדול מדי.
"בעולם יש הבנה שמדובר במשבר אמיתי", מסבירה יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית, "הסטטיסטיקות פה מחרידות, המספרים עצומים והמענים עדיין דלים מאוד. למערכות במדינת ישראל עדיין אין תקציב או כוח אדם לטפל בתופעה בהיקפה האמיתי. זה עוול לאזרחים שחשופים לפגיעה, גם כי המדינה לא שומרת עליהם וגם כי אין מענה מספק להתמודדות עם הפגיעה בהם".
המהפכה החשובה הזו, עושה רושם, לא חילחלה אל הגופים שהיו אמורים לקחת אותה צעד אחד קדימה. משרדי הממשלה, הרשויות השונות, מערכות המדינה, כל מי שיש ברשותו את האמצעים, גם הכלכליים, להוביל לשינוי אמיתי.
חינוך: ילדים שקופים
השנה נכנס לראשונה החינוך המיני כמקצוע חובה לכלל תלמידי מערכת החינוך. לשם כך בנו צוותי המקצוע של השירות הפסיכולוגי-ייעוצי במשרד החינוך ערכת שיעורים מותאמת לכל גיל, תחת הכותרת "מיניות בריאה ומניעת פגיעה".
"זה לטעמי המהלך הכי משמעותי שהממשלה עשתה פה בנושא בעשר השנים האחרונות", אומרת שרר, "אבל עדיין קיימת לקונה משמעותית בהיעדר תוכנית מקבילה להכשרת הצוותים החינוכיים לזהות ילדים שנפגעו מינית ולתת להם מענה. ההערכה היא שאחד מתוך חמישה ילדים נפגע בבית. הדבר הכי אקוטי הוא לתת כלים לצוותים כדי שיוכלו לזהות את הפגיעה ולטפל בילדים האלה בשטח. כיום הידע הזה במערכת החינוך לא קיים".
לפני כחצי שנה גילתה למשל ליאור (שם בדוי) שבתה בת השבע חוותה פגיעות מיניות בבית הספר במשך שלושה חודשים מבלי שאף אחד ידע. "שלושה בנים היו נועלים אותה בכיתה ואחד מהם היה שומר על הדלת", האם מספרת, "הם הכריחו אותה להוריד בגדים, השפילו אותה והחזיקו אותה בכוח. אני מרגישה שהמערכת לא יודעת איך להתמודד עם מקרים כאלה. כולם אומרים שהם רק ילדים וצריכים לקבל טיפול. אבל הם לא מטופלים ואף אחד לא יכול להכריח את ההורים שלהם שיטופלו. הם לא עברו שום תהליך מאז, הם חושבים שמה שעשו הוא בסדר".
ליאור מוסיפה ש"המערכת מקולקלת. מה שהכי כאב לי זה שחודש לפני היה מקרה אלימות בבית ספר ואת הילד האלים סילקו. גם הבת שלי התמודדה עם אלימות פיזית, אבל אף אחד לא נקט איזושהי פעולה משמעתית נגד הילדים. הבת שלי צריכה לפגוש אותם מאז כל יום בכיתה. לפני כמה ימים היא שאלה אותי 'למה הם לא ביקשו ממני סליחה?'".
משטרה: התוכנית עדיין במגירה
מהפכת מי-טו העלתה לסדר היום את יחס המשטרה לנפגעות. יחס מבזה לעיתים, חקירות לא רגישות וצוותים נטולי הכשרה לחקור נפגעות ונפגעים היו רק חלק מהביקורות.
"המשטרה הכשירה בשנים האחרונות יותר אנשים לטיפול בנפגעי עבירות מין, וזה ניכר" מגיבה שרר, "לפני זה אף אחד לא התייחס לדבר הזה כאל תופעה מיוחדת או כמשהו שצריך לטפל בו באופן נפרד. זה היה מקביל ל'גנבו לי את האופניים'. היום מבינים שצריך הכשרה, התמחויות ומענים יותר רגישים. מדובר במהלך יפה אבל בינתיים, לצערנו, רובו על הנייר. זה אחד הסממנים לאי-יציבות שלטונית. יש תוכנית, יש נכונות של המערכת, אבל אם הממשלה הבאה לא תתקצב את הנושא הזה, רק המגירה תיהנה ממנו".
מערכת המשפט: חקיקה בהמתנה
ועדת ברלינר הוקמה מעט לאחר מהפכת מי-טו מתוך הבנה שנפגעי עבירות מין חווים קשיים לאורך כל שלבי ההליך הפלילי. המלצותיה התקבלו אך היא לא יצרה את השינוי המתבקש. "המסקנות של הוועדה לא טובות כי הן מאוד שמרניות", מסבירה שרר, "הוועדה למשל לא שמעה נפגעים ונפגעות. המסקנות לא מייצגות את האינטרסים של הציבור".
בנוסף, בשנים האחרונות עלו לא מעט הצעות חוק שמטרתן הייתה להיטיב את ההליך המשפטי עם הנפגעות. הכנסת הנוכחית הספיקה להעביר חקיקה חשובה שביטלה את מגבלת הזמן על שמירת דגימות מגופן של קורבנות עבירות מין, אבל רוב ההצעות נפלו בין הכיסאות של ממשלה אחת לאחרת. "אף שר לא עשה עבודת מטה מסודרת כדי לאבחן את הצרכים, הקשיים והבעיות ובאמת פעל להציג פתרונות", שרר אומרת.
רומי (שם בדוי) בת ה-18 נפגעה מינית על ידי אביה מאז שהייתה בת ארבע. לפני כשנתיים היא החליטה להגיש תלונה במשטרה. "החקירות היו רגישות עד כמה שאפשר", היא מספרת, "הרגשתי שבמשטרה עושים את כל המאמצים כדי להגיע לכתב אישום, אבל הם לא הצליחו והתיק נסגר בגלל היעדר ראיות. האבסורד הוא שתוך כדי ההליך אבא שלי נשלח למעצר בית. אדם שפגע בבת שלו, בתוך הבית שלו, נשלח למעצר בית כשארבעת הילדים שלו שם, אלה שהוא נחשד שפגע בהם. כולם יודעים שמשהו לא טוב קורה שם - במשטרה, ברווחה, אבל משום שלא הוגש כתב אישום, הם הושארו איתו בבית וממשיכים להיפגע. הילדים האלה הופקרו על ידי המערכת, שבלי כלים לא יכולה לעשות כלום כדי להגן עליהם".
בריאות: נפתחו חדרים אקוטיים
לאחר מאבק עיקש נפתחו בשנתיים האחרונות עוד חדרים אקוטיים ברחבי הארץ, שבהם מרוכז הטיפול הרפואי והמשפטי הראשוני בנפגעי תקיפה מינית, ותוקצבו נוספים, שייפתחו בעתיד. במקביל פורסם נוהל מסודר לדגימת סמי אונס מנפגעים ונפגעות.
"הדברים שנעשו בחמש השנים האחרונות הם קוסמטיים ובתקציבים שלא תואמים את הצורך או את המצב, לא ברפואה הכללית ובטח לא בפסיכיאטריה", אומרת שרר, "זו תופעה שארגון הבריאות העולמי מכיר בה כתחלואה שיש לה השפעה בריאותית רב-תחומית על תוחלת ואיכות החיים – הדבר הזה הורג. ועדיין, אין עד היום תוכנית כוללת שעוסקת בפגיעה מינית בתוכניות הלימודים דרך המל"ג".
לפני כחמש שנים התאשפזה לראשונה קים אייזנשטיין (26) במחלקה סגורה. "זה היה בדיוק בתקופה של מי-טו, דיברו על זה בכל מקום", היא מספרת, "הדחקתי את הפגיעה שלי במשך שנים, אבל השיח הזה הוביל אותי בסופו של דבר למשבר ולאשפוז".
אייזנשטיין אומרת ש"המחלקות הפסיכיאטריות לא מותאמות כיום לנשים שעברו פגיעה מינית. כמעט בכל המחלקות שבהן הייתי היה רוב של רופאים. היה לי קשה לדבר על פגיעה מינית שנעשתה על ידי גבר, מול מטפל גבר. זה גרם לאבחנה שגויה. הייתי בעשר מסגרות בחמש שנים. הופעל נגדי כוח, קשרו אותי, גררו אותי על הרצפה, הופשטתי פעמיים בניגוד לרצוני בנוכחות גברים. קיבלתי זריקות ותרופות חזקות, הייתי סמרטוט. שיתפתי פעולה מתוך אמונה שדברים ישתפרו, אבל הטיפול לא מותאם והתוצאה היא שבכל פעם שניסיתי לפתוח את הטראומה שלי מחוץ למסגרת אשפוז, קרסתי".
יעל שררצילום: עופר קידר רווחה: תורים אינסופיים
בשנים האחרונות נעשו מהלכים לפתיחת מרכזי טיפול לפגיעה מינית והכשרה של אנשי מקצוע. "זה מהלך משמעותי, אבל עדיין אין מספיק שירותים והתורים מטורפים בכל הארץ", מסבירה שרר, "וזה מחמיר כשמדובר בטיפול בילדים. המצב הזה מאלץ את המרכזים להגביל את הטיפול בזמן. בנוסף, מדובר במרכזים שאמורים לתת טיפול פסיכוסוציאלי, ואין ביכולתם לטפל במקרים מורכבים שזקוקים להתערבות פסיכיאטרית, הם לא מספיק מקצועיים בתחום הזה. המשמעות היא שבהיעדר מסגרות ייעודיות עבור נפגעות במערכת הבריאות, אין להן לאן לפנות לקבל מענה נפשי".
