הוא נראה בעיניי כמו סתם מישהו. לא בלט, לא משך תשומת לב כשהגיע. נדמה היה כי אין לו בכלל סימני היכר מיוחדים. יחיא סינוואר היה נראה לי כמו אדם פשוט. תמיד עם חולצה אפורה, או תכלת.
כשבאתי לראיין אותו, הוא אמר לי שאני, כאזרחית איטלקייה, יכולה להחליט על החיים שלי, מה לעשות, איפה להיות, מה ללמוד. אבל אם פלסטינית, אמר לי, החיים מחליטים בשבילך. הכיבוש מחליט בשבילך. אז, כשפגשתי אותו, הוא עוד דיבר על הילדים בחוף של עזה, וסיפר כי הוא רוצה שיחלמו להיות שחקני כדורגל ורופאים. אבל הילדים האלה חוו רק מלחמות. אחרי 22 שנה בכלא הישראלי, הוא אמר לי שהוא רק החליף כלא וכי הוא עדיין בכלא.
בריאיון ההוא בשנת 2018 הוא נתן לי את הכותרת הגדולה, ובה אמר כי "הוא לא רוצה יותר מלחמות". זה נראה כמו כאילו עברו חיים שלמים, עולם שלם, מאז. ולעולם לא נדע אם יחיא סינוואר היה אז כן איתי, ושינה את דעתו כשראה מה קורה מסביב עם הסכמי אברהם, כפי שטוענים רבים. כשהבין אולי שהוא מאבד מהרלוונטיות שלו, שהוא נדחק לפינה. או, לפי הניתוח של רבים אחרים, שמה שהוא עשה הייתה רק טקטיקה, מהלך של הטעיה, בזמן שכבר תכנן לפרטי פרטים את ה-7 באוקטובר.
תיעוד מקולות הקשר מרגעי חיסול יחיא סינוואר והמחבלים הנוספים
(צילום: דובר צה"ל)
אבל בסוף, מה זה משנה עכשיו? כמו לא לחשוש שאם תהיה עכשיו הפסקת אש, עבור חמאס זה יהיה תירוץ כדי להתארגן מחדש, עכשיו שתמונותיו האחרונות של סינוואר המאובק, בכוחותיו האחרונים, עם יד פצועה מנסה לזרוק קרש על הרחפן של צה"ל. עבור הערבים, הוא כבר הפך לאייקון. אייקון חדש כמו צ'ה גווארה, וכולם סביב ישראל מבטיחים שלא ייכנעו לעולם.
בסוף קרש העץ הזה נשאר קרש עץ. כי התמונה האחרונה היא גם ההיפך שלה. ומזכירה את התמונה המפורסמת שבה סינוואר יושב לו עם מבט זחוח ומתריס על הספה בין ההריסות, כאילו על כס מלכות, כמו מלך
אבל האמת, בסוף קרש העץ הזה נשאר קרש עץ. כי התמונה האחרונה היא גם ההיפך שלה. ומזכירה את התמונה המפורסמת שבה סינוואר יושב לו עם מבט זחוח ומתריס על הספה בין ההריסות, כאילו על כס מלכות, כמו מלך. מלך החרפה והאסון, מלך אסון ה-7 באוקטובר. הוא גרם למה שגרם לא בגלל שהיה גאון צבאי, אלא רק כי מאחורי החומות צה"ל נעלם, וגם כי לא זכה להתערבות ולסיוע של אחדות הזירות הערביות, שבה כל כך בטח ושעליה כל כך סמך. אפילו בגדה המערבית הוא לא זכה להתקוממות שאותה כל כך ביקש. ובסוף מה שהשיג היה רק את זה.
פרנצ'סקה בוריצילום: חיים צחלהישאר עם קרש עץ בעידן הכטב"מים. הוא החזיר את עזה לימי הביניים. הוא רצה שהכיבוש יסתיים, או שישראל תיגמר ותיעלם. אבל בסוף זו הייתה עזה. איזו תמונה תהיה זו שתיצרב בתודעה הפלסטינית?
הפסקת אש לא תהיה הרגע שבו הכול מסתיים, אלא הרגע שבו הכול מתחיל. ישראל תהיה זו שתצטרך להחליט מה יהיה עם הילדים בעזה, אלה שיעמדו על החוף ויסתכלו על הים בזמן שעזה עכשיו בוערת.
