סרן (מיל') גדעון גור, 82, ממשמר השבעה.
אז נשוי ואב לשניים, היום נשוי, אב לארבעה וסב ל־12. מפקד מוצב באגם המר. נפל בשבי המצרי ב־9.10.73, הוחזר ב־21.11.73.
"השבי היה בכלא עבאסייה בקהיר. שבוע לפני החזרה אספו אותנו יחד, ושר המלחמה המצרי איסמעיל עלי הודיע שתוך מספר ימים נשוחרר קבוצה־קבוצה. הנחתי, וצדקתי, שאת הקצינים ישאירו לסוף. ביום השחרור נתנו לנו בגדים חדשים, לקחו אותנו לסיבוב בקהיר, לפירמידות, וזה כבר היה סיור של תיירים. המצרים התרגלו שכל יום יוצא אוטובוס, והיו מצטופפים סביבו עם רצח בעיניים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אני זוכר שנחתנו בלוד. משה דיין חיכה לנו שם, ולמשפחות לא נתנו להגיע. נשלחתי להתקלח, הלבישו אותנו מדי צה"ל חדשים, וכל אחד הוסע הביתה. אותי במקרה החזיר הביתה חבר שעסק בענייני השבויים, אבל כל אחד אחר הוחזר הביתה על ידי מלווה. השעה הייתה שתיים או שלוש לפנות בוקר, חשבתי שכולם ישנים, אבל כל המושב חיכה לי וזה היה רגע מרגש מאוד. בערב למחרת עשו לי מסיבה גדולה, שם הרגשתי חיבוק מהקהילה, ואפילו סיפרתי בקצרה איך נפלתי בשבי. אולי כדי להפריך את המחשבה ששבויים הם כאלו שמרימים ידיים. אני התייחסתי יותר למזל שהיה לנו לשרוד.
חזרתי בחמישי, ואחרי שלושה ימים לקחו אותנו לבית ההבראה בזכרון יעקב לתחקור וגם להבראה. יש כאלה שקיבלו את זה כאילו החזירו אותם לשבי. אני קיבלתי את זה ברוח טובה, כי ברור שהיו שאלות שהיו צריכות להישאל. אני זוכר הופעות, חמש ארוחות ביום. ירדנו הרבה במשקל והיינו צריכים להשלים. לא היו לי מחשבות איך צריך לקבל אותי. בדיעבד, אחרי הרבה שנים, הבנתי שלמעשה לא טיפלו בנו יותר מדי וזה עבר לסדר היום. שמחתי שחזרתי הביתה בריא ושלם. גיסי למשל, אח של אשתי, נפל במלחמה, והיו כל כך הרבה הרוגים, אז לא התלוננתי.
"לא היו לי ציפיות גדולות מהמדינה אז לא היו לי אכזבות, למרות שהופקרנו. די מהר חזרתי לסדר היום הרגיל. עד היום אני חושב שזה הריפוי הטוב ביותר"
באותם ימים המושב התמלא במבקרים, והבית בזרי פרחים, אבל בגדול, לא ידעו איך להכיל אותנו, השבויים. הרבה הסתכלו על זה בעין עקומה של 'נכנעתם'. מי שלא יודע את הסיטואציה - קל לבקר. היום ברור לי שלא קיבלו אותנו כמו שצריך ולא ידעו איך לטפל. לקח 20 שנה להכיר בנו כנכי צה"ל. כל מי שעבר שבי, הוא פוסט־טראומטי. אין אחד שחזר בלי. פשוט היו כאלה שסבלו יותר והיו כאלה שסבלו פחות.
אני שמחתי שחזרתי חי. לא היו לי ציפיות גדולות מהמדינה, אז לא היו לי אכזבות למרות שגם אנחנו הופקרנו. די מהר חזרתי לסדר היום הרגיל שלי, עבודה, משפחה. לי זה עשה טוב, ועד היום אני חושב שלחזור לסדר היום הקודם שלך, הוא הריפוי הטוב ביותר.
אז היינו כולנו חיילים. היום זה תערובת של ילדים וזקנים ונשים, אז לכל אחד אישית צריך טיפול פרטני. צריך אמפתיה לאנשים, לקבל אותם בחום ואהבה ולהיות קשוב לכל אחד ואחד. אני מניח שגם היום הרוב ירצו לחזור לסדר היום הרגיל אחרי טיפולים נפשיים".
סמל מקסים מלול, 70, מצור יגאל.
אז רווק, היום גרוש, אב לשלושה וסב לתשעה. מלוחמי מעוז המזח, בעת המלחמה היה סמל בחטיבה 14, גדוד 52, אוגדה 252. נפל בשבי בחזית המצרית ב־13.10.73, וחזר ב־21.11.73. אף שניתנה לו האפשרות להשתחרר, בחר להמשיך את השירות עד תומו, וגם עשה מילואים 28 שנים.
"מה שקורה בימים האחרונים, כן מחזירים ולא מחזירים, עשה לי דז'ה־וו. הייתי בין אלו שהיו צריכים לחזור בטיסת לילה של הצלב האדום. בבוקר עוד לקחו אותנו לפירמידות בשביל יחסי הציבור, ואז היינו צריכים לעלות למטוס. במקום זה החזירו אותנו לתאים, וזה היה הערב הקשה ביותר עבורי בכל המלחמה. בסופו של דבר כן החזירו ונחתנו באחת בלילה בישראל.
בגלל שעיכבו אותנו כיממה, ובעצם הגיע לארץ מטוס ריק, הפעם אמרו למשפחות: אל תבואו, כשהוא יגיע, נביא אותו עד הבית. המפגש הראשון שלנו בארץ היה עם נציג ביטחון שדה. 'יש עוד שבויים בסוריה', הוא אמר לנו, 'אל תדברו כלום על מה שהיה בשבי'. מזה נוצר הרושם שהיינו בקייטנה. אני זוכר שירדנו לשדה, התקלחנו, החלפנו למדים, שמו עלינו די־די־טי והוציאו אותנו לאולם בו היו נשיא המדינה אפרים קציר ואשתו. זה פחות עניין אותי. בסוף קצינה אחת לקחה אותי הביתה בטנדר סוסיתא.
להוריי היה בית קרקע ביפו, ומהרגע שהגעתי לפנות בוקר עד למחרת באחת בלילה לא הפסיקו לבוא אנשים, אפילו השכנה הערבייה. זה היה מטורף. החגיגות מאוד עוזרות כי אתה מרגיש את החיבוק. כלוחם שנתנו לו את הפקודה להיכנע אתה סוחב מין בושה כזו, מה פתאום שבי. אבל החגיגה עודדה אותי. זה מוציא אותך מהפוקוס של השבי. הטיפ שלי: להתייחס לחוזרים רגיל. לא מבטים של רחמים.
"אחי הזמין אותי לסאונה, כאילו מתנה. בעצם הוא רצה לראות אם יש לי צלקות. אז לקחתי אותו לחדר, הורדתי חולצה, ואמרתי: 'זה מה שרצית לראות'"
באו אליי הורים של נעדרים ושאלו על הילדים שלהם. את רובם לא הכרתי בכלל. הם לא הבינו שכל אחד מאיתנו היה לבד בצינוק. שאלו אותי: הסתובבת בחצר, אולי ראית, אולי הוא נפגע? ריחמתי עליהם כי הבנתי שמי שלא חזר איתנו, כבר לא יחזור. לאלו שמדברים איתם, תשאלו לגבי העובדות - 'איך' ולא 'למה'. כי זו שאלה לא הוגנת. אני לא חושב שמישהו במצב הזה מסוגל לחשוב למה. לא לתת להם הרגשה שהם אשמים.
החגיגות סביבי נמשכו כמעט חצי שנה. אני בא ממשפחה מרוקאית גדולה וכל הזמן בדקו איך אני. כמו תינוק. יום אחד אחי הזמין אותי לסאונה, כאילו מתנה, פינוק. בעצם הוא רצה לראות אם יש לי צלקות. אז לקחתי אותו לחדר, הורדתי את החולצה, ואמרתי לו: 'הנה, זה מה שרצית לראות. אז בוא תראה עכשיו'. או שמישהי באה ושאלה: 'עינו אותך?' עניתי לה: 'חוץ מהרקדנית, לא'. אני ממליץ לכל בני המשפחה לתת לחטוף שחוזר את הזמן ולא ללחוץ.
היום יש בעיה אחרת, מפחדים לשאול. חלק מהריפוי זה לדבר על זה. לא ללכת על ביצים. להתייחס למי שחוזר רגיל. רוצה לצאת לסיבוב? לא. אז בסדר, מחר. יש לך לשאול אותי משהו, תשאל. פעם הייתי בקולנוע ופתאום נהייתה התקהלות סביבי. לא הבנתי. למרות זאת, אם אתם רואים ברחוב מישהו שחזר, תיגשו, תפרגנו. אבל כולנו אנשים שונים, זה אני".
סמ"ר (מיל') בני פיינשטיין, 77, מתל־אביב.
איש חינוך, אז נשוי עם שני ילדים, היום אב לארבעה, סב ל־11. נפל בשבי במוצב ליטוף באגם המר שבתעלת סואץ ב־7.10.73, חזר ב־18.11.73, בעסקת השבויים המצרית. לימים קיבל את צל"ש הרמטכ"ל.
"כשהגעתי היו בעיניי יותר מדי חגיגות. שמפניות וכל השכנים, זה לא עניין אותי כל כך. רציתי להיות רק עם אשתי והילדים שלא זכו לחבק אותי. אני זוכר שאף אחד לא הלך במשך שעות ארוכות, עד שמישהו תפס יוזמה ואמר לאנשים: 'יאללה, הביתה'. אם אתה צעיר, אז אתה רוצה להיות עם ההורים והאחים. לשים שלט ליד הבית זה בסדר, לא חגיגות של מיליון איש.
אחרי יומיים התייצבתי כמו כולם במתקן ההבראה של מבטחים בזכרון יעקב. זה היה בעיקר תחקורים ושאלות על מה שהיה לנו במצרים. היו אז חלקים קשים, כמו העובדה שכמעט שלא עברתי בדיקות רפואיות למרות שהייתה לי פגיעה חמורה מהעינויים, בעיקר בגב ובעור התוף, או שלמשפחות נתנו להיכנס רק בשעות מסוימות, או העימותים מול הורים שכולים. אחרי פחות משבועיים ברחתי להם. חזרתי למשפחה ולעבודתי כמורה ומכשיר מורים.
"רציתי להיות רק עם אשתי והילדים שלא זכו לחבק אותי. אני זוכר שאף אחד לא הלך במשך שעות ארוכות, עד שמישהו תפס יוזמה ואמר לאנשים: 'יאללה, הביתה'"
כשאני שומע על המתווה הנוכחי לחזרת השבויים, אני רואה שכבר עושים את כל הטעויות. לא חיילים צריכים לקבל את החטופים, אלא אחד מבני המשפחה, עם עובד סוציאלי. חיילים זה מפחיד, בשביל מה? הכי חשוב לילדים שיהיה מולם מישהו מהמשפחה. מההתחלה. אז יראו אותם במצב לא טוב, מה קרה? ובלי עיתונאים בהתחלה. אולי אחרי שבועיים או חודש. הנוכחות מזיקה. או שרוצים לקחת אותם למתחם מיוחד בבית חולים.
הרצון לראות את המשפחה הקרובה הוא הכי חשוב. עוד לפני עובדים סוציאליים. ושום שאלות, בוודאי לא במיידי. שאלות מעוררות טראומה. זו אוכלוסייה שראתה הרוגים, והכי טוב לקבל הנחיות מעובדים סוציאליים איך לגשת. ולהכין לילדים מה שהם הכי אוהבים. ההורים או הסבא והסבתא יודעים. ושלא ייתנו להם פתי בר, יש עוגיות יותר טובות".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.11.23
