ישראל מתייחדת עם זכר הנופלים והחללים. הערב (יום א') בשעה 20:00 נשמעה צפירת בת דקה אחת, שציינה את תחילתו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. מיד אחר כך החלו עצרות הזיכרון ברחבי הארץ, כשהטקס המרכזי התקיים ברחבת הכותל המערבי בירושלים.
השנה הטקסים נערכים בצל האובדן הכבד בטבח 7 באוקטובר ובמלחמת "חרבות ברזל" שפרצה בעקבותיו, ותזכורת להימשכותה הגיעה שש דקות בלבד אחרי הצפירה הערב – עם אזעקות נוספות בשדרות, איבים וניר עם שבעוטף עזה. ynet העביר את הטקסט בכותל בשידור ישיר.
נאומי הנשיא הרצוג והרמטכ"ל הלוי
(צילום: ניברן)
העצרת הממלכתית בכותל נערכה במעמד נשיא המדינה יצחק הרצוג, שהגיע עם קרע בדש חולצתו – לאות אבל על טבח 7 באוקטובר והחללים הרבים במלחמה. הוא פנה למשפחות החטופים והבטיח לא לשקוט עם שיחזרו הביתה – ושלח גם מסר לחרדים בצל משבר הפטור מגיוס: "הזכות להגן על ביטחון ישראל, הזכות לשרת בצה"ל – היא זכות עצומה. היא לא נטל. היא זכות. עצומה! זכות מקודשת בדם", אמר.
הרמטכ"ל רב-אלוף הרצי הלוי נאם גם הוא בטקס, והדגיש שוב את אחריותו למחדל שאִפשר את הטבח. "אני הוא המפקד ששלח את בניכם ובנותיכם לקרב שממנו לא שבו ואל העמדות שמהן נחטפו. אני אחראי לענות לכם על השאלות הנוקבות המדירות שינה מעיניכם", אמר הלוי בפנייה למשפחות השכולות – והדגיש עוד: "אני נושא באחריות לכך שצה"ל כשל במשימתו להגן על אזרחי מדינת ישראל בשבעה באוקטובר. את משקלה על כתפיי אני חש בכל יום, ובליבי אני מבין היטב את משמעותה".
הנשיא הרצוג הגיע כאמור עם בגד קרוע, וזו הפעם הראשונה שהוא עושה זאת בעצרת יום הזיכרון. "הקרע הזה בבגדי, הקרע המדמם שכולנו מרגישים בליבנו השנה, לא יכול להישאר חסר משמעות. המשפחות השכולות אומרות לי את זה שוב ושוב ושוב. הקרע בלב של העם חייב לאחות את הקרע בעם. הקריעה הזאת היא גם קריאה וזעקה. קריאה לעשייה, קריאה לתקומה! תקומה כעם אחד!", אמר הנשיא.
הוא הוסיף: "בכל שנה, אחרי הצפירה, משתררת כאן ברחבת הכותל המערבי דומייה מקודשת, מיוחדת, השמורה רק לרגע הזה בשנה. אבל הערב אין לנו שקט, ואין דממה. מפני שהשנה זו איננה אותה צפירה. השנה, לצפירת האבל, המנציחה את חללינו שנפלו מאז ראשית ימי התקומה – התווספה צפירה חדשה, מתמשכת, ארוכה. צפירה שהחלה בשעה 6:29 בבוקר האסון הלאומי הנורא בשבעה באוקטובר, בעיצומו של חג שמחת תורה. והיא נמשכת ומלווה אותנו מאז. זועקת, חדה, צורבת. זעקה של אומה, זעקה של אבל לאומי. 'אֱלִי, אֱלִי נַפְשִׁי בְּכִי וְזַעֲקִי בַּת יִשְׂרָאֵל מִסְפֵּד שְׂאִי והִתְיַפְְּחִי אָכְלָה הָאֵשׁ בְּיִשְׂרָאֵל'".
הרצוג פתח את נאומו בקריאה מיוחדת אל החטופות והחטופים ואל משפחותיהם: "אני פונה מכאן, ברגע הקדוש הזה, אל אחיותינו ואחינו החטופים, ואל משפחותיהם – לכל אורך הימים הלאומיים האלה, אנחנו לא שוכחים לרגע שאין גדולה ממצוות פדיון שבויים. כל העם איתכם! אנחנו חייבים לגלות אומץ ולבחור בחיים. לא לנוח ולא לשקוט עד שישובו כולם הביתה".
קינת הנשיא: "מי באש ומי בחניקה, מי בחרב ומי בחיה. מי בפתח ביתו, ומי בממ"ד, מי בחממה ומי ברחובה של עיר, מי במוצב ומי בשדה הקרב, מי בתחנת האוטובוס ומי בתחנת המשטרה. מי במכונית ומי במיגונית, מי בשבילי הקיבוץ, מי במרעה ומי במסיבה, מי במרכז הקניות ומי בטילים וברקטות, מי במנהרות, ומי במסתור. לנצח, לנצח נזכרם" (על בסיס תפילת "וּנְתַנֶּה תּוֹקֶף" ביום הכיפורים)
לנוכח זוועות 7 באוקטובר, ומספרם הרב של הנרצחים והנופלים – אזרחים וחיילים – חלק מרכזי בנאומו של הנשיא הוקדש לקינה ברוח תפילת "וּנְתַנֶּה תּוֹקֶף" מיום הכיפורים. קינתו של הנשיא נפתחה בציטוט מהתפילה המקורית ("מי באש ומי בחניקה, מי בחרב ומי בחיה"), ונמשכה: "מי בפתח ביתו, ומי בממ"ד, מי בחממה ומי ברחובה של עיר, מי במוצב ומי בשדה הקרב, מי בתחנת האוטובוס ומי בתחנת המשטרה. מי במכונית ומי במיגונית, מי בשבילי הקיבוץ, מי במרעה ומי במסיבה, מי במרכז הקניות ומי בטילים ורקטות, מי במנהרות ומי במסתור".
לאחר שבשנה שעברה תיאר הנשיא בנאומו חלקה ממלחמת העצמאות, ובשל מספרם הרב של הנופלים השנה, בחר הנשיא לשתף בלב הנאום בחוויותיו מביקור לילי שערך בהר הרצל לפני מספר לילות, לקראת יום הזיכרון. בהר הרצל נקברו 125 מחללי המלחמה (ובסך הכול 130 מאז יום הזיכרון שעבר), והוא משקף באופן עמוק את השינוי שעברו פניה של הארץ. הנשיא צעד בחלקות החדשות שהתווספו בהר הרצל: ארבע חלקות חדשות.
הרצוג בחר לספר את סיפורם של כמה מחללי השנה האחרונה, ותיאר את אותם חללים כמי שמגלמים בחייהם ובמותם את התכונות והערכים שנתגלו במלוא תפארתם במהלך המלחמה: מפקדים מובילים בחזית כסמל למנהיגות ראויה. הנשיא העלה על נס את הגבורה האזרחית אשר באה לידי ביטוי בלחימה של אזרחים רבים – בעיקר ב-7 באוקטובר: "אני עומד שם – באישון ליל, בלב ההר – וחושב בהתפעמות על שעות ארוכות של קרבות גבורה, בכל יישובי הנגב המערבי. גבורה אזרחית מדהימה. על כל חברי וחברות כיתות הכוננות. על רבש"צים, קב"טים ואזרחים מן השורה, שזינקו אל לב הקרב, בחירוף נפש ממש, ולחמו – לעיתים לבדם – בקו האש הראשון, עד הכדור האחרון".
בהתייחסו לגבורה הנשית ב-7 באוקטובר, אמר: "אני רואה את קברה של רוז – ונזכר בכל אותן נשים אמיצות, חיילות ושוטרות, תצפיתניות, לוחמות ומפקדות, גיבורות ישראל – שחירפו את נפשן, עמדו על משמרתן, הצילו חיים ושילמו בחייהן". רוז לובין ז"ל הייתה לוחמת מג"ב וחיילת בודדה אשר השתתפה בהגנה על קיבוץ סעד וחודש לאחר מכן נפלה בקרב בעיר העתיקה בירושלים.
הנשיא נגע גם בנחישות החיילים הבודדים והעולים מיהדות התפוצות: "כל כך הרבה עולים מיהדות התפוצות, וכל כך הרבה חיילים בודדים. גיבורים שיצאו למסע מארץ הולדת לארץ מולדת, ונטלו חלק במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". כמו כן התייחס לגבורת השוטרים: "חלקת השוטרים בהר הרצל היא חֶלְקָה של אומץ, הקרבה וגבורה – תמצית דמותם של שוטרות ושוטרי ישראל במערכה".
הוא דיבר גם על הרעות בין הלוחמים – והדגיש כי מדובר ברעות חוצת מגזרים ואמונות. בין היתר הזכיר את הרעות בין מג"ד גולני, סגן-אלוף תומר גרינברג, יליד כפר סבא ואיש ההתיישבות בבקעה, ומג"ד השריון, סגן-אלוף סלמאן חָבָּקָה מהכפר הדרוזי יאנוח ג'ת: "שניהם נפלו בקרבות ברצועת עזה. 'כאן סלמאן, אני פה... האם אני יכול לעזור לך במשהו פינוי מיידי', נשמע קולו של סלמאן בקשר רגעים בודדים לפני שנפל. 'תחפה עליי בנצור', ביקש ממנו תומר. הרעות הזו היא ברית – ברית ישראלית. ברית החוצה אמונות ודתות, תפיסות ועמדות", אמר הנשיא. בהקשר זה הוא ציטט את המשפחות השכולות הדרוזיות והבדואיות שקראו "להכיר בכבוד ובזכות להיות חלק מהסיפור הישראלי – כשווים בין שווים, במלוא מובן המילה".
קולות הקשר של סא"ל גרינברג ז"ל וסא"ל חבקה ז"ל שהרצוג הזכיר בנאומו
(צילום: דובר צה"ל)
הנשיא הוסיף כי הציווי של הלוחמים בחזית, מכל הפסיפס הישראלי, הוא אחדות: "הם, שמסכנים את עצמם למעננו, מצפים ומבקשים כל העת – שנזכור שאנחנו עם אחד. שנהיה ראויים. שרק נהיה ראויים". בהמשך קרא הנשיא לציבור לא לשכוח את פצועי המלחמה בגוף ובנפש, ולא להשאירם מאחור: "עלינו לתמוך בהם ובמשפחותיהם בקרבות השיקום הקשים והמייסרים ובטיפול בצלקותיהם הפיזיות והנפשיות".
את נאומו סיים הנשיא בקריאה לציבור הישראלי שבה הוא מבקש שהקרע המדמם בעם, בדומה לקרע בחולצתו, לא יישאר חסר משמעות, אלא יאחה את הקרע בעם ויהפוך את השבר לעשייה שהיא התקומה – תקומתו של עם אחד. "הקרע בלב של העם חייב לאחות את הקרע בעם. הקריעה הזאת היא גם קריאה וזעקה. קריאה לעשייה, קריאה לתקומה! תקומה כעם אחד! גם היום, עמוק בתוך האבל הלאומי, אני מאמין בכל ליבי – ששחר חדש יקום על כל ישראל. אני מאמין בנו – בעם ישראל ובמדינת ישראל".
נאום הרמטכ"ל: "בליבי אני מבין היטב את משמעות האחריות"
הרמטכ"ל רב-אלוף הרצי הלוי דיבר בטקס על האחריות של המפקדים שנושאים כל העת באחריות לחייהם של הלוחמים. "ביום נופלם, הוא מתייצב בפני משפחותיהם, ועל כתפיו אותה האחריות, אשר איננה חולפת לעולם. האחריות הזו חרותה על פניהם של המפקדים הלוחמים, ואני רואה אותה בכל פעם שאני פוגש אותם".
הלוי פנה כאמור למשפחות השכולות, ואמר: "בני המשפחות היקרים, ביום בו מאבד מפקד אחד מחייליו, הופכת אחריותו לחיי פקודיו למחויבות נצח למורשתו, ולאוהביו שנותרו אחריו. אני הוא המפקד ששלח את בניכם ובנותיכם לקרב שממנו לא שבו ואל העמדות שמהן נחטפו. אני נושא איתי בכל יום את זכר הנופלים, ואני אחראי לענות לכם על השאלות הנוקבות המדירות שינה מעיניכם.
"לא הכרתי את כל הנופלים, אך לא אשכח אותם לעולם. לא הספקתי לבקר בבתיהם, אך לעולם אהיה מחויב אליכם – ההורים, הבנות והבנים, האחים והאחיות, בני ובנות הזוג, הסבים והסבתות. אני עומד בענווה לנוכח גבורתכם לקום אל הכאב, למצוא בכל יום את הכוח בצל האובדן הכבד, ולצקת משמעות חדשה אל החלל שנפער".
הוא הדגיש כי "במלחמה הזאת אנחנו נחושים להשלים את המשימה, הגם שאנחנו מבינים את המחיר. כל עוד אויבינו קמים עלינו, נעמוד על המשמר, נהיה נכונים ודרוכים, נגיב בעוצמה לכל ניסיון לפגוע בנו, ונשכים להכות בקם להורגנו". על החטופים והנעדרים אמר: "אנו נשבעים לעשות הכול לאיתור נעדרינו ולהשבתם לארצם; אנו נשבעים לא לשכוח את חטופינו – נשים, גברים, ילדים וזקנים, אזרחים וחיילים – ולא לזנוח את חובתנו העמוקה להשיבם הביתה במהרה".
הלוי סיפר על פגישותיו עם הכוחות הלוחמים ברצועת עזה: "דמו בנפשכם את שדה הקרב, ומולי עומד קצין צעיר יחסית – אמיץ ושקול, חדור מטרה ומודע לכובד האחריות. הוא משתף בסיפורי הקרב ובתובנות חשובות, ואני מקשיב לו ולומד. בלכתי משם, הולכת איתי דמות המפקד שבו, ואני יודע שיש על מי לסמוך. ובחלוף זמן לא רב מגיעה הידיעה – קרב נועז התחולל בגזרה; יש נפגעים והוא בין הנופלים. זיכרון מבטו הנחוש ומילותיו המחזקות ילכו איתי תמיד.
"מה כואב האובדן, וכמה ראויה המטרה. בכל יום זיכרון אנו עומדים וקוראים 'יזכור' על פקודים, רעים ומפקדים שאינם; 'על זיו העלומים, וחמדת הגבורה, וקדושת הרצון, ומסירות הנפש'. בקוראנו 'זיו העלומים', אנו זוכרים מי היו הנופלים, מה הספיקו בחייהם ומה לא זכו להגשים. ובאומרנו 'חמדת הגבורה', עומדים לנגד עינינו הרגעים האחרונים, הבחירות הערכיות וההחלטות האמיצות שקיבלו, כדי לעמוד בשבועתם להגן על מדינת ישראל.
"פנים רבות לגבורת חיילי צה"ל לדורותיהם בשדה הקרב. סיפורי גבורתם נבדלים זה מזה בזמן, במקום ובנסיבות, אך לכולם מרכיב משותף אחד: גיבורי צה"ל התגייסו לשורות הצבא מתוך תחושת החובה והמשמעות, ובשעת מבחן היה בהם האומץ לעשות את הדבר הנכון. בשירותם של כל חייל וחיילת יש מן הגבורה. בנכונות לשאת באחריות ולמלא תפקיד שיש בו סיכון – יש מן הגבורה. בכל פעולתו של היחיד להבטחת ביטחונם של הרבים – יש מן הגבורה. חללי מערכות ישראל חמדו את הגבורה, אך לא ביקשו את המוות. הם שאפו לחיים מלאי משמעות, ללכת בעקבות אהבתם, להגשים את חלומם ולהותיר חותם של עשייה בעולם. הם היו גיבורים למען החיים, ובשם החיים. בנופלם, הם הותירו חותם של גבורה לעולם".
הלוי הוסיף: "ביום הזיכרון הזה, בשנה ה-76 לעצמאותנו, ובשם כל מפקדי צה"ל לפניי, אני מצדיע לעשרים וחמישה אלף וארבעים חללי מערכות ישראל. כמפקד צבא ההגנה לישראל במלחמה, אני נושא באחריות לכך שצה"ל כשל במשימתו להגן על אזרחי מדינת ישראל בשבעה באוקטובר. את משקלה על כתפיי אני חש בכל יום, ובליבי אני מבין היטב את משמעותה. אני מרכין ראש לזכרם של האזרחים שלא הספקנו להציל, של עמיתינו חברי כיתות הכוננות וכוחות הביטחון, ושל חללי צה"ל, גברים ונשים במילואים ובסדיר, שנפלו בקרבות מאז פרוץ המלחמה ועד היום.
"הם היו לוחמים ולוחמות, שנשאו במלוא האחריות למשימות הביטחון וההגנה, התעלו אל גודל השעה, והסתערו מבלי לחכות לפקודה. הן היו חיילות, שדבקו במשמרתן ולא נטשוה לנוכח פני הרוע המתקדם לעברן. בסערת הלחימה שעטו בראשם מפקדים רבים, היישר אל תוך התופת. בימים ארוכים של לחימה קשה ונועזת, בין ריכוזי אויב, מעל הקרקע ומתחתיה, התייצבו כולם באומץ מול הסכנה, ויכלו לה. אנו חבים חוב שאין לו סוף למי שפסעו במשעול הצר המפריד בין קדושת החיים למסירות הנפש. הם ראו עצמם כמי שבם, לבדם, תלוי גורל המערכה כולה. הם לא חיפשו תהילה לעצמם, זולת מבוקשם להיות מגן לעמם".
את הקדיש בטקס ברחבת הכותל קרא הרב שמואל סלוטקי, אביהם של האחים נעם וישי סלוטקי ז"ל - שגייסו את עצמם ב-7 באוקטובר ונהרגו בקרבות בקיבוץ עלומים. בטקס הערב השתתפו גם שר הביטחון יואב גלנט, המפכ"ל רב-ניצב יעקב שבתאי, ראש השב"כ רונן בר, ראש המוסד דדי ברנע, מנכ"ל משרד הביטחון זמיר, ממלא מקום נציב שב"ס קובי יעקובי ונציגי המשפחות השכולות. בהמשך, ב-21:15, החל בטרקלין שאגאל בכנסת אירוע "שירים לזכרם", לזכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה - במעמד הנשיא, ראש הממשלה ובכירים נוספים.
מחר ב-08:30 ייערך טקס מעמד הקראת שמות חללי מערכות ישראל בהיכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל, וב-11:00 תישמע צפירת דומייה בת שתי דקות, שלאחריה יחלו הטקסים הממלכתיים ב-53 בתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ ובאתרי ההנצחה. מיד אחרי הצפירה, בשעה 11:02, יחלוף מעל בית העלמין הצבאי והיכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל מטס מיוחד של מטוסי קרב במבנה חסר.
לקראת ציון יום הזיכרון, עדכן משרד הביטחון את מניין חללי מערכות ישראל משנת 1860 ועד היום, שעומד כעת על 25,040. הנתון הזה כולל את חמשת חיילי צה"ל שנפלו רק בסוף השבוע בקרבות ברצועת עזה, וחייל נוסף שנהרג בתאונת דרכים. מיום הזיכרון אשתקד ועד היום נוספו 766 חללים למניין הנופלים, ו-61 נכים שנפטרו כתוצאה מנכותם והוכרו במהלך השנה כחללי מערכות ישראל. 716 חללי מערכות ישראל נפלו מ-7 באוקטובר, בהם 642 חללי צה"ל, הכוללים 39 חברי כיתות כוננות, 68 חללי משטרת ישראל ושישה חללי שב"כ.
מתן צורי השתתף בהכנת הכתבה
פורסם לראשונה: 19:46, 12.05.24
