משפחות הקורבנות במקום הפיגוע באולימפיאדת מינכן
(צילום: זאב אברהמי)
חמישים שנה אחרי הטבח באולימפיאדה, משפחות הנרצחים הגיעו אתמול אל הכפר האולימפי בקונולי שטראסה 31, וראו בעיניהם את המקום שבו איבדו יקיריהם את חייהם במתקפת הטרור ב-1972.
תחת אבטחה כבדה הגיעו המשפחות למתחם, אחרי הטקס הרשמי באנדרטה בנוכחות נשיא המדינה יצחק הרצוג ונשיא גרמניה פרנק-וולטר שטיינמאייר, ועמדו צמוד למקום שבו מצאו את מותם תשעה מתוך 11 הנרצחים, כשבמגדל השמירה עמדו שני זקיפים גרמנים.
גדי צברי משחזר את נתיב הבריחה שלו במינכן
(צילום: זאב אברהמי)
אלעד, נכדו של יוסף רומנו, סיפר כי הוא נדהם מהדיסוננס בין הטבע מסביב למתקפת הטרור האכזרית. "תמיד שמעתי שסבא שלי נרצח בתוך הפסטורליה הזאת. המים שמפכפכים, הירוק, העצים. כלום לא השתנה מאז", אמר. עם הגעתו לכפר האולימפי אמר הנכד כי "החלק הזה בחיינו, שהוא משמעותי ומעצב מאוד, היה עד כה בדו-מימד, ועכשיו קיבל פתאום מימד שלישי".
כעבור זמן קצר אפשרו השוטרים שליוו את המשלחת להיכנס לחדרים ולמרפסות. "זו מציאות הפוכה של ההיסטוריה שאני עומדת במקום שבו הרגו את אבא שלי", אמרה בתו של אחד הנרצחים.
חברי המשלחת הסתובבו במקום המומים ונרגשים, ורק המתאבק לשעבר גד צברי, מארבעת הניצולים שהגיעו לטקס, דילג בזריזות במדרגות למרות גילו הנושק ל-80, וסיפר להם על הרגע שבו הצליח לברוח מהמחבלים ולהזעיק עזרה. "יצאתי בתחתונים בלבד", סיפר צברי לחברי המשלחת. "המחבל הניח את הקלצ'ניקוב במותן שלי כשמאחוריי היו עוד חמישה שבויים. הסטתי את הקנה ורצתי. הוא ירה עלי ואני רצתי בזיגזג ונמלטתי", שחזר צברי.
"אמרתי לאנשים מה קורה, וחשבו שאני איזה משוגע, תמהוני שפרץ לכפר", נזכר צברי. "כשאמרתי להם שאני מתאבק הם הסתכלו עליי והתפוצצו מצחוק. יצאתי החוצה ואמרתי לגבר אחר על מה שקרה - והוא הזעיק את המשטרה".
נשיא גרמניה בטקס: "אסור היה לנו לאפשר לזה לקרות"
בטקס שנערך אתמול הודה הנשיא שטיינמאייר כי אחרי שישראל הביעה אמון בעם שביצע בה את השואה, גרמניה לא הייתה ראויה לאמון הזה - וקיבל את האחריות של ארצו למחדל. "לא היינו ערוכים למתקפה כזו, אבל היינו צריכים", אמר הנשיא. "הכפר האולימפי הפך לבמה בינלאומית לשנאת יהודים ולאלימות. אסור היה לאפשר לזה לקרות".
נשיא המדינה הרצוג אמר כי "הטבח שגדע את חיי 11 ספורטאים ישראלים ואת חייו של שוטר גרמני, היה טרגדיה אנושית אדירה של רמיסת ערכי המוסר והצדק. זה היה רגע שבו כבה הלפיד האולימפי. עבורנו, כעם וכמדינה – הטבח הזה היה ועודנו אסון לאומי. הוא חילל את הקדושה המאחדת והמלכדת של האולימפיאדה - סמל הספורט, והכתים בדם את דגלה. דגל חמש הטבעות האולימפי, שלעולם לא יהיה כפי שהיה".
אנקי שפיצר, אלמנתו של אנדריי שפיצר, חתמה את סדר הנואמים לפני שירת ההמנונים ותפילת אל מלא רחמים, ופנתה לבעלה המנוח. "הייתי פה גם לפני חמישים שנה. הייתי בחדר המלא בדם, ותהיתי אם כך בילית את השעות האחרונות. הם הרגו אותך ואת התקווה, החלומות, אבל לא הרגו את האהבה הרבה שלי אלייך. אנוק הקטנה שלנו כבר לא קטנה. היא אישה רגישה ויפה, ואני עצובה שלא הכרת אותה. אני כל כך גאה שגידלתי אותה בלי שנאה בלב, כמו שאתה היית רוצה. האם זהו סיום? לעולם לא. החור בלב שלי לעולם לא יתמלא. אתה ואני יכולים לנוח עכשיו".
