שר החוץ הבריטי נעמד בשבוע שחלף מול הפרלמנט בממלכה, חנוט בחליפה יוקרתית, והודיע קבל עם ועולם על השהיה מיידית של כ-30 רישיונות ייצוא לישראל, עבור נשק המשמש למלחמה בעזה. "חוות הדעת שקיבלתי", הוא בישר, "מעידה על סיכון ברור לכך שנשק בריטי עלול לשמש להפרות חמורות של דיני המלחמה בידי ישראל". זהו אותו שר חוץ בריטי שהתארח כאן לפני פחות משלושה שבועות, והודיע ש"רק בדיפלומטיה נוכל לסיים את מעגל האלימות". מה שמוסגר אז בהודעת שר החוץ הישראלי כביקור-בזק ברקע האיום האיראני, היה בכלל סנונית בריטית שמוטרדת מהנעשה ברצועה. והסימנים שהביאה איתה היו ברורים – מה שלא יעשה בדיפלומטיה רכה, ימשיך בצעדים משפטיים נוקשים. ההסברים המפורטים, הניתוחים המשפטיים והמידע שסיפקה ישראל תוך שיתוף פעולה מלא עם הבריטים לא הועילו. ולכן בוצעה עליית המדרגה.
ההחלטה הבריטית אכן מדאיגה, אבל היא משנית ביחס לצורך העמוק יותר שהיא מציפה בנוגע לעדכון תפיסת האיום הישראלית
ההחלטה הבריטית אכן מדאיגה, אבל היא משנית ביחס לצורך העמוק יותר שהיא מציפה בנוגע לעדכון תפיסת האיום הישראלית. במילים אחרות – היא הסימפטום, לא הבעיה עצמה. למעשה, היא התקבלה כחלק ממערכה מדינית-משפטית גדולה יותר, שמנוהלת נגד ישראל זה שנים. בדיונים הסגורים ושיחות המסדרון המקצועיות היא מכונה לעיתים בשם היבשושי "מערכה אוֹחֶרֶת". כלומר, זו שמגיעה אחרי המערכה הצבאית. כך היה בימי דו"ח גולדסטון שלאחר "עפרת יצוקה", או ועדת החקירה של האו"ם עם תום "צוק איתן".
סדר הדברים היה ברור יחסית. קודם נלחמים בשדה הקרב – אחר-כך נלחמים בשדה המדיני-משפטי כהכנה לסבב הבא, וחוזר חלילה. וההסברה, היא אמורה להיות שם כל הזמן ולתמוך היכן שצריך. ההפרדה בין השלבים לא היתה מלאכותית כמובן, וחלק מאותם קרבות התנהלו בחפיפה, אבל המוסכמה היתה די קבועה. כתוצאה מכך, הושפעה גם חלוקת המשאבים בין המערכות, כמו גם הקשב להן זכו, מדינית וציבורית. מלחמת 7 באוקטובר לימדה אותנו שהזמנים השתנו.
ישראל נמצאת במערכה מקבילה כבר מהרגע הראשון. לצד פלוגות גולני וטייסי חיל האויר, עורכי הדין והדיפלומטים שלה נדרשו לקרב משפטי-מדיני בלי שהות. הסיבה לכך היא שהמתקפה עלינו לא הייתה פיזית בלבד. היא התנהלה גם בידי לובשי גלימות, חובשי פאות ומדינאים בחדרים ממוזגים. ראינו את זה בדיונים בהאג שיזמו הדרום-אפריקאים. בהתנהלות המפלה של מועצת הביטחון באו"ם. בהחלטת תובע ה-ICC בדבר צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט. ועוד נחווה זאת כשמעל חיילי צה"ל ירחפו צווי מעצר באירופה.
וזה דרמטי, מכוון שמדינה שהתרגלה לנהל מערכות באופן טורי, צריכה ללמוד להילחם בהן סימולטנית, מההתחלה. זה לא אומר שצה"ל אמור לתכנן מבצע רק על בסיס תביעה משפטית אפשרית בחו"ל. רחוק מכך. אבל זה כן אומר שהמלחמה שלנו משולבת וצריך להתייחס אליה ככזו, בשלל אופנים. בהשקעת המשאבים בעולמות המשפטיים-מדיניים, בנחישות דומה לאלו הצבאיים. בווידוא שתחלופת המידע בין לוחמי החזיתות השונות – המח"ט, הפרקליט והשגריר – מהירה ומדויקת יותר. ובגיבוש התוכניות האופרטיביות באופן הוליסטי, שמתחשב בכל הממדים הללו יחד. אחרת, נמשיך ליזום על מדים, אבל נהיה במגננה על גלימות וחליפות.
