12 צפייה בגלריה
מימין למעלה, עם כיוון השעון: קיירי אירווינג, הרב אברהם יהושע השל, דיוויד סטרן, ליאו פרנק, קניה ווסט ומרטין לותר קינג
(צילום: AP, ויקיפדיה, רויטרס, אתר אוניברסיטת דיוק)
יוסף ליפש היה הנהג השלישי בשיירה של הרבי מלובביץ' שחתכה בשעות הערב של 19 באוגוסט 1991 את רחוב פרזידנט בשכונת קראון הייטס ברובע ברוקלין, ניו יורק. הרבי עשה את דרכו – בליווי אח"מי - מביקורו השבועי בקבריהם של אשתו וחמיו בבית העלמין אולד מונטיפיורי בקווינס. הראשון בשיירה היה כלי רכב משטרתי לא מסומן, אחריו נסעה מכונית ובה הרב, ושני הנהגים הצליחו לעבור באור ירוק את הרמזור בהצטלבות עם שדרת יוטיקה. ליפש, חסיד חב"ד ישראלי בן 22 שנהג מאחוריהם במכונית מרקיורי סטיישן משפחתית, האיץ בניסיון להספיק גם הוא את הרמזור, אבל כלי רכב שהגיע מהצד גרם לו לסטות, לעלות על המדרכה ולפגוע בקיר הבניין ברחוב פרזידנט 1681.
השעה הייתה 20:20 בערב. על המדרכה במקום שיחקו באותו זמן גאווין קאטו בן ה-7, בן למשפחת מהגרים שחורה מהקריביים, ובת דודתו אנג'לה. שניהם נמחצו בין המכונית לבין הקיר. גאווין נהרג. אנג'לה, בת גילו, נפצעה באורח קשה. ליפש, שיצא הלום מהמכונית, הוקף על ידי עוברי אורח שחורים שאחזו בו ואיימו עליו. בדקות הבאות הגיעו למקום אמבולנסים של ארגון "הצלה" היהודי וכן של שירותי עזרה ראשונה עירוניים. בהמשך סיפקו עדי ראייה גרסאות שונות לגבי הדקות הבאות, אולם אין מחלוקת שהנהג הפוגע הוכנס לאמבולנס של "הצלה" והוברח מהמקום.
מה שהתרחש לאחר מכן, ונמשך עד 21 באוגוסט 1991, מכונה עד היום "מהומות קראון הייטס" (Crown Heights riot). תאונת הדרכים הקטלנית הייתה גפרור שהצית חבית אבק שריפה שעליה המתינו יחסי היהודים והאפרו-אמריקנים בשכונה, יחסים שלטענת הקהילה השחורה אופיינו באפליה, התנשאות וג'נטריפיקציה. במשך שלושת הימים הבאים בערו הרחובות בקראון הייטס: תושבים מקומיים ושחורים שהגיעו משכונות סמוכות היכו יהודים ברחובות, תקפו בתים שעל דלתותיהם מזוזות, השחיתו מכוניות ובזזו חנויות בבעלות יהודית. המהומות גבו את חייו של יענקל רוזנבאום, סטודנט ממלבורן שגר בשכונה, והותקף ב-20 באוגוסט על ידי קבוצת צעירים שדקרו אותו למוות. 43 אזרחים ו-152 שוטרים נפצעו בשלושת הימים הללו.
בהיבט הפוליטי הייתה למהומות קראון הייטס השפעה משמעותית על העיר ניו יורק, והן נחשבות לאחד הגורמים העיקריים שהביאו להפסד של ראש העיר השחור המכהן דיוויד דינקינס - שלטענת הקהילה היהודית התרשל וכשל בטיפול המשטרתי בפורעים - בבחירות הבאות מול רודי ג'וליאני. בהיבט של ההתנגשות בין יהדות ארה"ב לבין הקהילה האפרו-אמריקנית היה זה שיא אלים וטראומתי במערכת יחסים מורכבת ונפיצה, שבולטת בשטח אף שהיא רק אחת מני רבות במארג הגזעי-דתי-חברתי בארה"ב: הייחוד שלה הוא בשילוב בין שני מיעוטים בעלי משקל סגולי ניכר בהיסטוריה האמריקנית ובהוויה שלה עד היום.
המתח והחיכוך בין יהודים לבין שחורים התבשלו מתחת לפני השטח עשרות שנים – אם לא מאות - לפני אירועי קראון הייטס, והמשיכו לבעבע גם אחריהם. ובכל זאת, בשנים האחרונות מקבל העימות נופך אלים לפרקים ועם הד ציבורי חזק: מהפיגועים שביצעו שחורים ביהודים בניו ג'רזי ובמונסי בדצמבר 2019, המשך בתיעוד תקיפות של יהודים על ידי שחורים ברחובות ניו יורק, עבור בהתבטאויות כגון זו של חברת הקונגרס אילהאן עומאר שחיברו בין יהודים וכסף, דרך סנטימנט אנטישמי המבצבץ מפעילות תנועת Black Lives Matter, ועד לסערות שעוררו לאחרונה המוזיקאי קניה ווסט, הכדורסלן קיירי אירווינג והקומיקאי דייב שאפל, שלוש דמויות ציבוריות בעלות השפעה על מאות מיליוני מעריצים ועוקבים שרבים מהם ממשיכים להדהד את דבריהם עד היום.
יחסי יהודים ושחורים בארה"ב בוערים כעת בעיקר ברשת, שמתפקעת מחשבונות טיקטוק וטוויטר שמלבים את הסוגיה. אבל לא תמיד זה היה כך. לאורך ההיסטוריה האמריקנית ידע המפגש בין שתי הקהילות הללו עליות ומורדות, שותפות גורל מול טענות לניצול, הקרבה ומנגד ניכור, מאבקים משותפים וגם טינה פומבית כמעט ממוסדת. רכבת ההרים הזאת הייתה סימפטום של השילוש האמריקני הקדמון – עבדות, הגירה ורב-תרבותיות. במאה ה-21 מושלם מהלך הפרימה של השילוש הזה. התוצאות לפנינו.
שואה מול עבדות
בשנת 1850 מנתה אוכלוסיית ארה"ב כ-23 מיליון בני אדם בלבד, אולם עד סגירת שערי ההגירה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ובעיקר סביב המשבר הכלכלי של 1929, זינק המספר פי חמישה לכ-122 מיליון בני אדם. בתווך היו כמובן מלחמת האזרחים והביטול הפורמלי של העבדות, שהשאירו את האימפריה המתפתחת – אז עדיין רק בעיני עצמה – עם צורך קריטי בהגדלת האוכלוסייה ובידיים עובדות שיבנו אותה. עשרות מיליוני המהגרים שהגיעו בשנים אלה, רובם מאירופה ומיעוטם מדרום מזרח אסיה, חוללו מהפכה דמוגרפית. ההגמוניה אמנם נשארה וואספית (לבנה, אנגלו-סקסית, פרוטסטנטית), אולם ארה"ב יושבה בעשרות מיליוני מהגרים, קתולים בדרך כלל, בעיקר איטלקים, אירים, פולנים ואחרים. אליהם הצטרפו כ-2.5 מיליון יהודים, רובם נמלטו מהפוגרומים והעוני במזרח אירופה.
מיעוט יהודי קטן חי בצפון אמריקה עוד קודם, חלקו מימי ההתיישבות הראשונים וחלקו כקהילה בורגנית יחסית שהיגרה ממערב אירופה ומדרום אמריקה. כל המיעוטים החדשים הללו, יהודים כנוצרים, החלו במסע אל עבר החלום האמריקני, שיותר משהיה משאת נפש כלכלית, ביטא רצון להשתלבות במיינסטרים. ברק סלע, סמנכ"ל מכון "ראות" ובוגר התוכנית של קרן רודרמן ללימודי תואר שני בהיסטוריה של יהדות ארה"ב באוניברסיטת חיפה, טוען שאת הדרך של היהודים אל עבר מעמד הביניים האמריקני אפשר לתאר כמסע בלתי נגמר בשאלת מערכת היחסים שלהם עם "לבנוּת" (whiteness). בכך הם לא היו שונים בהרבה מהמהגרים הקתולים שהגיעו במקביל אליהם ורצו להפוך ל"אמריקנים לבנים". היחידים שנותרו מחוץ למשחק היו צאצאי העבדים השחורים. להם לא היה שום אופק במרוץ ללבנוּת.
לפי סלע, מקור המתח בין הקהילה היהודית לבין הציבור האפרו-אמריקני נעוץ במאבק סביב השאלה "מי יותר קורבן". אף שאי אפשר להשוות, אין חולק שמדובר בשתי קהילות שסבלו מגזענות בארה"ב, ועד המאה ה-20 גם יהודים הוגבלו במגורים, בתעסוקה, באקדמיה ועוד. כך או אחרת, מחקר משנת 2020 בחן אם עמדות אנטישמיות התעוררו בקהילה השחורה מכיוון שהשואה – ולא העבדות - קיבלה בחברה האמריקנית מעמד של "האנלוגיה ההיסטורית הבכירה לכל מקרה של סבל קולקטיבי". החוקרים טענו שתשומת לב יתרה לסבל של קבוצה אחת עלולה לעורר יחס עוין מצד קבוצות שנשארו מאחור.
אורחים נאצים בכנס אומת האיסלאם, 1961:
המחקר הוא אמנם מ-2020, אבל לא בטוח שהוא חידש הרבה. פרופ' יוניס ג' פולק מאוניברסיטת צפון טקסס, חוקרת אנטישמיות שעסקה בקבוצות שחורות רדיקליות, ציטטה באחד מספריה את מלקולם אקס – שיחסו ליהודים ולאנטישמיות היה לכל הפחות שנוי במחלוקת - שאמר: "הרי היטלר רצח רק שישה מיליון יהודים... אל תתנו לאף יהודי להציק לכם ולגרום לכם לבכות בגללו... 100 מיליון מאיתנו נחטפו והובאו לכאן. 100 מיליון. ועכשיו כולם מזילים דמעה על קומץ קטן של יהודים... מה בנוגע ל-100 מיליון הקורבנות שלנו?".
בעל הבית היהודי
אפרופו, וחרף קונספירציות של לאומנים שחורים שלפיהן יהודים מימנו את סחר העבדים לאמריקה, חלקם בזוועה היה מזערי. אכן, היו כאלה שהחזיקו עבדים, והיו יהודים שהשתלבו בפוליטיקה ובצמרת צבא הפדרציה (הם מתועדים ב"מוזיאון החוויה היהודית הדרומית"), אולם מלכתחילה מדובר היה בקהילה שהיוותה מיעוט זניח, ודאי בקרב בעלי חוות ומטעים, מה גם שרובה חי במדינות הצפון. המפגש המאסיבי הראשון בין יהודים לשחורים הגיע רק שנים לאחר מלחמת האזרחים, כשעבדים לשעבר וצאצאיהם קיבלו אפשרות ראשונית לחוות חופש מסוים בדרום, ובעיקר כשנמלטו במיליונים צפונה ולמערב התיכון בגלל חוקי ג'ים קרואו (שאיפשרו הפרדה גזעית בכל המרחב הציבורי), בחיפוש אחר עבודה וחיים חדשים. המפגש הזה לא תמיד התנהל על מי מנוחות.
עד תחילת המאה ה-20 הצליחו לא מעט יהודים להשתחל למעמד הבינוני, ועסקו במסחר זעיר, חנוונות ואפילו נדלן. רבים מהלקוחות שלהם היו "מהגרים שחורים" חדשים שהגיעו מהדרום. מרטין לותר קינג התייחס לעניין וכתב: "כשעבדנו בשיקגו ניהלנו כמה שביתות שכירות בצד המערבי, ולמרבה הצער האמת היא שברוב המקרים האנשים שמולם ניהלנו את השביתות היו בעלי דירות יהודים. היו זמנים שהצד המערבי של שיקגו היה גטו יהודי, וכשהקהילה היהודית החלה לעזוב למקומות אחרים, הם עדיין נשארו בעלי הנכסים, וכך החלו הבעיות".
במאמר מ-1967, תחת הכותרת "שחורים הם אנטישמים כי הם אנטי-לבנים", כתב הסופר ג'יימס בולדווין: "בהארלם, בעלי הדירות שלנו היו יהודים ושנאנו אותם. שנאנו אותם כי הם היו בעלי דירות נוראיים והם לא טיפלו בבניינים. בעלי המכולת היה יהודי, הקצב היה יהודי, וכן, בהחלט שילמנו על חתיכות בשר גרועות יותר מאשר תושבי ניו יורק האחרים, ולעיתים קרובות ספגנו עלבונות עם הבשר שלנו. גם בעלי חנות המשכון היה יהודי. אותו כנראה שנאנו יותר מכל השאר".
לפי בולדווין, היהודים הפכו מקהילה מופלית לחלק מהמעמד הלבן השולט שלא רק מדכא שחורים אלא גם מרוויח מכך. הוא טען שהיהודים רוצים שימשיכו להתייחס אליהם כמיעוט אף שלמעשה הם אימצו את דרכו של הלבן ההגמוני. "האדם השחור מגנה את היהודי על כך שהפך לאמריקני לבן, בכך שנעשה, בפועל, לנוצרי", סיכם.
תור הזהב הקצר מדי
במעבר בין המאה ה-19 למאה ה-20 היו לא מעט גילויי הזדהות בין שתי הקהילות, ועבדים משוחררים ויהודים שנמלטו מאירופה מצאו מכנה משותף מול הגזענות והאפליה מצד הממסד האמריקני הלבן והנוצרי. העיתונות היהודית ביידיש אפילו הגדירה מעשי לינץ' בשחורים כ"פוגרומים", ובין מקימי האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים (NAACP) ב-1909 היו גם פעילים יהודים.
אולם גם כאן נתקלה הדרך לאידיליה באירוע מדמם. ליאו פרנק היה תעשיין יהודי שניהל בית חרושת לעפרונות באטלנטה, וב-1913 הוא הואשם – בהתבסס על עדות מפוקפקת של שומר אפרו-אמריקני במפעל – בכך שרצח פועלת לבנה בת 14 בשם מרי פייגן. הפרשה העגומה הזאת, שכיום מוסכם שנולדה בעלילת שווא וגם הביאה להקמת הליגה נגד השמצה, הסתיימה בלינץ' שביצע המון לבן שחטף את פרנק מכלאו, ולוותה בגל גזענות ואנטישמיות שבו היו מעורבים לבנים, שחורים ויהודים גם מחוץ לגבולות ג'ורג'יה.
הרב יואכים פרינץ, לפני נאום "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג:
המתח הזה בין הקהילות נשמר עד שנות ה-30 ועליית הפאשיזם באירופה. אם מחפשים נקודה שבה מיצבו היהודים את עצמם בצד הליברלי של המפה הפוליטית בארה"ב, הרי היה זה בהפנמה שהעולם הישן והמסוכן שממנו ברחו עדיין מאיים עליהם. בתגובה הם הגבירו את פעילותם למען זכויות אדם ואזרח בתוך ארה"ב, וניצלו לשם כך את עובדת היותם בעלי מקצועות חופשיים – עורכי דין, מו"לים, עיתונאים, עסקנים בתחומי תרבות ועוד. כשהמאבק על זכויות האזרח בארה"ב הגיע לשיא, מאמצע שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-60, פרח מה שמוגדר כתור הזהב בין יהודים לשחורים.
שיתוף הפעולה בנושאי זכויות אזרח החל עוד קודם באירועים נקודתיים, אבל הגיע לשיא במאבקים לביטול הסגרגציה ואיסור אפליית שחורים בדרום, ולקראת אישור חוק זכות ההצבעה ב-1965 (Voting Rights Act). התמונות המפורסמת של התקופה הן אלה של הרב יואכים פרינץ שנשא דברים במצעד לוושינגטון ב-1963, ממש לפני נאום "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג ג'וניור, וזו של הרב אברהם יהושע השל לצד הכומר קינג בצעדה מסלמה למונטגומרי במרץ 1965, אולם הם היו רק סמל לתשתית יהודית רחבה שעמדה בבסיס המאבק: המרכז לאקטיביזם דתי של התנועה הרפורמית היה מעורב באופן ישיר בניסוח הצעת החוק, וצעירים יהודים רבים השתתפו בהפגנות ונסעו במשלחות לדרום כדי לקחת חלק בקמפיין ה-Freedom Riders לרישום מצביעים שחורים. שני אקטיביסטים יהודים – אנדרו גודמן ומייקל שוורנר – נרצחו על רקע זה עם חברם השחור ג'יימס צ'ייני על ידי כנופיית קו קלוקס קלאן ביוני 1964.
12 צפייה בגלריה
מימין: מייכל שוורנר, ג'יימס צ'ייני ואנדרו גודמן שנרצחו במיסיסיפי ע"י אנשי קו קלוקס קלאן
ועדיין, ירח הדבש הזה היה קצר למדי וסיומו נגרם משילוב נסיבות שחלקן מלוות אותנו עד היום: התחזקות האסלאם בקהילות השחורות בשנות ה-60 וההזדהות שלהן עם הפלסטינים אחרי מלחמת ששת הימים; עליית תנועות הלאומיות השחורה (Black Nationalism) שהגדירו מחדש את היחס ל"לבנוּת", כולל מול יהודים; התגברות טענות לניצול של אמנים שחורים על ידי בכירים יהודים בתעשיית המוזיקה ולייצוג לא הולם של שחורים בהוליווד "היהודית", ואירועים אחרים שהדגישו את הפערים הכלכליים העצומים שנפערו בין יהודים לשחורים, כגון שביתת בתי הספר באזור Ocean Hill–Brownsville בברוקלין ב-1968.
מעט מאוד מן המשותף נותר באותה תקופה בין שתי הקהילות שלכאורה החלו יחד - מאה שנים קודם לכן - את דרכן כמיעוטים מופלים ונרדפים בארה"ב המתעצבת. היהודים דהרו להשתלבות עומק בחברה ובכלכלה האמריקנית, טיפסו בסולם הסוציו-אקונומי, עברו לפרברים וניסו לאט לאט להתמזג בתהליך הלבנוּת. הקהילה השחורה, מנגד, נשארה מאחור, בתחתית הסולם החברתי, במרכז העירוני, עדיין תחת מכבש גזעני שאף שהיה פחות פורמלי, נותר כבד ומגביל.
שחורים ויהודים בין ספורט לתרבות
דיוויד סטרן נפגע עד עמקי נשמתו ולא הסתיר זאת. הקומישינר המנוח של ליגת הכדורסל המקצוענית האמריקנית (ה-NBA) נחשב לאחד מעסקני הספורט המוצלחים בתולדות ארה"ב, זה שהרים ענף מאשפתות והביא אותו לכל בית ברחבי הגלובוס. אבל כמו כל נושא בארה"ב, בסוף כל משפט שאומרים באנגלית יושבת סוגיית הגזע. ב-2011 ניהל ארגון שחקני ה-NBA סכסוך עבודה מול הנהלת הליגה. רבים מבעלי הקבוצות, כמו גם סטרן, הם יהודים. רוב השחקנים הם מן הסתם שחורים. בראיינט גאמבל, עיתונאי שחור ופופולרי במיוחד, אמר בטלוויזיה כי בסכסוך העבודה הזה סטרן מתנהג כמו "משגיח במטע כותנה".
הסערה פרצה אף שזו לא הייתה הפעם הראשונה שבה עלה דימוי מהסוג הזה. הספורט האמריקני משלב בתוכו פערי גזע בלתי ניתנים להכחשה (עסקנים לבנים, ספורטאים שחורים) עם שיטה קפיטליסטית קיצונית ומזוקקת שבמסגרתה ממילא האתלטים הם כמעט רכוש (בעלים של קבוצה מקליפורניה, למשל, יכול לשלוח שחקן שלו לקבוצה במילווקי, מהיום להיום, בלי הודעה מוקדמת ובלי לשאול לדעתו). ההשוואה לעבדות עולה לא פעם, גם בענפי ספורט אחרים, אבל ב-NBA, כאמור בגלל הדומיננטיות היהודית בהנהלת הליגה, הנושא מתחבר היטב לסוגיית ההתנגשות בין שחורים ליהודים.
בריאנט גאמבל על דיוויד סטרן: "משגיח במטע כותנה"
שלוש שנים אחר כך הרחיק הקומישינר החדש של הליגה, אדם סילבר היהודי גם הוא, את דונלד סטרלינג היהודי, אז הבעלים של קבוצת הלוס אנג'לס קליפרס, לאחר שזה תועד על ידי זוגתו מתבטא בגזענות כלפי שחורים. בקיץ האחרון הושעה הבעלים היהודי של קבוצת פיניקס סאנס, רוברט סארבר, בשל שרשרת התבטאויות גזעניות וסקסיסטיות. מדובר כמובן במקרים נקודתיים, אך הם ממחישים מגמה שממילא ברורה לעין: ברבים מתחומי התרבות בארה"ב – בספורט, בקולנוע, בתעשיית המוזיקה ועוד – נמצאים היהודים בדרג ניהולי של בעלים, יזמים ומפיקים, בעוד השחורים נשארו בצד השני של תלוש השכר. מבין ענפי הספורט, לכדורסל פשוט הייתה מסורת יותר ותיקה של מעורבות יהודית: כבר בשנות ה-50 וה-60 עלו טענות כלפי אייב ספרסטין, היזם של קבוצת הראווה "הארלם גלובטרוטרס", בגין היחס שלו לשחקנים השחורים.
הפער הזה ניכר שנים רבות בתעשיית המוזיקה. מימי הפופ הקל של ראשית המאה ה-20, דרך פריחת הג'אז ועד הולדת הבלוז החשמלי והרוק – עסקנים יהודים מחד קידמו מוזיקה שחורה שהמיינסטרים הלבן נרתע ממנה, ומאידך ניצלו את האמנים השחורים ושמרו לעצמם את זכויות היוצרים שלהם (גם המאפיה היהודית לקחה בכך חלק, והסדרה "הסופרנוס" התייחסה לכך בסיפור משנה בעונה הראשונה). ווילי דיקסון, אחד מגדולי אמני הבלוז האמריקני, התייחס באוטוביוגרפיה שלו לאחים היהודים לאונרד ופיליפ צ'ס, בעלי חברת התקליטים "צ'ס רקורדס", הנחשבים לחלוצים בתחום הרוק: "יש אנשים הקוראים להם בעלי חזון שזיהו את הפוטנציאל בבלוז אחרי מלחמת העולם השנייה בשיקגו. יותר אנשים מגדירים את האחים צ'ס כעושקים שניצלו בשיטתיות את האמנים שיצרו את המוזיקה".
האחים צ'ס ועמיתיהם היהודים בשנות ה-50 וה-60 עסקו כאמור בבלוז ורוק, וברבות הימים נשמר המתח בין יהודים לשחורים בתעשייה גם כשהז'אנרים המוזיקליים השתנו. לקראת סוף שנות ה-80 הפך ההיפ הופ למאפיין התרבותי המרכזי בקרב צעירים שחורים. גם כאן היו לא מעט יהודים לבושי חליפות מול אמנים שחורים וגם כאן נרשמה התנגשות. מתקפות אנטישמיות רבות שזורות לאורך ההיסטוריה של הראפ, שהראשונה והבולטת בהן קשורה בחברי "פאבליק אנמי", הרכב ניו יורקי פוליטי, מיליטנטי ומצליח. אחד מהם, ריצ'רד גריפין, אמר בריאיון שערורייתי ב-1989 ש"יהודים הם מרושעים ואנחנו יכולים להוכיח את זה". כמה חודשים לאחר מכן הוציא ההרכב את השיר "Welcome to the Terrordome", ובו שורות אנטישמיות מובהקות.
בצד המערבי של ארה"ב צמח במקביל הרכב הגנגסטה ראפ NWA, שנוהל על ידי רואה החשבון היהודי ג'רי הלר. לימים ייחסו לו רוב חברי ההרכב את האחריות להתפרקותה של הלהקה, ואחד מהם, אייס קיוב, כתב בשיר אחרי שיצא לקריירת סולו שמנהיג הלהקה איזי-אי "איפשר ליהודי לפרק את הצוות שלי" (cause you let a Jew break up my crew). גם כיום מוזכר הלר כשם גנרי לעסקן יהודי נצלן בתעשיית ההיפ הופ, בערך כמו שהאחים צ'ס מוזכרים בעולם הרוקנרול והבלוז.
שתי קבוצות מיעוט עם אתוס של עבדות ותודעת רדיפה יצאו באמצע המאה ה-19 לדרך הארוכה בניסיון להשתלב בארה"ב המתגבשת. האחת הגיעה מאירופה עם זהות לאומית מוצקה, מסורת של קהילתיות, ערבות הדדית, פילנתרופיה ואובססיה להשכלה, ובעיקר, במציאות האמריקנית היא נהנתה מהפריבילגיה של צבע עור שלאורך השנים הקל עליה להיטמע. מנגד ניצבה הקהילה האפרו-אמריקנית, מוכה ומפוררת ממאות שנות עבדות והתעללות בלתי נתפסת, כשסוליית מגף הגזענות עדיין מונחת על צווארה. הקהילה היהודית התקדמה, התבססה, וביחס לגודלה נהנית היום מייצוג רב בפוליטיקה, בכלכלה, במערכת המשפט ובתקשורת האמריקניות. השחורים מביטים בה מהצד ולא רואים מיעוט נרדף ושותף לדרך, אלא עוד פס ב-50 גוונים של לבן.
פעם בכמה זמן מוצאת הטינה הזאת ביטוי בגילויי אנטישמיות הופכי קרביים עבור אוזניים יהודיות וגם לא-יהודיות. קניה ווסט וקיירי אירווינג לא המציאו דבר. מנהיג אומת האסלאם לואיס פרחאן אמר פעם שאדולף היטלר היה אדם דגול; המועמד לנשיאות ארה"ב ג'סי ג'קסון השתמש בכינוי המשפיל "Hymies" כשהתייחס ליהודים בראיון; מוחמד עלי טען שהציונים שולטים בעולם; הכומר ופעיל זכויות האדם אל שרפטון אמר על יהודים: "אנחנו רק רוצים להגיד מה שישו אמר: אם אתה מעליב אחד מהקטנים האלה, תצטרך לשלם על כך", ואלה רק דוגמאות ספורות.
הממסד היהודי בארה"ב, שמניסיונו ההיסטורי הפנים היטב את כוחן של מילים ואת כללי התקינות הפוליטית, נזהר בדרך כלל מלהיתפס בהתבטאויות פומביות מסוג זה. טענות מתובלות באנטישמיות על הצטרפות למעמד הלבן המדכא וניצול כלכלי של שחורים אמנם נענות בדרך כלל במחאה תקיפה ואגרסיבית – כפי שלמדו על בשרם קניה ווסט ואחרים - אבל באיפוק מילולי. טראומת קראון הייטס שעומעמה בשלושת העשורים האחרונים התעוררה בשנים האחרונות בסדרת אירועים שחלקם חרג מגבולות ההתקוטטות המילולית, והחשש הלא מופרך מאלימות הוא מקדם זהירות יעיל.
אגב, חסיד חב"ד יוסף ליפש, שתאונת הדרכים שבה היה מעורב הציתה את המהומות בניו יורק ב-1991, אותר לפני כשני עשורים על ידי העיתונאית שרה ליבוביץ'-דר כשהוא מתגורר בשכונת קריית אליעזר בחיפה. הוא סירב להתראיין אליה או להתייחס בפירוט לשאלותיה על הפרשה, ורק חזר והתעקש שהיא מאחוריו ושהוא "לא רוצה לשמוע על זה שום דבר". 30 שנים שקטות נשמרה ההדחקה, הן האישית של ליפש והן זאת של היהודים והשחורים בארה"ב, אבל אירועי השנים האחרונות מצליחים לערער אותה.
