יש מי שמשתדל להקפיד על מצווה קלה כחמורה אך רבים, אולי הרוב, בוחרים מה לקיים, אם בכלל. אצל אחד שבת מתנהלת לפי היתר ואיסור, אחר מקדיש אותה לבילוי ומנוחה, ושלישי יבחר כמה סממנים כמו קידוש, בהתאם למסורת אבותיו. ברוח זו, יהודים רבים שאינם שומרי מצוות צמים ביום כיפור, וכך מתחברים למורשת ומכבדים אותה. כשני שלישים צמים בעשרה בתשרי, לעומת כשליש בתשעה באב, הצום הארוך השני, שנמשך יממה (להבדיל מארבעה צומות "קצרים", מזריחה ועד שקיעה). אפשר להבין את מי שלא מייחס לט' באב חשיבות - הימים ביולי-אוגוסט ארוכים וחמים, ולבכות על מקדשים, כמו שראינו בטיול בהודו, עם פולחנים עתיקים? נו באמת?
בימים הנוראים האלו, ולקראת הצום היום (חמישי), נזכרתי באיש שהכרתי בצעירותי ונהג הפוך. מתוך חילוניות מובהקת, מיקי שפיר אכל לשובעה ביום הכיפורים, אבל צם בתשעה באב, והסבריו עמו. מיקי נולד ב-1921 בווילנה. מתנת בר המצווה שלו הייתה עלייה לארץ. הוא הגיע הנה בגפו לבית הספר החקלאי כדורי והיה מראשוני קבוצת אלומות, שם פגש את הדסה מכפר יחזקאל. שניהם שירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. לימים התגייס מיקי לגולני והשתתף בכיבוש אילת, היה במשך שנים נהג משאית ובהמשך היה שליח עלייה ועבד בסוכנות היהודית.
שני בנים נולדו להדסה ולמיקי. הבכור, יהושע המכונה שוקי, עבד בשב"כ, ונקרא על שם דודו יהושע, אחי אימו, איש פלמ"ח שנהרג בתש"ח בשער הגיא, כמה חודשים לפני לידתו. השני, ישראל, רליק, היה טייס בחיל האוויר. הוא קרוי על שם אביו של מיקי, ובתו של רליק קיבלה את השם של אחותו היחידה של מיקי. כמו רוב מוחלט של יהודי וילנה, בני משפחתו לא שרדו את השואה. אחרי שנפרד מהם כנער בתחנת הרכבת בווילנה, לא שב לראותם.
למה חילוני כמוך צם בתשעה באב, שאלתי אותו. השיחה התקיימה לפני שנים רבות, אבל לא שכחתי אותה. "לא על כהני הדת אני צם", הוא ענה, "ולא על הקורבנות שהקריבו, אלא עלינו. אלמלא יצאנו לגלות, לא היו באים עלינו הנדודים האלו, האסונות האלו". אמנם בשלב ההוא לא הייתה לו השכלה פורמלית בתחום – הוא נרשם ללימודי היסטוריה באוניברסיטה בגיל 60! – אבל ידע לא היה חסר לו.
הוא דיבר על התראות ירמיהו לפני חורבן בית ראשון, והגלות בעקבותיו. מיקום בצומת אסטרטגי הוא מתכון לתחרות בין מעצמות ולכיבוש זר. אך לכך צריך להוסיף את הביטחון של העם שלא יקרה כלום לבית המקדש, ההקפדה על קורבנות תוך התנהלות נלוזה בין אדם לחברו, השחיתות, והדחקת המצב הגיאו-פוליטי באזור, קרי אימוץ תפיסה לא מציאותית לגבי הכוח היחסי של יהודה, של מצרים ושל בבל.
טובה הרצלגם על חורבן בית שני דיבר. על היריבות בין צדוקים ופרושים שהגיעה לסכסוכי דמים, על הסירוב לקבל מידי נוכרים קורבן לשלום הקיסר (שהיה נהוג שנים רבות), על המשיחיות שהתפתחה במקביל לעריצות הרומית, על השסע החברתי שבו לעשירים היו חילות פרטיים בעוד העניים ממשיכים להפריש תרומות ומעשרות, על תפקיד הכהן הגדול שהפך לכלי משחק בין משפחות יריבות שקנו אותו בכסף, ועל אלו שהיו משוכנעים שריבונו של עולם לוחש להם באוזן, ושריפת האסמים היא צעד נבון.
כשדיבר איתי על הנושאים הללו היינו, המדינה ואני, צעירים וצודקים. על נבואות ירמיהו לקראת חורבן בית ראשון ידעתי מלימודי תנ"ך בתיכון, אבל בית שני? הרומאים הרשעים הם האשמים (בתוספת קצת שנאת חינם, כמו בסיפור המוכר על קמצא ובר-קמצא). חלוף השנים ומפגש עם אנשים כמו מיקי הראו לי מורכבויות. יש גורמים חיצוניים והרבה לא בידינו, אבל יש דברים שהם בשליטתנו, ובאחריותנו.
נוח בשלום על משכבך, מיקי. נקווה שההתנהלות שלנו בעת הזאת לא תחייב עוד ימי זיכרון.
- טובה הרצל הייתה השגרירה הראשונה במדינות הבלטיות לאחר התפרקות ברה"מ, כיהנה כשגרירה בדרום אפריקה ואחראית על הקשרים עם הקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
