בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג הציג בסוף-השבוע חוות דעת משפטית, לבקשת העצרת הכללית של האומות המאוחדות, ביחס למעמד המשפטי של שטחי הגדה המערבית ומזרח ירושלים שצה"ל מחזיק בהם מאז מלחמת ששת הימים. בית הדין חיווה דעתו כי צה"ל מחזיק בשטחים אלו בניגוד לדין הבינלאומי, ומה שהוא מבצע הוא סיפוח בפועל של שטחים אלו למדינת ישראל - דבר שהוא אסור. בית הדין גם חיווה דעתו כי ההתנחלויות הן יישובים בלתי חוקיים הנוגדים את אמנות ז'נבה, כשגם התנהגותם של חלק מהמתנחלים כלפי התושבים הפלסטינים נוגדת את הדין. בית הדין הביע מורת רוח מכך שמדינת ישראל לא אוכפת את החוק והסדר ולא מגינה על אותם תושבים פלסטינים. גם החלת הדין הישראלי על האזרחים הישראלים שבחרו להתגורר בשטחי הגדה המערבית היא בלתי חוקית, לפי בית הדין, שכן היא יוצרת מערכת נפרדת של דינים לתושבים הפלסטינים והישראלים הגרים באותו תא שטח.
ישראל הרשמית, באמצעות הודעת משרד החוץ וראש הממשלה, דחו את חוות הדעת בנימוק כי ישראל לא יכולה להיחשב ככובשת שטחים אלו - שכן אין מדינה יכולה לכבוש שטחי ארץ השייכים לה. גישה זו גובתה בזמנו על ידי שופט בית המשפט העליון ,השופט אדמונד לוי המנוח, שסבר כי ישראל לא אמורה להיחשב ככובשת אלא משחררת שטחים שהיו שייכים לה.
אכן נקודת המוצא כדי לבדוק את חוות הדעת האמורה היא הכיצד המשפט הבינלאומי מבין את הימצאות צה"ל בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. בית המשפט העליון שלנו נדרש יותר מפעם אחת לשאלה זו, ותשובתו הייתה חד משמעית: צה"ל מחזיק בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה מכוח תפיסה צבאית, שהיא תולדה של תפיסה לוחמתית בכוח של שטח. לכן הדינים החלים על שטחים אלו הם דיני התפיסה הלוחמתית, ומכוחם פועל המפקד הצבאי הנחשב לריבון.
אמנות ז'נבה אוסרות על מדינה כובשת ליישב את השטח שכבשה בתושבים שלה. מכאן ההתנחלויות שקמו ביוזמת המדינה הן לא חוקיות. גם התנחלויות שקמו כביכול ביוזמה פרטית של תושבים ישראלים וקיבלו היתרים ממוסדות המדינה אסורים על פי הדין הבינלאומי. מאז הסכמי אוסלו ב-1993 ניתן היה להבין כי ישראל והרשות הפלסטינית הסכימו לחלק את אותם שטחים מבחינת השליטה, וכי הסכמים אלו אמורים להוביל בהמשך לחלוקת הריבונות באותם שטחים במסגרת הסדר.
צודק בית הדין כאשר הוא קובע כי המשך הימצאות צה"ל באותם שטחים והרחבת היישובים הם למעשה סיפוח בפועל של השטחים. סיפוח אינו יכול להיות חוקי אלא אם הוא מוסכם גם על הצד השני, כלומר הפלסטינים, ושל מדינות העולם. בלי קשר למעמד היישובים בשטחים האמורים, בית הדין צודק כאשר הוא מגנה את התנהגותם של חלק מהמתנחלים המתנכלים לתושבים הפלסטינים ומבקשים לאלצם לעזוב את אדמותיהם. התנהגות זו היא בלתי חוקית, והצבא, כמו גם המשטרה והשב"כ, היו אמורים לתפוס את הפורעים ולהעמידם לדין. חבל שהמדינה מעלימה עין מתופעה פסולה זו.
בית הדין גם חיווה דעתו, תוך דחיית הגרסה הישראלית, שלמרות ההתנתקות מרצועת עזה ישראל ממשיכה להיחשב כמי ששולטת על מקום זה בשל המצור שהיא מטילה על הרצועה ושליטתה בחלק מהתשתיות שלה. אפשר להתווכח האם קביעה זו של בית הדין נכונה, שכן לפני 7 באוקטובר לא היינו בתוך עזה והמצור היה חלק מתפיסת ההגנה העצמית שלנו.
נכון שחוות הדעת של בית הדין הבינלאומי לצדק אינה מחייבת ואין לה השלכות אופרטיביות מיידיות. רק אם היא תאומץ על ידי מועצת הבטחון עלולה ישראל לסבול מסנקציות, אך סביר להניח כי ידידתנו ארה"ב תטיל וטו על החלטה שכזו. יחד עם זאת, הגם שבית הדין לא דן בהיבטים הפליליים של הפרת הדין הבינלאומי, בהחלט יתכן כי חוות דעת תועבר לעיונו ותעמוד מול עיניו של התובע בבית הדין הפלילי בהאג - והוא יחליט לפתוח בחקירה פלילית, בנוסף לחקירה שהוא פתח כנגד ראש הממשלה ושר הביטחון באשר לאחריותם לפגיעה בבלתי מעורבים במלחמת חרבות ברזל.
מה שחשוב ללמוד מחוות דעת זו, גם אם חלקנו לא מסכים איתה, זה שיש עוד עם המבקש לחיות על אותה פיסת קרקע - והגיעה העת לשבת עמו סביב השולחן ולהגיע להסכמות. רק כך הדורות הבאים יוכלו לחיות בשלום זה לצד זה.
