בשעות הבוקר המאוד מוקדמות של 6 בספטמבר האחרון, רטט הטלפון של תנ"צ אשירה זמיר. על המסך הופיעה הודעה של אפליקציית מסרונט, המערכת שמעדכנת אנשי משטרה על חקירות בזמן אמת. זמיר התעוררה, העיפה מבט חטוף במסך, וקמה מיד להזניק את כל עובדי המעבדה שלה. הפרטים עוד היו חלקיים: שישה אסירים ביטחוניים נמלטו מכלא גלבוע, המרדף בעיצומו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זמיר, שבדיוק הייתה בשלבי סיום תפקידה כמפקדת מז"פ (המחלקה לזיהוי פלילי) של המטה הארצי, ומי שאחראית על כל תחום המז"פ במשטרת ישראל, הבינה שהם עומדים להיות מוצפים בדגימות מהשטח, ושדבר אחד אין כאן: זמן. כוחות הביטחון שמנהלים את המרדף, יהיו חייבים לקבל מידע, ומהר. כל מה שיגיע למעבדות, עשוי להצביע על נתיב המילוט של המחבלים ולהביא ללכידתם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"קצין זיהוי צפון בשטח התקשר לעדכן בכל פעם שאספו מוצגים מהזירות השונות. הפעלתי את המעבדות", משחזרת זמיר. "לא היה קצה חוט היכן האסירים הנמלטים, אבל מצאו המון פריטים בשטח. היה לנו במאגר דגימות די-אן-איי של כל המחבלים וגם בטביעות אצבע. יכולנו להגיד, למשל, אם הבגדים שנמצאו נלבשו על ידי אחד מהם. עבדנו בלי הפסקה שלושה ימים ברציפות".
מה הפריט הראשון שהביאו לך?
"הביאו מהכלא עצמו את האבן על החור. לא ידעו מאיפה להתחיל. הם ברחו והשאירו את כולם עם המכנסיים למטה".
ומה עוד שלחו אליכם?
"שלחו סיגריות, בגדים מלוכלכים, עלים שאולי דרכו עליהם, אבנים, שקיות של חטיפים, בקבוקי שתייה, כוסות פלסטיק, דגימות צואה. כל מה שהיה זרוק בשטח והחוקרים סברו שהנמלטים עברו שם. וזה עזר מאוד להכווין את המרדף".
את דגימות הדי-אן-איי שהפיקו אנשי המעבדה מהממצאים הם השוו לדגימות של האסירים במאגר. "עבדנו 24 שעות ביממה במשמרות. הייתי ערה לילות שלמים. היה מתח נוראי כי אף אחד לא ידע למה הם מסוגלים. הם פצצה מתקתקת. חששו שהם ישיגו נשק וישתמשו בו".
"לא היה קצה חוט היכן האסירים הנמלטים מכלא גלבוע, אבל מצאו המון פריטים בשטח. היה לנו דגימות די-אן-איי של המחבלים וגם טביעות אצבע. מהשטח שלחו לנו סיגריות, בגדים מלוכלכים, עלים שאולי דרכו עליהם, שקיות חטיפים, בקבוקי שתייה, כוסות פלסטיק, דגימות צואה. וזה עזר מאוד להכווין את המרדף"
סליחה רגע, אבל בדיקות צואה? אספו גללים מהשטח?
"בוודאי, וזו לא הפעם הראשונה. זוכרים שהיה את הפיגוע בדיזנגוף (ינואר 2016, הפיגוע בפאב 'הסימטא' – נ"ב, מ"ת)? המחבל קנה בחנות ירקות ואז יצא למסע הרצח. הוא ירה בשלושה ורץ משם. לא ידעו לאן. בהמשך מצאו מונית ובה נהג שנרצח, ליד מנדרין, על החוף. לא ידעו אם יש קשר, אבל הביאו את הקליעים מדיזנגוף, וידענו להגיד שזה אותו נשק שירה.
"כשמנסים להתחקות אחרי רוצח - צריך לדעת איפה לחפש. אז הוא הגיע לערערה. החוקרים הביאו לנו דגימת צואה רטובה, סליחה על התיאור. אנחנו יודעים שדגימת צואה לא מנפיקה הרבה פעמים די-אן-איי, אבל הצלחנו למצוא. בסוף המחבל נתפס ליד משאית שבה הוא התחבא, ליד איפה שמצאו את הדגימה".
לפני כמה שבועות, עזבה אשירה זמיר (67) את המעבדה שלה במטה הארצי בירושלים בפעם האחרונה, הוסיפה את התואר "בדימוס" לדרגת התנ"צ שלה, ופרשה ממשטרת ישראל. היא אספה את התמונות שהיו תלויות על הקיר, קיבלה מהחברים הנרגשים מתנת פרידה – שרשרת בצורת סליל די-אן-איי, כמובן – ואמרה יפה שלום.
42 שנה היא הייתה שם, ניסתה לעשות צדק באמצעות מדע, ולעשות מדע בשביל צדק; צללה עמוק לחקירות הכי קשות והכי אכזריות, חלקן גם כאלו שחוללו סערות ציבוריות. רצח השר רחבעם זאבי (גנדי). הטבח בבני משפחת פוגל. רצח עורכת הדין ענת פלינר. הרצח והתקיפה המינית של הנערה נועה אייל. ועוד אינספור תיקי רצח, אונס, שוד ואלימות. בחודשים האחרונים עוד הספיקה לעזור בחקירת האסון במירון וכאמור, בלכידת האסירים הנמלטים מכלא גלבוע. החיים שלה היו צירוף של הסדרות CSI ו"חוק וסדר", רק לא תמיד עם הפי אנד.
מסלול חייה של זמיר היה צריך להיות אחר לגמרי. כדוקטורנטית צעירה לכימיה, היא התעסקה בכלל בשִליות. חקרה ולמדה אותן. שוב ושוב מצאה את עצמה באוטובוס, נוסעת לאוניברסיטה העברית, אחרי שאספה שליות למחקר מחדרי לידה. לנוסעי האוטובוס הירושלמים של תחילת שנות ה-80 לא היה מושג מה יש שם, בארגז הקרח שנשאה הנוסעת לצידם. מתישהו, באחת הנסיעות, זה הכה בה: לא בא לי לעבוד עם שליות, אלא עם אנשים. כשירדה מהאוטובוס, ראתה במקרה מודעת דרושים: המשטרה מחפשת עובדים למעבדה הביולוגית.
"שאלתי את בעלי, מה דעתך והוא אמר, 'אומרים שהמשטרה זה מקום טוב'". למחרת התקשרה מטלפון ציבורי. "אני עונה למודעה", אמרה, והמזכירה השיבה: "בואי, כבר בחנו 26 אנשים, אבל עוד לא נבחר ראש מעבדה". אשירה לקחה דלי קרח, "אמרתי לבוס שאני נוסעת להביא שליה, ובאתי לפה. למטה הארצי".
ושם נשארה. כשהתחילה, אנשי המז"פ התעסקו בעיקר בזיהוי סוג דם וטביעות אצבע בזירות הפשע. אבל אז – בסביבות 1995 – נכנס הדי-אן-איי לתחום, ושינה לגמרי את הדרך שבה מפוענחים פשעים בעולם; ובארץ, מי שהתבקשה להוביל את המהפכה הזאת, הייתה זמיר. מ-2005 היא עומדת בראש מאגר הדי-אן-איי של משטרת ישראל.
"לא חלמתי שזה יגיע למה שזה היום", היא אומרת. "אי-אפשר להבין את אגף חקירות ומודיעין בלי להבין את מאגר הדי-אן-איי. הוא משכלל את עצמו וממציא את עצמו מחדש כל הזמן, ואני כמו אמא לתינוק שגדל".
התיק שהיה ה"גיים צ'יינג'ר" ביחס לדי-אן-איי ככלי לפענוח פשעים, היה הרצח של ענת פלינר ז"ל. פלינר, עורכת דין במקצועה, נרצחה באפריל 2006 בפתח ביתה ברמת-השרון, לנגד עיני ילדיה. הרצח הסעיר את המדינה, ולמשטרה לא היה קצה חוט ממשי. "במשך שנתיים לא ידענו מי הרוצח", נזכרת זמיר. "זה היה רצח מסעיר, בשכונה שאין בה פשע. המאגר היה בתחילת הדרך, היינו שלוש עובדות. והנה, קיבלנו דגימה שהגיעה מהשטח".
רק מעטים ידעו אז על הדגימה הזו. "שכנה שירדה לזרוק אשפה במרחק 500 מטרים מביתה של פלינר, ראתה בפח זוג כפפות שחורות וסכין. היא קישרה בין הדברים והתקשרה לעירייה, כדי שלא יאספו את הזבל. בזכותה, המוצגים נשמרו והגיעו לכאן. במשך כשנתיים, פרופיל הדי-אן-איי מהמוצגים חיכה במערכת, שמישהו יתאים".
"הכנסנו את הדי-אן-איי מהאופנוע הגנוב, והמחשב ידע לחבר. ופתאום ירד אור מהשמיים והמשטרה הבינה שיש פה כוח. זה הרגע שבו המאגר באמת התחיל לפרוח"
ואז זה קרה, אבל לגמרי במקרה. נער – שעד היום זהותו אסורה בפרסום – נעצר בחשד שגנב אופנוע. חקירה קטנה, זניחה, "אבל החוקר נזכר שיש דבר כזה, מאגר די-אן-איי. ופתאום, בינגו". נמצאה התאמה לדי-אן-איי מהכפפות. הנער הואשם והורשע ברצח. התברר כי הוא חיפש בית לשדוד, וכשפלינר פתחה את הדלת ולמראה הסכין בידו החלה לזעוק לעזרה, רצח אותה בדם קר ונמלט.
"הבאנו את הרוצח על מגש של כסף. לולא המאגר, הוא היה ממשיך ללכת לבית הספר כרגיל. אף אחד לא ראה שמשהו לא בסדר איתו, לא המורים, לא היועצים. והאמת? לא הייתה במקרה הזה עבודת די-אן-איי יוצאת דופן. פשוט הכנסנו את הדי-אן-איי מהאופנוע הגנוב, והמחשב ידע לחבר. ופתאום ירד אור מהשמיים והמשטרה הבינה שיש פה כוח. זה הרגע שבו המאגר באמת התחיל לפרוח".
מה שפחות ידוע הוא שתיק פלינר הניב עוד פענוח, של פשע אחר לגמרי. במסגרת החיפושים אחר הרוצח של עורכת הדין, הגיעו למעבדה של זמיר הרבה מאוד דגימות די-אן-איי של מה שמכונה במשטרה "מתנדבים". הכוונה לאנשים שעל פי נתונים מסוימים, המשטרה מבקשת מהם לתת דגימה. הם, כמובן, יכולים לסרב, אבל אז החשד בהם עלול להתעורר.
"אם אני יודעת שהחשוד בפשע מסוים הוא גבר, למשל, אני יכולה לבקש חיתוך של כל הגברים בטווח גילים מסוים, עם שיער שחור, שגרים בטווח של 300 מטר מהזירה, ולבקש מהם דגימת די-אן-איי, למרות שהם אינם חשודים. לכן קוראים להם 'מתנדבים'. יכולים להביא לי בחיתוך כזה מאות דגימות. לפי החוק, מותר לי לקחת מהם דגימה ולהשוות אותה רק לתיק ספציפי. אסור לי לשמור את הפרופילים האלו במאגר. אני יכולה להשוות, ואז להשמיד".
אוקיי, איך זה קשור לתיק פלינר?
"אז בעוד אנחנו מחפשים את הרוצח של פלינר, בינתיים המאגר שבנינו הצביע לנו על עוד פשע חמור".
איזה?
"לפי המאגר, אירעו שלושה מקרי אונס שלכולם אותו פרופיל די-אן-איי. כלומר, הבנו שיש לנו אנס סדרתי שאנחנו לא יודעים מיהו".
זמיר ביקשה דגימות של חשודים בעבירות מין באזור המרכז, והפיקה מהן פרופילי די-אן-איי. כאן נכנס לתמונה הזיכרון הצילומי שלה. "התחילו להגיע דגימות, ופתאום אני רואה פרופיל שנראה לי מוכר, לפחות בשלושה אללים (צורות גנטיות). אמרתי, אם הפרופיל הזה מוכר לי, סימן שראיתי אותו לא מזמן. ומה ראיתי לא מזמן? את ה'מתנדבים' של ענת פלינר".
עכשיו זמיר עמדה בפני בעיה: לפי הזיכרון שלה, ייתכן שמישהו מ"המתנדבים" בתיק פלינר, הוא בכלל אנס סדרתי מעבירה אחרת. אבל החשוד הסכים לתת דגימה לחקירה בתיק פלינר, ביודעו שאין לו נגיעה לרצח הזה. מה פתאום חושדים בו בגין עבירות מין? "למאגר הוא לא הוכנס, אבל בשום מקום לא היה כתוב שאסור לזכור. ואני זכרתי".
איך זכרת?
"זה מה שאני עושה כל חיי, אני רואה די-אן-איי, יודעת מה נדיר ומה לא. אני זוכרת פרופילים של די-אן-איי ושוכחת שמות. כשראיתי את הפרופיל שיצא מתיקי האונס, הוא נראה לי מוכר. ואז גם הבנתי שאני בצרה מאוד גדולה, ולא ידעתי מה לעשות. הייתי ראש מאגר די-אן-איי מאוד צעירה. אני יודעת שיש לנו אנס אכזרי ביד, ומצד שני, המשטרה נתנה לו הבטחה שלא מחפשים אותו על עבירות אחרות. זה היה תפוח אדמה לוהט.
"סיפרתי לראש המז"פ, זה הגיע לראש אח"מ (אגף חקירות ומודיעין), למפכ"ל וליועץ המשפטי לממשלה. לא ידענו מה לעשות, ואני חששתי למקומי. למחרת בבוקר אירגנו ישיבה עם פרקליטות מחוז מרכז. רעדו לי הביציות. לא ישנתי כל הלילה מרוב פחד".
מה קרה שם?
"בישיבה הם ירו לעברי חיצים ושאלו 'איך זכרת?' זכרתי. נהיה ממש קרב תרנגולות. בסוף נקבע שילכו לשופט לבקש צו מעצר, ונראה. בית המשפט קבע שהכל נעשה בתום לב, אבל שבפעם הבאה, אני נדרשת לבקש אישור לפני שאני פונה למאגר אחר להצליב. היום מלמדים את התיק הזה בפקולטות למשפטים".
לימים, האנס הסדרתי איתן פרחי, שאף כונה “אנס הדי-אן-איי”, יטען כי הראיות נגדו הושגו באופן לא חוקי, באחד הדיונים הראשונים בארץ בנושא השימוש בדי-אן-איי כראיה. בית המשפט קבע כי במקרה הזה האינטרס הציבורי גובר, ופרחי – שהורשע בביצוע של שני מעשי אונס ושתי תקיפות מיניות אחרות – נידון ל-25 שנות מאסר.
לא אחת, זמירה ואנשיה התבקשו לצלול לעוד עולם אפל אחר, שונה מזה הפלילי: זירות טרור. הפעם הראשונה הייתה כשבמשטרה בקושי ידעו מה זה די-אן-איי. ב-17 באוקטובר 2001 נרצח השר רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל במלון היאט בירושלים. הרצח בוצע על ידי חוליה בת ארבעה מתנקשים, שנעלמה מהזירה לאחר מכן.
"גנדי, היה המפקד של חמי בפלמ"ח", אומרת זמיר. "הוא תמיד היה מגיע לאותו מלון ולאותו חדר, 816. אנשי מז"פ שטח הגיעו במהירות לזירה. הם מצאו בדל סיגריה חם על המדרגות בקומה שבה גנדי נרצח, ושיערו שאם הסיגריה עוד חמה, היא כנראה שייכת לרוצח. גם בחדר הסמוך, שבו שהה הרוצח, נמצאו הרבה בדלי סיגריות, חלקם עם סימני אודם עליהם".
אודם?
"בחקירה התברר שהרוצח השכיר חדר (עבור כל חברי החוליה) והביא נשים ערביות בלילה. אנחנו קיבלנו מוצגים משלושה מקורות: מרכב המילוט, מחדר המדרגות, ומהחדר המושכר, שהיו בו גם בגד ים רטוב, עיתון שהופקו ממנו טביעות אצבע, בדלי סיגריות של נשים ושל גברים ששהו בחדר. בדל הסיגריה החם מהמדרגות התאים לפרופיל שנמצא בחדר".
אבל הרוצח לא היה במאגר. איך איתרתם אותו?
"הרוצח מסר את תעודת הזהות שלו כשהוא הגיע לקבלה של המלון, וממנה הפקנו את הדי-אן-איי להשוואה".
בסופו של דבר, בזכות עבודת מעבדת המז"פ, זוהו כל ארבעת חברי החוליה, ובראשם הרוצח עצמו, חמדי קורען. הארבעה נעצרו במהלך פשיטה של כוחות צה"ל ביריחו, הורשעו בישראל, ומרצים מאסרים ארוכים.
"כל פענוח נותן סיפוק", אומרת זמירה. "אבל זה היה אירוע מאוד משמעותי. נרצח שר בישראל. וזה קורה כשכל נושא הדי-אן-איי עוד בחיתוליו. כשזה פוענח, השמחה והסיפוק היו מאוד גדולים. הרגשתי שוואלה, נסגר מעגל".
כעשור מאוחר יותר, שוב התבקשו זמיר ואנשיה לפצח זירת טרור קשה. בערב שישי, 11 במרץ 2011, פרצו שני מחבלים – אמג'ד עוואד ובן דודו חכים עוואד – לבית משפחת פוגל באיתמר. האכזריות הייתה בלתי נתפסת: המחבלים רצחו את יואב בן העשר, את אלעד בן הארבע, ולאחר מכן את האב, אהוד, ואת האם, רות. כששמעו את בכייה של התינוקת הדס, בת שלושה חודשים בלבד, הם דקרו אותה למוות. שני ילדים נוספים, ניצלו רק בשל העובדה שהמחבלים לא הבחינו בהם. האחות הבכורה, תמר בת ה-12, שבה מפעולה של בני עקיבא, וגילתה את שני הוריה ושלושה מאחיה ז"ל מתבוססים בדמם.
"אנשי מז"פ שטח יצאו לזירה והביאו ממצאים. אחד מהם היה גדיל צמר על גדר התיל שמקיפה את היישוב, לא רחוק מבית המשפחה. הם הביאו חפצים מהבית וגם מזמרה שנמצאה בחצר, בין בית משפחת פוגל לבית סמוך".
בבדיקה של די-אן-איי שהופק מגדיל הצמר לא נמצאה התאמה במאגר, וגם לא היה ברור באותו זמן אם הוא בכלל קשור לרצח. "העקבות הובילו לכפר עוורתא הסמוך. בינתיים בדקנו את המזמרה. לא היה עליה דם, והדי-אן-איי שהופק היה בכלל של אישה. זה נראה לא קשור, אבל הכנסנו למאגר. ואז התקבלה החלטה שדוגמים את כל הגברים בכפר.
"זה היה סיפור נוראי. הצוותים נכנסו בלילה לאסוף דגימות, תוך שזרקו עליהם אבנים. התחלתי לקבל עשרות דגימות. כל כמה ימים עשו מבצע ודגמו. באחד החיפושים, אני רואה שֵׁם משפחה שחוזר על עצמו, ואני מוצאת התאמה חלקית למזמרה. זה נתן רמז לחוקרים. ביקשתי שידגמו מאותה משפחה את כל האנשים, נשים, גברים, ילדים, זקנים. אחת מהם התאימה למזמרה. נוף עוואד, אמו של אחד הרוצחים. התברר שהאם נהגה לקטוף פטרוזיליה בגינה שלה עם המזמרה. הרוצחים לקחו את המזמרה של האמא, כדי לחתוך את גדר היישוב. פרופיל המזמרה היה דומה לפרופילים מאותה משפחה. שני הרוצחים התחבאו כשבאו לדגום את כל הגברים, אבל דרך הפרופיל של האם - הגענו לרוצחים".
איך מרגישים כשתיק כזה מפוצח?
"כולך אדרנלין. בתיקים כאלה את עפה לשמיים. את באה בלילה להיות עם האנשים במעבדה, וזה סוג של התרוממות רוח, את מרגישה כל כך תורמת ועוזרת לארגון, למדינה. את גורמת לכך שרוצח מתועב ייתפס. זה הקטע של המז"פניקים. הם נחבאים אל הכלים, הם מדברים בשפה המדעית, וזו הגדולה".
יש כמה תיקים שתנ"צ (בדימוס) זמיר לא תשכח לעולם. אחד מהם הוא הפיצוח של התקיפה המינית והרצח של נועה אייל ז"ל. ב-22 בפברואר 1998, אייל, נערה בת 17 משכונת רמות בירושלים, בוששה לשוב הביתה. החקירה העלתה כי סמוך לחצות היא נראית בפעם האחרונה בחיים, עולה לרכב זר. למחרת בערב נמצאה גופתה ביער רמות, כשעל גופה סימני אלימות קשים ועדויות לתקיפה מינית.
אנשי מז"פ אספו דגימות די-אן-איי מזירת הרצח, מגופתה ומבגדיה, אבל 16 שנה התיק הזה נותר לא מפוענח. "ואז מני יצחקי מונה לראש אח"מ. שנינו גרנו באותה שכונה, ברמות. הבת שלי למדה שנה מתחת לנועה, והשתתפה בחיפושים. יום אחד מני קרא לי, ושאל אותי מה עוד אפשר לעשות בתיק, שטרם עשינו. אמרתי לו: 'אפשר לעשות חיפוש משפחתי, אבל אני צריכה אישורים לשם כך'. הוא ביקש, וקיבל".
מה זה בדיוק "חיפוש משפחתי"?
"חיפוש משפחתי אומר שאני יכולה לבקש מהמערכת לחפש לי מישהו שהוא קרוב משפחה, בדרך כלל מדרגה ראשונה של החשוד ברצח. במקרה של נועה אייל, היה לנו פרופיל די-אן-איי מהזרע שלו. כשעושים כזה חיפוש, עולים לך המון אנשים שיכולים לבוא בחשבון. בתיק הזה, יצאו 6,000 תוצאות. היינו צריכים לסנן לפי ערכים סטטיסטיים. ואז עולה הבן של אחד מהם, מישהו שגר ברמות, שנעצר בחשד לעבירות של אלימות במשפחה, ודגימת הדי-אן-איי שלו נמצאה דומה בסבירות גבוהה לזו מזירת הרצח של נועה אייל. בלב שלי ידעתי שייתכן מאוד שהבן של החשוד הוא הרוצח. הרגשתי שיש לנו את הרוצח ביד".
שמו של הבן הוא דניאל נחמני, והמטרה הייתה לקבל דגימת די-אן-איי שלו מבלי שיידע כי הוא תחת חקירה בכלל. הוא הושם תחת מעכב, ובאחד הימים זיהו הבלשים שהוא יורק על הכביש. הם חסמו את הרחוב עד שחוקרי המז"פ אספו את הדגימה. "כבר באותו היום הראתה הבדיקה התאמה מלאה בין הרוק לבין דגימת הדי-אן-איי מגופת הנערה".
ואז את מקבלת טלפון ו...?
"זה היה ערב יום כיפור. הכנתי ארוחה מפסקת. מתקשרים אליי מהמעבדה ואומרים לי, 'בינגו'. הייתי חייבת לעזוב הכל ולהגיע למעבדה לראות בעיניים שלי. הפיצוח של התיק הזה הוא אחד המשמעותיים בעיניי. זה תיק שלא פוענח 16 שנה, והדבר הגדול שיצא זה האישור שנתן בית המשפט לעשות חיפושים משפחתיים. זה שינה את דרך העבודה שלנו. אני מקווה שיום יבוא ויבינו שצריך לעשות חיפוש משפחתי בכל תיק, ולא רק בתיקי פשע חמור".
"חיפוש משפחתי" יכול להיות גם כלי בעייתי מאוד. להפליל המון אנשים.
"אני מאמינה שלכל בעיה יש פתרון. אני מוכרחה להקביל את זה לסיפור NSO. מאוד כאבתי את מה שהיה, וידעתי שהסיפור ייגמר כפי שנגמר. אבל בסוף, אם רוצים משטרה שתדע להתמודד עם הפשיעה הנוכחית, אי-אפשר שלא יהיו לנו כלים, רוגלות וחיפושי די-אן-איי. נכון, צריכים בקרה ופיקוח, אבל אם רוצים להתמודד, תנו לנו כלים – ותעשו אותם חוקיים".
לצד הפיצוחים, יש גם תיקים שעד היום לא פוצחו, ושגם זיהוי פלילי לא מצליח לעזור. את, למשל, יודעת מי הרוצח בבר נוער?
"יש הרבה אירועים שלא פוצחו. לפעמים למז"פ הייתה ולפעמים לא הייתה נגיעה. הרצח בבר נוער לא פוצח עד היום, כי אין שם שום פרופיל די-אן-איי ולא טביעת אצבע שיכולה להביא לפיצוח. כמובן שלקחנו חלק בבדיקות. גם הרצח של הזוג כדורי בארמון הנציב לא פוענח. יש ראיות פורנזיות, אבל הן לא הובילו לתוצאה.
"אחת לתקופה מקימים צח"מ חדש ובודקים כל חשוד חדש שמגיע ונכנס למאגר. זו הגדולה של המאגר, הוא שומר הכל אצלו, מלבד חשודים שלא הורשעו, שאת הדגימות שלהם צריך למחוק אחרי שבע שנים. אבל אם יש פרופיל די-אן-איי מזירת פשע הוא כמובן נשמר".
מבלי לפגוע בצו איסור הפרסום, המשטרה קרובה היום לפיצוח בתיק רצח הילדה נאוה אלימלך ז"ל?
"לדעתי לא. בכל פעם התיק נפתח מחדש. עשינו הרבה בדיקות, אבל לפי איך שאני מכירה את הממצאים, אנחנו לא קרובים לזיהוי".
היו בכלל אפשרויות להפיק די-אן-איי כשהיא נרצחה, לפני 40 שנה?
"בזמנו הביאו אלינו את העצמות שמצאו בחוף הים. הן היו בפריזרים שלנו הרבה מאוד שנים, עד שלדעתי החליטו לקרוא לחברה קדישא ולרבנות כדי להביא את העצמות לקבורה. לדעתי אם יהיה פיצוח, זה לא יהיה קשור למז"פ".
בתיק רצח תאיר ראדה ז"ל, היית שלמה עם ההרשעה של זדורוב? היו לאורך השנים טענות קשות על מחדלים של מז"פ, למעשה, חלק גדול מהמשפט החוזר של זדורוב מבוסס על כך.
"לא אוכל להתייחס לתיק זדורוב בשום אופן. הוא נידון כרגע בבית המשפט".
בשנתיים האחרונות עמדה זמיר בראש מז"פ. זה אומר שכל המעבדות וכל טכנאי המז"פ בארץ, הם תחת פיקוח מקצועי שלה. מעט אחרי המינוי, ניחתה עליה מכה אישית: בעלה נפטר כתוצאה ממפרצת. "זה היה הכי פתאומי שיש. בשבע בערב ביקשתי שיקפוץ לחנות, 'תביא שמנת מתוקה'. בתשע הוא אמר לי, 'אני לוקח כדור ונכנס למיטה'. פתאום שמענו קול מהחדר. התחלנו לעשות החייאה, הגיעו אמבולנסים, וזהו".
היא מכירה היטב גם מהעבודה את ההלם הזה, כשמישהו אהוב פתאום נלקח. באפריל שעבר, ב-1:05 בלילה, צילצל הטלפון שלה. מהעבר השני היה ראש אח"מ הנוכחי, ניצב יגאל בן-שלום.
"והוא אומר, 'תקשיבי, היה אסון במירון. תתחילי לעבוד'. זה לא אירוע שקורה כל יום. במז"פ ניו-יורק, יש להם עד היום קונטיינרים עם חלקי גופות מאסון התאומים. אצלנו, גם אם ימצאו אצבע, יפתחו מיד את הקבר ויכניסו אותה. לכן אצלנו הזיהוי נעשה מהר מאוד. אז אני פותחת טלוויזיה, מתיישבת על קצה המיטה. גם אין לי את בעלי לדבר איתו. ומיד הפעלתי את אנשי מז"פ צפון, מדור לזיהוי חללים".
8 צפייה בגלריה
''היה חשוב למהר עם הזיהוי''. מחפשים את הציוד האישי של הנפגעים באסון מירון
(צילום: gettyimages)
כשמוכרז אר"ן – אירוע רב-נפגעים – יש למז"פ תפקיד מרכזי, והוא לסייע בזיהוי הגופות כמה שיותר מהר, כדי שיובלו לקבורה. חוקר של זמיר עלה להר, חיפש סימנים מיוחדים – טביעות אצבע, טביעות שיניים, צלקות. הכל כדי שתהליך הזיהוי יהיה מהר. וזמיר? שבוע קודם לכן, נולד לה נכד.
"בבוקר הייתה הברית. הגעתי לאירוע עם המדים, ואיך שנגמר הטקס נסעתי למכון. היה חשוב למהר עם הזיהוי. כולם דתיים, ועוד מעט השבת נכנסת. לקחו את כל הדגימות מהגופות על הר והעבירו במשאיות קירור למכון לרפואה משפטית. כל הזיהוי היה שם. על השער צבאו מאות בני משפחה. הרב לאו ביקש שנעבוד עד כניסת השבת ושנחזור לעבוד במוצ"ש, ובאמת במוצ"ש סיימנו לזהות את כל הקורבנות".
קשה.
"זה היה אירוע מאוד קשה, מאוד אמוציונלי".
בינתיים, התחום שזמיר ייסדה בארץ לא מפסיק להתפתח ולהשתכלל. "למה זה מוביל?" היא מסבירה, "שאם תלחצי לי היום את היד, הדי-אן-איי שלך אצלי. עכשיו אני הולכת להסליק נשק, מכניסה לשקית ניילון. אחרי פרק זמן, המשטרה מוצאת את הנשק ובודקת די-אן-איי.
"אנחנו יכולים לאתר את הדי-אן-איי שלך, למרות שאין לך קשר לאירוע. זה מה שנקרא אצלנו 'העֲבָרה שְנִיונִית'. במחקרים כבר מדברים גם על העברה שלישונית. זה מסבך הכל, כי זה הטיעון הכי טוב בבית המשפט. במוצגי מגע – כמו חוטי חשמל, רימון שהתפוצץ, עלים שהיו בזירה, שאין עליהם חומר ביולוגי – באמת יש קושי להגיד שזה אכן מבצע העבירה".
אז בעצם הברכה היא הקללה. איפשרתם לחשוד לטעון, "נכון שהדי-אן-איי שלי על המוצג, אבל לא אני ביצעתי את הפשע".
"אני בקשר עם מומחי הדי-אן-איי הטובים בעולם ואנחנו אומרים להם, קצת סיבכתם אותנו שהלכתם על שיפור הרגישוּת. מצד שני, אנחנו יכולים להוציא היום די-אן-איי שמעולם לא חלמנו. וזה בהחלט מביא להרשעות".
אבל יכול להיות הרצח המושלם? שלא משאיר ראיות, אין עדויות? או שמבחינתך כל תיק סופו להיות מפוצח?
"כן. בטח שיכול להיות. עבריינים נהיים מתוחכמים יותר ויותר, אנחנו תמיד צריכים להיות צעד לפניהם, אבל אנחנו צעד אחריהם. הם יודעים מה מותר ומה אסור. יש רצח מושלם שאין בו ראיות, כמו הרצח בבר נוער, כמו הרצח של נאוה אלימלך. זה לא רק רצח, יכולות להיות גם עבירות אחרות, שנעשות באופן כזה שאף אחד לא הצליח להתחקות אחר הראיה שתביא את הפענוח".
אבל יש גם חשש ממאגרים כאלו, כמו שהקמת. את לא מרגישה קצת "האח הגדול"? ואולי מחר השלטון יבקש ממך לנתח די-אן-איי של מפגינים נגד המשטר?
"אני לא חוששת בכלל. אני עובדת לפי חוק, לא לפי מה שאומרים לי. יש לי חוק, וכל זמן שהחוק לא מתיר, לא עושים. אז אני לא חוששת מכלום".
ובכל זאת, יש המון טיעונים אתיים של זכויות אדם ופרטיות שמאגרים כאלו עלולים לפגוע בהן.
"זאת הדרך לפענח עבירות. היום די-אן-איי וטביעת אצבע הם האמצעים שבאמצעותם מפענחים פשעים, כל זמן שעובדים לפי חוק ומוחקים מהמאגר את הדי-אן-איי של החשודים שצריכים לצאת. אגב, זה כואב לי מאוד. בין 35-25 אלף פרופילים נמחקים בשנה מהמאגר. זו עבודה פיזית שיורדת לטמיון. דגימות שעכשיו לא ניתן להשתמש בהן כדי לזהות עבריינים".
"אם תלחצי לי היום את היד, הדי-אן-איי שלך אצלי. עכשיו אני הולכת להסליק נשק, מכניסה לשקית ניילון. אחרי פרק זמן, המשטרה מוצאת את הנשק ובודקת די-אן-איי. אנחנו יכולים לאתר את הדי-אן-איי שלך, למרות שאין לך קשר לאירוע. זה מה שנקרא אצלנו 'העֲבָרה שְנִיונִית'"
יש להערכתך היום אסירים שיושבים בבתי הכלא, שאם בתקופת ההרשעה שלהם היו מאגרים, הם היו אנשים חופשיים היום?
"שאלה מאוד קשה. מאגר טביעות אצבע יש מימים ימימה, מאגר די-אן-איי יש כבר שנים רבות. אני לא יכולה להגיד שלא, אבל אם סנגור אומר בואו נבדוק עוד פעם את התיק, נבדוק אותו שוב. אני לא שופטת, אבל אם יש ממצאים בתיק אפשר לבדוק אותם שוב גם אם העבירה בוצעה לפני 15 שנה".
את רואה סדרות שקשורות למז"פ? CSI, "דקסטר", כאלו? מה חושבת עליהן?
"את 'דקסטר' ראיתי ואהבתי. CSI לא ראיתי, לא היה לי זמן. אני לא מתה על סדרות משטרה. אין תיק שמפוענח ב-54 דקות. היינו באים לבית משפט ושומעים, 'אבל אתמול ראיתי CSI, ותוך 20 דקות פתרו את הפשע'. השופטים הם כמונו, רואים סדרה וחושבים שזאת המציאות. היה לזה שם: 'אפקט CSI'. אבל מה, ראיתי את 'הכתר' והתעלפתי".
