לא אמורה להיות מחלוקת על העובדה שישראל זעירא וארגון "ראש יהודי", שיזמו את התפילה בהפרדה ביום הכיפורים בכיכר דיזנגוף בתל אביב, באו לחרחר ריב ומדון. קל וחומר על רקע פרסום התיעוד של זעירא עומד מול מצלמה בפנים גלויות ומכריז: "אני רואה אדם חילוני, אל תגיד אני אוהב אותו. תגיד איך אני עושה אותו דתי", או "באתי לעשות הדתה של תל אביב".
לקח רק רגע קצר אחרי יום כיפור עד שקהילת האקטיביזם והמחקר החברתי הזכירה את הקשר בינו לבין עמותת "באמונה", שהפיקה לפני כמה שנים את אחד הסרטונים הגזעניים והדוחים כלפי מזרחים בישראל. התמונה ברורה: מדובר בתנועה מיסיונרית בעלת מוטיבים גזעניים, שביום כיפור – מועד מיוחד בדת היהודית ובתרבות שלה - פעלה באופן ציני תוך הפרת פסיקה של בית המשפט.
אם כך, על מה סערו הרוחות בעקבות התגובה של תושבי מרכז תל אביב? על הטקטיקה. האם היה נכון לחרוק שיניים מול המיסיונריות והפרת החוק? או שמא היה נכון, כפי שעשו, להציב גבול? כל אחת מהתגובות הללו מתעצבת בתוך תיבת תהודה ומסגרת שונה של הענקת משמעות. אלה שצידדו באיפוק מעניקים חשיבות לסימבוליות של הרגע. הם חושבים על "התמונה": אדם עם טלית על השכם מגורש מכיכר עיר בישראל. הם טוענים שרוב הציבור לא יודע ולא רוצה לדעת מי זה זעירא ומה הקשר שלו להדתה. מצדדי האיפוק טוענים שהמוחים היו צריכים להתעלות על כך ולא "לפוצץ" את תפילת יום כיפור על שום קדושתה, גם אם מי שביזו את הרגע היו מארגני התפילה-הפגנה. פשוט תתעלו, הם מבקשים.
להם עונים מצדדי העמדה שיש לשים גבול: התעלנו שנים על שנים. לאן זה הוביל אותנו? כמה נבליג? כל הקווים האדומים נחצו. גם לנו יש רגש וזהות ותורנו לעמוד עליהם. אנחנו חייבים להניח קו. והם הניחו. ואני אומרת: העובדה ששתי מסגרות של פרשנות אלה הן חלק מהמחאה היא הצלחה עצומה. משמעו שארגז הכלים שלה מתרחב.
תומכי המהפכה המשפטית מטיחים במחאה שהיא "אשכנזית, קיצונית, תל אביבית". כך קל להם לצופף שורות. מרגע שדרכי הפעולה מתרחבות ומתרבות, וממילא מרגע שמתקיימת מחלוקת – המחאה מצליחה. המחאה כוללת הרבה קהלים, ולכן היא יעילה אל מול מצבים שונים ומול קבוצות שונות. ככה היא מתבגרת, מעמיקה, מתרחבת ומוכיחה שהיא דמוקרטית על מלא. פיה וליבה שווים.
ד"ר מירב אהרון גוטמןתומי הרפזכסוציולוגית אומר כך: האתגר של המחאה הוא הדבק. המחנה צריך לזכור ולהזכיר שאלה שמצדדים בטקטיקה כזאת או אחרת הם חברים לאותו מאבק. הם רואים מה מקריב כל מרכיב במאבק המשותף ועדיין עומדים ביחד.
אסטרטגיית הפעולה של המחאה יכולה להתרחב לבני ברית חשובים אחרים: חרדים (ובעיקר נשים חרדיות) ערבים (ובעיקר נשים ערביות), צעירים וצעירות. ככל שיתרבו הקהלים, יתרחב ארגז הכלים. האתגר הגדול של המחאה יהיה הדבק שיחבר את כולם. אני מציעה את הדמיון הפוליטי הבא: כל אחת מקבוצות המחאה היא כלי במשימה הגדולה - קידום ישראל כחברה וכמדינה דמוקרטית. בכל סוף יום עבודה, רגע לפני שכלל השותפים מניחים את הראש על הכרית, כל אחד חוזר לאותו ארגז כלים. המכסה נסגר. הוא נפתח שוב כשהשמש עולה ויוצא ליום עבודה חדש.
- ד"ר מירב אהרון גוטמן היא סוציולוגית אורבנית ופעילה במחאה נגד המהפכה המשפטית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
