שנה למלחמה וזירת הלחימה המרכזית עברה לגבול הצפון אחרי חודשים ארוכים של חילופי מהלומות בין צה"ל לחיזבאללה. בזמן הזה, עשרות אלפים מפונים מבתיהם, הרס רב ביישובי הצפון ובעיקר - חבל ארץ שנמצא תחת מתקפה ולא מקיים חיים נורמליים. בפאנל מיוחד במשדר ynet לרגל שנה למתקפת 7 באוקטובר, שוחחנו עם דקל אריה קב"ט העיר קריית שמונה, דוד אזולאי ראש מועצת מטולה, וליזה גונטר מנהלת מרכז חוסן אשכול גליל מזרחי וגולן.
מצב הצפון: שנה למלחמה / פאנל מיוחד
אריה, תושב מטולה, מספר שהמצב הקשה איתו מתמודד היישוב כבר שנה הגיע גם אליו באופן אישי לאחר שהבית שלו חטף פגיעה ישירה: "ב-19 בספטמבר, בשעה אחת עשרה וחצי בלילה שמעתי את המטחים והבנתי שמטולה חוטפת. שמענו שיש מטחים כבדים. ראיתי שדוד, ראש המועצה, מתקשר אליי והבנתי מיד".
כתושב מטולה כבר יש השלמה אחרי שנה שלמה שיכול להיות שהבית לא ישרוד?
"לאורך הזמן כשמטולה חוטפת והבתים והרחובות נפגעים והאתרים ההיסטוריים נפגעים, וכל מטולה נפגעת, אתה מבין. אחרי שהוא סיפר לי שהבית נפגע, דבר ראשון אמרתי לו 'אין דליקה, תשחררו את המקום'. הבית לא משנה, תצאו משם. אני מבין את הכינונים הישירים, ואני יודע מה הם יכולים לחטוף".
"בסוף זה בית, ואנחנו נבנה אותו ונחדש את השכונה ונחזור למטולה ונפריח את הצפון בחזרה. לא צריך לסכן חיי אדם בשביל רכוש, זה המסר שאני מעביר לתושבים שלנו פה. צריך להבין שזו מלחמה, חיילים נהרגים, יש לנו חטופים בעזה. רכוש נפגע. זה לגיטימי, זה בסדר. אחרי המלחמה, נטפל בזה".
ליזה, התחושה הזאת של שנה שלמה באי-ודאות, ההמתנה לטלפון מהרשות שיספר על הפגיעה בבית, וההבנה שאתה בחוסר ידיעה מוחלט, איך התושבים חווים את זה?
"אני חושבת שחוסר הוודאות הזה זה משהו שמשקף את כל השנה האחרונה. דווקא לפעמים אנשים שכן נמצאים פה באזור, יש להם קצת יותר ראייה, והם רואים את הדברים קורים. אנשים שהם רחוקים, אנשים שמפונים, נמצאים בכל כך הרבה אי-ודאות, שהם לא יודעים מה הולך לקרות. התחושה היא שאנחנו אפילו עוד לא במלחמה, אנחנו ממש רגע לפני. כולם מחכים לאירוע הגדול. המון תחושות קשות ומורכבות של מה קורה עכשיו ומה הולך להיות".
יש דרך לתווך את זה, לגרום לבן אדם להתמודד עם האתגר הזה ברמת הנפש, ברמת המקום המעורער הזה?
"ראשי הרשויות שפועלים במרחב הם אלה שמעוררים את התקווה, הם אלה שמעבירים את המסרים, התושבים הולכים בעקבותיהם. ההתמודדות של בעלי התפקידים וראשי הרשויות היא פנומנלית. אני חייבת להוריד את הכובע בפניהם ולהגיד להם שהם מתמודדים עם אתגרים, שאני לא חושבת שמישהו מהם חלם שהם יתמודדו איתם, והם עושים את זה בדרך הכי טובה שהם יכולים. אנחנו עוזרים להם ואנחנו מתווכים, עוזרים להם בתיווך של הנושאים האלה מול התושבים, עובדים איתם, עובדים עם בעלי התפקידים, אבל כמובן הם בפרונט והם מובילים את זה. ביחד עם זה אנחנו גם מספקים את השירות הטלפוני שלנו של קו הסיוע".
כשאת שומעת מהתושבים את הכאב הזה, את יודעת לומר עד כמה הוא נוכח?
"הכאב הזה מאוד נוכח. אני חושבת שבעיקר זה זעזוע. זה זעזוע כבד וזה זעזוע נורא שאנשים פשוט נעקרו מהבתים שלהם. אנשים נעקרו מהבתים שלהם בתוך מציאות מורכבת שהם לא יודעים לאן הדברים הולכים. ובתוך המציאות הזאת, גם אנחנו וגם הרשויות מתמודדים. אני חייבת להגיד שהתושבים, יש בהם חוסן מאוד-מאוד גדול. החוסן זה משהו שמתפתח עם השנים. זה לא שפתאום נהיה חוסן, זה אנשים שגם ככה בחרו לגור פה, אנשים עם אג'נדה מסוימת, עם DNA מסוים, אז יש המון חוסן".
דוד אזולאי, ראש מועצת מטולה, מה באמת אומרים לתושבים? אתה מוצא את עצמך יותר ויותר מייצג את המדינה במשבר אמון מאוד גדול מאז 7 באוקטובר, שואלים אותך שאלות, ואני לא בטוח שיש לך תמיד תשובות.
"אני גם ראש מועצה ואני גם תושב. כמעט כל יום אני שולח הודעה קולית לתושבי מטולה, ואני גם אומר להם שיש דברים שאני לא יודע לתת תשובות, כמו נושא הביטחון. אני חשוף למאות הודעות בשבוע שאני מקבל מתושבים. אני עונה לכל אחד באופן אישי, אתן לך דוגמה, עכשיו קיבלתי הודעה על מישהי שיש לה עכבר בבית, אז לך תטפל בעכבר. אנחנו מטפלים בהכל. אנחנו מנסים שהם יהיו רגועים ויחשבו אך ורק על חייהם".
"גם כשאני מודיע למשפחה שהבית שלה נפגע, וכשאני שומע את הלחץ, איך הם מדברים, אני אומר לה תעצרי רגע, הילדים לידך, בריאים, שלמים, זה מה שחשוב. כל השאר נשקם. בסוף, את כל התשתיות אנחנו נשקם. הבעיה המרכזית פה זה בעיקר הסיפור של הנפש. אם אנחנו מדברים על פיזור הקהילה והנפש, לשקם את נפש האדם זה לא פחות חשוב, בעצם יותר חשוב משיקום התשתיות, והדבר היותר חשוב שמשלים את שניהם זה הביטחון. איך חוזרים הביתה בביטחון, לא בתחושת ביטחון. אנחנו לא נקבל את מה שקורה היום. מה שצה"ל עושה היום, זה רק קומה אחת בתוך בניין רב קומות".
אז כל המשפטים שאנחנו שומעים מהצבא היום מבכירי הצבא בתדרוכים, וגם בהצהרות של דובר צה"ל, כשקוראים לזה מבצע מוגבל, או פשיטות, או בעיקר מספרים לנו על דברים שעשו יש תחושה שנראה לי שהמסר הוא שכבר תתכוננו לחזור הביתה.
"אני חשוף במהלך השנה האחרונה ללא מעט דברים שקורים בצד השני, מעצם זה שאני גר שם וחי שם ורואה דברים. אני לא יכול להרחיב יותר מדי לגבי מה קרה שם בשנה האחרונה. אנחנו מדברים על זה עשרות שנים, זה לא התחיל בשנה האחרונה, זה התחיל איפשהו בין הנסיגה לבין מלחמת לבנון השנייה. זה לא משהו חדש. צה"ל ידע, הכיר, היה במנהרות כאלו במלחמת לבנון השנייה. במהלך השנה האחרונה, אין גורם בצה"ל, כולל שר הביטחון, שלא קיבל ממני תרחיש לאיפה אני חושב שיש מנהרה במרחב שלנו".
ויש עדיין מנהרות שחוצות את הגדר?
"אני מעריך שכן, לא סתם נסראללה אמר את מה שהוא אמר על כיבוש הגליל, לא סתם הם נערכו. צריך לזכור שמי שלימד את החמאסניקים מה זה מנהרות, זה חיזבאללה ואם שם מצאנו מאות קילומטרים של מנהרות בעזה, אני מעריך שאנחנו נמצא פה הרבה יותר ממה שמצאנו אצל חמאס. זו ההזדמנות של מדינת ישראל, של ממשלת ישראל ושל צה"ל, להסיר אחת ולתמיד את האיום הזה שנקרא חיזבאללה. יש הזדמנות עם מדינת לבנון ועם ממשלת לבנון לעשות דברים יותר טובים משני צידי הגבול, ולא דברים שקשורים במלחמה, בטילים וברקטות בכל מה שקשור לזה. יש דברים אחרים שאפשר לעשות. אנחנו פה רק בהתחלה בצפון".
במילים אחרות, חלפה שנה שלמה, ואנחנו עדיין בהתחלה.
"ממשלת ישראל בזבזה שנה שלמה בלי לעשות כלום בצפון, נקודה. לא מעט ביקורת הבענו בשנה האחרונה. הממשלה לא עשתה כלום בשנה האחרונה, רק בחודש האחרון התחילו לזוז פה דברים. שום דבר לא קרה לפני. מה קרה לפני? הכלנו והכלנו והכלנו והכלנו וספגנו וספגנו. כל פעם מכרו לנו דרום, דרום, דרום, אבל הצפון הוא יותר גרוע".
דקל, איפה תפס אותך 7 באוקטובר? חשבת שהמתקפה תהיה גם בצפון?
"באמצע החג קיבלנו טלפונים שיש אירוע לא מובן בדרום. לאט-לאט התחילו לקבל תמונות, התחלנו לקבל תמונת מצב מהדרום. ריכזנו את כל הנהלת העיר ומנהלי האגפים, התחלנו להתעסק עם הרשות, כי הבנו שברגע שיש שם ניצול הצלחה, יש מצב שגם מהצפון זה ייפתח. לא ידענו אם זה קורה או לא קורה. היינו צריכים להיערך לזה. זה מה שאנחנו עושים כאן למעשה כל השנים, נערכים לתרחיש הגרוע מכל. ולכן נערכנו לזה בהתאם, נפתחו כאן המקלטים, יצאו הודעות הרגעה לתושבים. לאט-לאט התחילו להגיע כוחות ועשינו להם אכסניה מסודרת כאן בתוך העיר, ובכלל בתוך המרחב. צריך להבין, כוחות שמסתובבים פה במרחב הם מטרות".
בתחושה שלך, במקום של דקל, קב"ט שאחראי, המשפחה שלו חיה פה, וגם תושבים שהוא אחראי עליהם, אולי שערי הגיהינום נפתחו גם בצפון.
"לי יש אמון מלא בצה"ל. יש לי אמון מלא בכוחות שלנו. הבנו שצה"ל חזק על הדרום, והבנו שגם פה אנחנו ערוכים לכל סיטואציה. אי-הוודאות הזאת באמת הייתה בעייתית, ולאט-לאט, כשהתחילו לרדת הכוחות, הבנו שהתחיל משחק הפינג פונג, כמו שאנחנו מכירים פה. הם יורים, אנחנו מחזירים. כל השנה האחרונה הייתה מתסכלת. לנסוע בקריית שמונה בלילה, זה אחד הדברים היותר מדכאים שיש. אתה נוסע, אתה רואה עיר ריקה, האור כבוי, אין נפש חיה. זה לא דבר שאנחנו רגילים פה. זו עיר חיה, תוססת, זו עיר משפחתית, יש פה הווי, חגים, מכירים דברים אחרים. אבל הבנו שבסוף זה יגיע לצפון, ואני באמת רוצה קצת לדבר על הצפון בהיבט הזה. אסור לעצור את הדבר הזה. 7 באוקטובר יכל לקרות פה בצורה הרבה יותר מחרידה. זה לא היה נגמר בקריית שמונה ולא בטבריה, זה היה נגמר באזור מרכז הארץ".
אז איך מחזירים את האמון? אני שומע לא מעט משפחות שאומרות אנחנו לא חוזרות לקריית שמונה, אנחנו לא חוזרות למטולה כדי שבעוד עשר שנים או עשרים שנה נהיה חטופים בביירות.
ליזה: "קשה לי מאוד להגיד מה בעצם יחזור, ואיך אנחנו בונים את הביטחון. זה לא רק ביטחון, זה איך בן אדם מרגיש בטוח. יכול להיות שהביטחון יחזור, אבל איך אני מרגישה בטוח? איך אני מרגישה שכשיקרה לי משהו, יש שם מישהו שיעזור לי ויציל אותי? אנחנו לא מדינה בפוסט טראומה, ואנחנו לא מדינה בטראומה, אנחנו מדינה שחווה כרגע מציאות שהיא בלתי אפשרית, אבל רוב האנשים, בעזרת החוסן האישי שלהם, ובעזרת הקהילה שעוטפת אותם, ובעזרת האני מאמין שלהם, ובעזרת כל הדברים שהם אמרו, הם יצליחו לחזור לפעילות, הם יצליחו לחזור למי שהם. חשוב לי להעביר את המסרים החזקים האלה, כי מאוד קל להישאב למקום של הטראומה, ואנחנו לא שם, רוב האנשים לא היו שם".
דוד, יגיע היום שתצטרך להחזיר את התושבים, תצטרך לקחת את האחריות ולומר חברים בטוח פה. אין יותר סיכון שהילדה שלכם תשחק בגן השעשועים במטולה.
"אני קודם כל רוצה להתייחס ל-7 באוקטובר. האירוע הזה תפס אותי ב-06:40 בבוקר. מהר מאוד הבנו שיש אירוע מאוד קשה בדרום, רבע שעה אחרי היינו בהערכת מצב אצלי בבית, כשאנחנו מבינים שאצלנו אין כלום, אבל יש סממנים שהולך להיות משהו. למשל, יש כיפה מול הבית שלי, שבדרך כלל תמיד מפגינים שם, תמיד יש רעש, תמיד יש בלגנים, ופתאום היא ריקה שוממה, אין אף אחד. הבנו שהולך להיות משהו בצפון".
"תוך שעה היינו במוכנות מלאה, כולל פתיחת מקלטים, כולל פיזור בתי הכנסת, כולל פתיחת מרכז ההפעלה שלנו, כולל הודעות באופן רציף, החל משמונה בבוקר. כל שעה יצאה הודעה והיינו ערוכים. באותו יום אני מעריך שסביב ה-40% מתושבי מטולה עזבו את היישוב, לא בגלל שקרה משהו, אלא מתוך המראות בדרום. עד ארבע, ארבע וחצי בצהריים, כשלא היו לי כוחות צה"ל רבים, התהלכתי עם משקולת ענקית על הכתף, על הכתפיים שלי, וכשכוחות צה"ל הגיעו, אני יכול להגיד ששחררתי המון, שידעתי שיש כבר על מי לסמוך".
אז איך באמת אתה עומד ואומר לתושבים שלך 'תחזרו הביתה, בטוח פה'?
"אני משוחרר מהכבלים של כל גורם, לא ממשלה ולא צה"ל. אני מאוד מעריך את צה"ל, וזה הזמן והמקום גם לומר שאפו ענק לאנשי המילואים. אלפי חיילי מילואים היו בשנה האחרונה במטולה, וכמעט עם כל חיילי צה"ל שבמטולה ישבתי לשיחות. אם אני אבין שהאיום לא הוסר באמת, אלא בכאילו הוסר, אני אשאר לגור פה גם עם הסיכון הקיים, אבל אני לא אגיד לתושבים שלי תחזרו. שהמדינה תגיד תחזרו והיא תיקח את האחריות".
"אני לא אקח את האחריות על עצמי, בטח לא על הרשות המקומית, להבנתי, ובעיקר לתחושתי, צה"ל לא יסיים את העבודה. אני מעריך שממשלת ישראל תלך אחורה, תלך לאיזשהו הסכם. עוד פעם דרדלה, עוד פעם 1701, עוד פעם כל מיני חרטוטים. לא סיימנו את העבודה, צריך עוד הרבה. אני מדבר על חודשים שלמים כדי להסיר את האיום, בעיקר טילי הנ"ט. אני לא מדבר על הרקטי ארוך טווח שגם בו צריך לטפל. אנחנו נשקם את מטולה, הכול יהיה בסדר, אבל יש לי תחושה שמדינת ישראל, ממשלת ישראל, לא תלך עד הסוף".
