המאמר הזה מיועד לאלו בינינו שמעוניינים לחיות ביחד ושואפים לחפש את הסיפור המשותף שלנו. ישראל ידעה מחלוקות קשות ומרות מאז שחר קיומה - אך מתחים, קיטוב, שנאה ובעיקר משטמה כפי שאנו חווים בחודשים האחרונים לא ידענו מאז ראשית ימי המדינה. "השנאה מקלקלת את השורה", אמרו חז"ל. מחלוקת אמיתית, קשה ומורכבת אינה דנה בשאלות רלוונטיות. למשל: מדוע רוב הציבור הדתי-לאומי אינו נוטל חלק בפעילויות של המחאה, אף שחלק גדול ממנו לא מסכים עם חלקים מפרקי הרפורמה וחולק על הדרך הכוחנית והנמהרת שבה היא מתנהלת?
השאלה הזו חשובה משום שציבור זה יכול להקהות את השבר הקיים והחלוקה הדיכוטומית הקיימת, והיא צריכה להטריד בעיקר את אלו שרואים ברפורמה שינוי מהותי באופן הקיום הישראלי. מדוע ציבור הדומה באורחות חייו לחילוני המצוי, אינו תומך במאבק ברפורמה ואינו מניף את דגל ישראל בקפלן?
ניתן למנות כמה סיבות לכך. ראשית, האלימות והשנאה הגואה כלפי הציבור הדתי באשר הוא. כל אדם סביר אמור להתחלחל מהאלימות כלפי תומכי הרפורמה. יש פער עצום בין ההפגנות המרשימות והמכובדות לבין קולות השטנה והקריאות למרי אזרחי של גנרלים לשעבר. הדיסוננס הזה קשה לעיכול, וגורם לכעס ותסכול מול הטרפת הזו.
מציאות זו לא מאפשרת להקשיב ולהכיל עמדות של האחר. קשה להזדהות עם עמדות עולם דיכוטומי של שחור לבן. הציבור הדתי-לאומי ברובו חי בעולם של שניות - וכאשר צד מסוים חושב שהאמת המוחלטת נמצאת לצידו, הוא זז הצידה ואינו נוטל חלק במשחק. לא בכדי מפלגות קצה כמו עוצמה יהודית והציונות הדתית אינן זוכות לקולת רבים מקרב הציבור הדתי לאומי.
המציאות הכאוטית והפשטנית שבה כל תומך בחלק כזה או אחר ממרכיבי הרפורמה הוא תומך בדיקטטורה אינה חודרת ללבבות, וחוסמת כל אפשרות לטווח הקצר ובעיקר הארוך לניהול שיח עמוק ומורכב באשר לערכים המעצבים את החברה. האלימות וההקצנה של המחאה גורמת לאנטגוניזם. חלוקה של בני אור ובני חושך. ההכללה הגורפת שעושים מובילי המחאה כלפי תומכי הרפורמה דוחקת אותם לקרן זווית.
אפשר לצאת מהמבוך הזה אם נאמץ את הפשרה כערך מכונן מלכתחילה - חתירה להכרעה תביא אותנו לאבדון. שקלול של ערכים ורעיונות עשוי להושיע אותנו מהמשבר שבו אנו נמצאים.
מוטי שקלארלמרות האטמוספרה הפוליטית המזוהמת, המחנה הממלכתי והליכוד יכולים להוציא אותנו מהמבוך. לשם כך הליכוד צריך לבחור אם לאמץ את הגישה הפשרנית, ובכך לשקף את רצון רוב החברה הישראלית, או להיגרר אחר הפלג הקיצוני של "הכל או לא כלום", כתמונת מראה לקיצונים שמובילים את המחאה.
לפני זמן מה התכנסו אצלי בחצר לוחמי דובדבן במילואים, בחזרתם מפעילות לילית, לארוחת בוקר. בהם היו סטודנטים לרפואה, הייטקיסטים, אנשי חינוך. רבים מהם גדלו בבתים דתיים ובהתנחלויות. הם מתנגדים בכל תוקף לאיומי הסירוב. יותר ממחציתם לא רואים ברפורמה אסון לאומי. חלקם מתלבטים. מעניין כיצד מכנים אותם אנשי "אחים לנשק" ושאר גופי המחאה.
- מוטי שקלאר הוא איש תקשורת. לשעבר מנכ"ל רשות השידור
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
