כמו לפני 40 שנה בדיוק, חורף 1983 הביא עימו ימים סוערים. לא עננים של גשם, אלא עבים של איבה וזעם, מחלוקות פוליטיות עמוקות שגלשו אל המדרכות בגלים גדולים ועכורים. בקיץ נכנס צה"ל ללבנון במה שנקרא אז מבצע שלום הגליל, שם שהתחלף אחר כך למלחמת לבנון הראשונה. חמישה חודשים לאחר מכן, בין ה-16 ל-18 בספטמבר 82', התבצע טבח מחריד במחנות הפליטים סברה ושתילה בדרום לבנון. הטענה הייתה כי צה"ל איפשר לפלנגות הנוצריות, בני הברית של ישראל, להיכנס למחנות הפלסטינים ולטבוח בהם. ועדת החקירה שהוקמה בראשות השופט יצחק כהן קבעה שעל ראש הממשלה בגין לפטר את שר הביטחון אריאל שרון.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בבוקר עשרה בפברואר, לצד מודעה למכירת דירות ארבעה חדרים בפתח תקווה ב-65 אלף דולר, ודיווחים על תינוק המבחנה השני שנולד בישראל, הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" קראה: "אין מנוס מהתפטרות של שרון או של בגין". כותרת קטנה יותר סיפרה על שיחת טלפון שקיבלה אלישבע, אשתו של שופט בית המשפט העליון וחבר הוועדה, אהרן ברק, שבה נאמר לה: "לא נותר לבעלך זמן רב לחיות". בכותרת אחרת, שכאילו נלקחה מעיתוני 2023, אישיות משפטית בכירה צוטטה כשהיא מזהירה מפני "פגיעה בשלטון החוק".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בסינמטק ירושלים הוצגו באותו ערב שלושה סרטים: "סיונרה" בכיכובו של מרלון ברנדו; "רוקמת התחרה" הצרפתי; והמותחן "לבוש לרצח". אמיל גרינצוויג בן ה-35, פעיל בסניף הירושלמי של שלום עכשיו, היה אמור ללכת עם חבריו לאחת ההקרנות. לעולם לא נדע לאיזו. בטוויסט גורלי, גרינצוויג, לבוש בסווטשירט ובג'ינס, שינה את תוכניותיו, הלך להפגנה של התנועה, והפך בעצמו קורבן של רצח. קורבן של רימון הרסס שהשליך העבריין היהודי יונה אברושמי – ושל ההסתה וההקצנה שהשתוללו נטולי רסן.
בעוד שבוע ימלאו 40 שנה להפגנה ולרצח שהפכו למעצבי תודעה. פוליטיקאים באו והלכו, ביצת לבנון, שהייתה הרקע להפגנה, ננטשה כבר בשנת 2000, אבל השיח האלים והסכנות שהוא נושא, עדיין כאן. התמונה שצילמה באותו הערב הנורא הצלמת ורדי כהנא, שהנציחה את שורת המפגינים שלובי הזרוע ובמרכזה גרינצוויג, הפכה איקונית. כמו צילומים איקוניים אחרים, הצילום הקפיא את גרינצוויג בזמן. הפך אותו בה בעת לדמות מיתולוגית, אך גם שטוחה וחד-ממדית - רחוק מאוד מאמיל האמיתי שהיה לדברי כל מי שהכיר אותו אינטלקטואל רב-גוני, אדם חם, מרובה חברים, שחדרו בקיבוץ רביבים ודירתו בירושלים היו תמיד הומים.
עדין קוה, חבר רביבים, היה מבוגר מאמיל בעשור וכבר איש משפחה, כשאמיל היה עדיין רווק בשנות העשרים שלו. הם גרו דירה מול דירה בקיבוץ. כשאני שואלת מה הוא אהב לבשל, קוה צוחק. "אמיל לא אהב לבשל, הוא אהב לאכול", הוא עונה. "לפעמים הוא היה בא אלינו גם בעשר בלילה, נכנס כרוח סערה, פותח את המקרר, מודיע לי שהוא רעב ולוקח גבינה צהובה. אלו היו היחסים".
כשהיה כבר גרוש מעינת ואב לניבה בת הארבע, יצא גרינצוויג לשנת חופש מהקיבוץ, והשלים את התואר השני בפילוסופיה באוניברסיטה העברית, בהתמחות בזכויות אדם. במקביל, כמו רבים מחבריו בחוגי השמאל, השתלב בעבודה במכון ון ליר, בצוותים שבנו תוכניות חינוכיות לנוער, בנושאים שנגעו ליכולת לחיות יחד עם הערבים והיחס לאחר.
"אמיל", מוסיף קוה, "בעיקר אהב מוזיקה. הוא לא ניגן בעצמו, אבל בכל פעם שהייתי נכנס אליו, היה אומר לי: 'אתה מוכרח לשמוע את היצירה הזו'. הוא היה אובססיבי תרבותית, וכולם ידעו שאם ראה ציור חדש או שמע יצירה חדשה, הוא היה בא ואומר: 'מה, לא שמעת? לא ראית? אתה חייב לראות או לשמוע את זה מיד', והדביק אותך בהתלהבות שלו". בעיקר נוקב קוה בשמה של זמרת אחת, שהייתה אהובה על גרינצוויג, מריה פרנדורי, יוונייה שנמלטה מארצה כשאנשי השמאל הפכו נרדפים ושירתה הפכה סמל נגד הדיקטטורה של הימין.
הדברים האלו מתחברים לשיחות רבות שניהל גרינצוויג עם שלומית כנען, שהייתה באותן שנים בתפקיד ניהולי במכון ון ליר. גם כנען וגם קוה מעידים כי היה מדובר באדם בעל שכבות רבות, שהושפע מקורות חייו האישיים: בן לניצולת שואה מרומניה שנדדה הרבה בעולם עימו ועם אחיו, כולל בצרפת וברזיל, עד שהשתקעה בחיפה. המגורים בצרפת חיבבו עליו את השפה, והוא אהב לקרוא ספרים ולראות סרטים בצרפתית. הנדודים והקושי לעלות לארץ, חיברו אותו לזהות הציונית, ולמלחמה על ישראל כבית. בצבא שירת כקצין בצנחנים. מספר ימים לפני ההפגנה הוא חזר משירות מילואים בלבנון.
"אמיל היה אינטלקטואל במשמעות המלאה של המילה", נזכרת כנען. "אדם קורא בלי הפסק, עם חשיבה פילוסופית. העבודה האחרונה שהוא עשה באוניברסיטה, אצל פרופ' ירון אזרחי, הייתה על חופש הביטוי והתנגדות לאלימות. כשפרצה מלחמת לבנון אמיל היה מלא חששות ופחדים על תהליכים של דיקטטורה. אני אמרתי לו: אתה ממש פרנואיד. איפה אנחנו ודיקטטורה? והוא אמר: 'יתחילו להשתיק אותנו', ואני זוכרת ששאלתי: 'על מה אתה מדבר?' הוא התכוון שמדינת ישראל הולכת לתהליכים שהשמאל הישראלי, עם התפיסות היותר הומניות שלו מול הימין, יושתק".
גם השבוע, כמו בכל השנים מאז הרצח, סירבה בתו ניבה, כבר אמא בעצמה, להתראיין. אחיו אליעזר סייע במציאת צילומים, אך בחר גם הוא שלא לדבר. "זה משהו אישי וכואב שאני צריך לחוות מחדש בכל ריאיון", הסביר. "לצערי אינני נוטה להאמין שריאיונות יכולים להשפיע על התנהגותם ודרך מחשבתם של הקוראים". לצידם פנינו לכמה מהאנשים שהיו שם אז, בהפגנה, ליד אמיל, בניסיון לשרטט את הרשומון של האירוע ולמתוח קווים, ככל שישנם, מאותו הערב לימים שיגיעו כעבור 40 שנה.
אז: עבדה במכון ון ליר ובאוניברסיטה העברית, ממייסדות שלום עכשיו
היום: יועצת לענייני חינוך
"כמה ימים לפני ההפגנה התקיימה פגישה במשרדי שלום עכשיו, ברחוב לויד ג'ורג' 6, בירושלים. היו שם 60-50 פעילים, והוחלט להפגין מול משרד ראש הממשלה בזמן ישיבת הקבינט ולקרוא לפיטוריו של שרון. גרתי אז ממש קרוב, ברחוב סמאטס, והמשכתי עם קבוצה קטנה יותר אליי הביתה, כדי שנחליט על הפרטים, בעיקר לגבי המסלול. הוחלט שנלך מכיכר ציון דרך המדרחוב, עד גן סאקר, מסביב לכנסת ועד לרחבת בנק ישראל. זה באמת היה המסלול שהלכנו, אבל בפועל, במקום שזה ייקח חמישים דקות, זה לקח שעה וחצי, בגלל האנשים שהתארגנו נגדנו.
"בבוקר ההפגנה פגשתי את אמיל בפינת הקפה במטבח של ון ליר. אמרתי לו: 'נו, אתה בא בערב?', והוא אמר לי: 'לא, די. הפגנו מספיק'. ניסיתי לשכנע אותו: 'תבוא עוד פעם אחת ונעיף אותו', והתכוונתי לשרון, ואמיל ענה שאולי. ש'הוא יחשוב על זה'. לכן כשראיתי אותו בהפגנה, מאוד שמחתי.
"ההפגנה הייתה סיוט. היו שם פעילי ליכוד לצד מאיר כהנא וחבורתו והאלימות הייתה נוראית. אגרופים, סיגריות בוערות, קללות. אמיל קבע עם חברים לראות סרט אבל בדרך לסינמטק שמע ברדיו על ההתנגדות מולנו, החנה את המכונית איפשהו והגיע להפגנה. ובזה, בלי לדעת, הוא חרץ את גורלו.
"בסוף ההפגנה עמדתי ליד צלי (רשף), נפתלי (רז) ואבו (אבשלום) וילן ופתאום 'בום'. לא הבנתי מה קרה. הסבירו לי. ומשם הלכנו למשרד של צלי שהיה ליד, וישבנו בו עד שתיים בלילה. ניסינו להבין מי נהרג ואם נהרג. עד הבוקר לא ידעתי שזה היה אמיל. שנים הרגשתי רגשות אשמה נוראיים בקשר להפגנה, אבל אני יודעת שאמיל היה בא בלעדיי. הוא לא יכול היה שלא לבוא. היום אני כבר לא פעילה בשום ארגון פוליטי, אבל מעולם לא הפסקתי לבוא להפגנות".
את יכולה להשוות בין ההפגנות שמתרחשות היום בארץ למען הדמוקרטיה, להפגנות של אז?
"הרחוב אז היה הכי חם שאני זוכרת מהזמן שאני בארץ, במיוחד בירושלים. המחאה היום היא הרבה יותר רחבה וכוללת ציבורים אחרים. ימין רך, שמאל, מרכז, ומספרים אדירים. אנחנו היינו קבוצה לא גדולה יחסית לציבור הכללי. והשנאה אולי היא אותה שנאה, אבל לא חמה כמו אז. זה לא אומר שאין עוד יונה אברושמי אחד. וזה כל מה שצריך כדי להגיע לתוצאה טרגית".
אז: מורה להיסטוריה ואזרחות, קצין המבצעים של שלום עכשיו
היום: בן 75, פנסיונר, מורה דרך
"הייתה לנו רשת קשר של טלפונים, כמובן נייחים, שאירגנתי ממה שהכרתי מהצנחנים, שפעלה כמו שקראו אז לאנשים להתייצב בצו 8 למילואים. דרכה הודענו לאנשים מתי להגיע ולאן. בהפגנה הספציפית הזו פירסמנו, בנוסף, מודעה קטנטנה בעיתונים שבה קראנו לאנשים לבוא לכיכר ציון, ממנה נתחיל את ההליכה הרגלית, עד משרד ראש הממשלה. השגתי אישורים מהמשטרה, והכנתי מראש סדרנים, 30 חבר'ה, שידעתי שאפשר לסמוך עליהם. כולם אנשי מילואים ביחידות הקרביות השונות, כולם עם סרטים על הכתף שכתוב עליהם 'סדרן'. לא עלה על דעתנו שיגיעו אלפי אנשים וימצאו את עצמם מול מאות מפגיני ימין, שיסתערו עליהם בהסתה וצרחות. ואת יודעת כמה שוטרים היו? 13. כי גם המשטרה לא תיארה לעצמה את עוצמת ההפגנה".
מה בעצם היה כל כך שונה בה?
"שההפגנה הזו קראה ליישום מסקנות ועדת כהן. שזה אומר לפטר את שרון, שנחשב אז מלך ישראל. אנשי שרון הסיתו נגד כל מי שחשב כמונו. כבר בכיכר ציון ראיתי שאין זמן לארגן את הסדרנים מול ההמון, אז כרזתי להם במגאפון: 'חבר'ה, כל אחד מוצא שניים נוספים שהוא מכיר, מגייס אותם להיות סדרנים, ואנחנו מתפזרים בהליכה מסביב לצועדים, כשבמרכז משאירים את הנשים, המבוגרים והילדים'. עוד הספקתי להגיד להם: 'התפקיד שלנו הוא רק לשמור על החבר'ה שלנו. לא להגיב'. ובאמת כשהתחלנו לעלות את המדרחוב היינו 3,000 איש ומסביב לנו מאות המוסתים עם צעקות ומכות.
"כשהגענו לקינג ג'ורג' אני זוכר את מאיר כהנא יושב על כתפיים של שני בריונים, וצורח: 'לא לתת להם לעבור, להכות אותם', ואת צחי הנגבי, שלא להאמין שהיום הוא ראש המל"ל, גם הוא עומד עם הבריונים שלו בהמשך, בין הכנסת למשרד רה"מ, וצועק במגאפון 'לא לתת להם לעבור', ואני עם המגאפון שלי, צועק: 'אנחנו עוברים!'.
"ופה מגיעה התמונה המפורסמת של אמיל עם החבר'ה. אחד הבריונים נכנס פנימה לתוכנו, קרע ממני את הכבל של המגאפון, ואמיל הבין שכרגע זו בעיית מגאפון, אבל היא עלולה להתפתח למשהו גרוע יותר, ומיד אירגן את השורה שאת רואה בתמונה, כשבינתיים אני מסדר חזרה את הכבל. לכן בתמונה את רואה אותי מאחוריהם, שוב עם המגאפון, וצועק סיסמאות. אמיל למעשה אירגן את השורה, כדי להגן על המגאפון שלי.
"בסופו של דבר הגענו כמתוכנן לרחבה שלפני בנק ישראל, שם התקיימו הנאומים, אחד מהם, מרגש מאוד, היה של הסופרת שולמית הראבן. ואחרי הנאומים אני מארגן כרגיל את שירת התקווה, ועוד זוכר את עצמי אומר את המשפט שהתגלה בדיעבד כמטומטם: 'היום הוכחנו שאנחנו לא רק צודקים, אלא גם מנצחים, כי הצלחנו לעבור את כל הבריונים'.
"היה לנו עוד נוהג: להשאיר כל מקום שבו הפגנו נקי משלטים. היינו כאלה מין יורמים מסודרים. פרופסורית אחת, גליה גולן, תרמה לנו את הטנדר המשפחתי, שבו היינו אמורים לאסוף את השלטים והלפידים עימם צעדנו. ואני ניגש לפתוח מאחור, ואז היה הבום. אני זוכר שעל ידי עומדת אחת הסדרניות ואומרת: 'זה בטח קפצונים', אבל הייתי בשתי מלחמות, ששת הימים ולבנון הראשונה, ואני אומר לה: 'זה לא קפצונים, זה רימון', וצעקתי: כולם להתפזר! כי חשבתי שאם היה אחד, אולי יהיה עוד אחד.
"אני ניצלתי מהרימון בזכות זה שעמדתי מאחורי הטנדר. למחרת הראו לי אותו, והוא היה מלא רסיסים. העלינו לטנדר שני פצועים קשה והבעל של גליה, שהיה רופא, ניסה לטפל בהם בדרך לשערי צדק, שהיה בית החולים הכי קרוב, כשבינתיים השוטרים מנסים לטפל בפצועים האחרים. ב-83' עוד לא היה נוהל פיגוע בבתי חולים. אנחנו מגיעים לשערי צדק, שעת לילה, צוות דליל, אף אחד לא אמר להם שהיה אירוע קשה. הורדתי לפצועים בעצמי את הבגדים כדי להבין איפה הפגיעה.
"בינתיים הגיעו עוד פצועים. עברתי ביניהם, ואמרתי: 'תגידו לי למי לטלפן, להודיע למשפחות'. את השיחות עשיתי מהטלפון הציבורי שליד חדר המיון. ואז ניגש אליי עיתונאי שהכיר אותי מפעילויות של שלום עכשיו ואומר לי: 'אתה יודע על אמיל?', ואני עונה לו: 'מה אני יודע?', והוא פותח את מכשיר ההקלטה ונותן לי לשמוע את החברה של אמיל צועקת לו שיקום. הוא היה זה שבישר לי: 'אמיל נהרג'. ואני המום שאי אפשר לתאר. מי העלה על דעתו רימון, והרוג?".
המשכת להפגין אחרי האירוע הזה?
"אני חשבתי שאסור להפסיק להפגין, אבל גם אסור שלא נהיה ערוכים. בהפגנה הבאה נתנו לי מהמשטרה רשימה שלמה של דברים, שהלכו איתי מאז וגם הוספנו עליהם. היה חשוב למשל, שיהיו כפליים סדרנים ממה שהמשטרה ביקשה. אז גם הכנסנו צלמים שלנו בין מפגינים כדי לזהות גורמים שרצו לפגוע בנו. יחד עם זאת, ברור שההפגנה הזו השאירה לי טראומה, קודם כל מזה שחבר שלי אמיל נרצח. לכן רוב השנים אני מארגן את העצרת לזכרו. זה המינימום שאפשר לעשות".
ומה היום, עם ההפגנות הנוכחיות?
"היום אני לא במצב בריאותי לצאת מהבית, ולכן לא משתתף בהפגנות, כולל לא בחשובות והגדולות. חמשת ילדיי מייצגים אותי בהן. אני חושש שבמצב של היום, רצח פוליטי נוסף, זה לא 'אם', אלא 'מתי'".
אתה, אמיל וגם ז'ראר ליפובצקי, מפגין נוסף בצילום המפורסם, כולכם מחנכים ומורים להיסטוריה ואזרחות. מה ההסבר?
"כי מי יותר ער לדמוקרטיה מאנשי היסטוריה ואזרחות?".
אז: תלמיד תיכון, בנם של פרופ' ירמיהו יובל והסופרת שושנה יובל
היום: בן 57, פרופ' למשפטים באוניברסיטת חיפה, סופר ומשורר
"למעשה לא הייתי חבר בשלום עכשיו. הגעתי מהגימנסיה לכיכר ציון להפגין ולצעוד בתהלוכה לכנסת. בדרך, כמעט מההתחלה, התחילו מכות, תלישות של שלטים, ניסיונות להתפרץ לקהל להפיל ולדרוך על אנשים, בעיקר על נשים. מפגינה לידי הוטחה לקרקע ואנשים רמסו אותה עד שחילצנו אותה. אני קיבלתי ראסייה לפנים, ונדחפתי קדימה להיות בשלשלת המובילה ולהגן על הצועדים מאחור. בעטנו בלא מעט כאלה שהתנפלו עלינו, ויש לי מאז שבר קטן בשן שלא תיקנתי. לא הכרתי את אמיל, וזכור לי בעיקר המגע הרך של הסווטשירט שלו שהיה עשוי קטיפה.
"כשאברושמי זרק את הרימון חשבתי שזה חזיז משטרתי ואמרתי לעצמי: 'עכשיו?', כי לאורך הדרך כמעט ולא הייתה משטרה, אלא רק כשהגענו לאזור הכנסת. אחר כך לקחתי אוטובוס ונסעתי הביתה. רק למחרת בבוקר שמעתי מה שהתרחש.
"אין לי נוסטלגיה לאז, המאבקים הנוכחיים חשובים לא פחות. צריך ללמוד מההצלחה של מאבקי העבר, וגם להבין שתקופתנו שונה בהמון פרמטרים שרלוונטיים להתנגדות ומחאה, בין השאר ציניות קיצונית של תאבי הכוח בשלטון שלא אפיינה את מי שהפגנו נגדם אז, מלבד שרון, שהיה ציני לגמרי".
אז: מחנך כיתה בקיבוץ נחשון, נציג הקיבוצים בשלום עכשיו
היום: בן 69, מנכ"ל חברה לייצור ולשיווק מוצרי גומי לתעשייה
"באתי להפגנה כי זה היה הדבר הכי חשוב באותה תקופה לעשות. כקצינים בצנחנים היינו חמים על כל עניין מלחמת לבנון. כמה ימים קודם לכן השתחררנו ממילואים, וכל הגדוד הגיע היישר ממשמר הנגב למשרד רה"מ בירושלים, כדי להפגין נגד השהייה בלבנון.
"בהפגנה הפעם הגעתי עם הרכב של הקיבוץ, פורד פיאסטה חבוטה, מצוידת ברמקולים, שכבר התעללתי בה לא פעם כשמפגיני ימין היו מטפסים עליה או שוברים חלון, וחיכיתי ברחבת המשביר. נסעתי לצד המפגינים כשפתאום בירידה לגן סאקר התחילה מהומת אלוהים. אבנים, מקלות, סנאדות, היכו בנו מכל הבא ליד, והיינו עם נשים וילדים. הסיתו אותם שאנחנו השמאלנים שפוגעים ובוגדים במדינה תוך כדי מלחמה, ושאנחנו הולכים לפגוע בצבא שלנו.
"בשלב מסוים זרקתי את האוטו הצידה, לקחתי מגאפון שמצאתי, נתתי אותו לנפתלי, ואז תופס אותי אמיל. אני לא אשכח את זה. היה לו קול בס כזה, גברי. אני הייתי לבוש בדובון צבאי מהמילואים, מלא אבק, והוא אומר לי: 'בוא, בוא, נעשה שרשרת ביטחון', כי המפגינים מהימין נכנסו בתוך הקהל וניסו לפרק את המגאפון שהיה לנו, שנפתלי החזיק מעל אמיל. ואמיל ממש תפס אותי, הכניס לי את היד מתחת למרפק ואני עם אגרופים שלופים, וככה תפסנו גם את יונתן (יובל). וכדי שהשורה לא תתפזר, החזקנו בידיים ועשינו שרשרת ביטחון.
"ואז כשאנחנו מטפסים למעלה, מי מופיע מולנו? צחי הנגבי, עם אלה, על ידו הרב כהנא, ועוד כמה פרחחים, עם שרשרות, מנסים לחסום אותנו. ובכל זאת התקדמנו.
"מול משרד רה"מ היו קצת נאומים, אמיל עמד לידי, אמרתי לו: 'בוא ננקה פה', וכמו שמאלנים טובים אספנו קצת לפידים. האנשים כבר התפזרו, ואני לא אשכח שפתאום היה פיצוץ. מיד זיהיתי שזה רימון. ראיתי את אמיל שוכב על הרצפה, וכמו אידיוט אני אומר לו: 'קום קום, מה אתה שוכב?'. ואז ראיתי את הרסיס בלב. הגוף היה שלם. אני זוכר את פניו.
"באותו רגע, הסתערו עלינו 50 מג"בניקים שעד אותה שנייה לא ראינו. הם חשבו שזה פיגוע ופחדו שיש עוד רימונים, אז נתנו להם הוראה לפזר אותנו. אני יושב ליד אמיל והם אומרים לי: 'עוף מפה' ונתנו לנו מכות שנברח. בינתיים הוציאו אלונקה מאמבולנס ולקחו אותו. הייתי בשוק. ידעתי שהוא מת. אמיל הציל את חיי. הוא ספג את כל הרסיסים. ואני אומר לירום אריאב, מנכ"ל משרד האוצר לעתיד, 'בואנה זה אמיל', אז הוא עונה לי: 'זאתי חברה שלו לידנו, תשתוק'.
"נסענו לבית חולים שערי צדק, שם צעקו לי: 'שמאלנים בוגדים, חבל שלא הרגו גם אותך'. זה מה שרודף אותנו עד עצם היום הזה. אנחנו הכי אוהבים את המדינה ואומרים לנו שאנחנו בוגדים".
אתה יכול להשוות את המצב של אז להיום?
"הרצח של אמיל היה 12 שנה לפני רצח רבין. אם היו מטפלים נכון אז באלימות הפוליטית, אם היו מבינים שהאלימות הזו מסוכנת, היא אמיתית, שאלימות פוליטית היא כמו כל אלימות, אז רצח רבין היה נמנע. כי גם היו מתייחסים לזה יותר ברצינות, וגם מחנכים נגד. אבל התעלמו. כאילו זו תאונת דרכים. אמרו זה אברושמי, פושטק אחד, ולא הבינו שהוא אמר 'המנהיגים אמרו שאתם סכין בגב האומה. מה אני צריך להבין? שצריך לזרוק רימון'.
"היום המשטרה הרבה יותר נחושה להגן ולהפריד, והימין הם שוליים יותר, פחות מוסתים. באופן כללי נוטים להאשים אותנו שאנחנו שמאלנים ובוגדים, ביבי מסית נגדנו כל הזמן והסמוטריצ'ים מתנהגים כאילו אנחנו הבעיה והעם קונה את זה. הנה, מה אמרו השבוע לגנץ שהגיע לנווה יעקב? שהוא אשם ברצח. הוא, שהיה 40 שנה בצבא, יותר מכל נווה יעקב ביחד".
אתה מפחד לפעמים בהפגנות?
"האמת, לא. אחיו של אמיל אמר לי בהפגנה האחרונה בהבימה שהוא לא מביא את הילדים שלו וגם הבת של אמיל לא באה להפגנות מאז האסון. אישית אני לא מפחד, אבל כשאני הולך להפגנות אני מסתכל אחורה. כי אם היינו אז מסתכלים אחורה אולי היינו רואים את אברושמי מסתתר בין העצים".
אז: מרצה באוניברסיטה ודובר שלום עכשיו
היום: בן 77, פרופ' אמריטוס, חוקר בתחום הכימיה. מתגורר בתל אביב
"אני זוכר את עצמי בהתחלת הירידה של נחלאות מסתובב לצלי (רשף) ואומר לו: 'צלי, תכף תהיה פה ירייה', כי היו דברים איומים, שמעולם לא נתקלנו בהם – ההתנפלות מהצדדים, זה שזרקו עלינו סיגריות בוערות, ממש נשרפו מזה אנשים. אני זוכר את צחי הנגבי שבא מולנו עם קבוצה של אנשים, וכולם צעקו לנו: 'בוגדים!', צעקות מטורפות, עד שהמשטרה הפרידה".
שלושה מהמרואיינים, רז, אבני וגולדבלום, טוענים שהנגבי היה שם, כחלק מחבורת המתקיפים. "כל מה שהם אומרים לא נכון", אומר הנגבי השבוע. "אני הייתי חבר התחיה ויחד עם ישראל כץ, עשינו הפגנת תמיכה של מאות סטודנטים מול משרד ראש הממשלה. הפגנתי כי לא הייתי מוכן שיהודים ישלמו את המחיר על רצח של מוסלמים בידי נוצרים. הרישיון שלנו היה עד שבע בערב, ורק אז הגיעו המפגינים של שלום עכשיו. אנחנו הלכנו הביתה והם תפסו את המקום. לא יודע למה הם אמרו לך שראו אותי. אני הפסקתי להתרגש משקרים עוד אז. גם את כהנא לא ראיתי בחיים בהפגנה הזו. אנשי שלום עכשיו מערבבים לדעתי בין זה לבין אירועים בקמפוס.
"לא הלכתי לצידם, מעולם גם לא חקרו אותי. בשבע הלכתי הביתה, בתשע בערב פתחתי חדשות והבנתי שרימון נזרק על ההפגנה. בוודאי שהייתי בשוק – כמו כל ישראלי. הרגשתי זעם, חוסר אונים. אני נגד אלימות ופגיעה במפגינים. יש דברים שעשיתי וטעיתי ודיברתי עליהם בעבר. ההפגנה הזו היא לא אחד מהם".
גם אם הנגבי היה או לא היה, גולדבלום ממשיך את התיאור: "השורה שרואים בתמונה המפורסמת התלכדה לבד. שרנו כל הדרך, הלכנו צמודים, כי חשנו שיש סכנת אלימות, ורצינו להראות עוצמה. לא היינו השורה היחידה, היו עוד שורות כאלו מאחורינו. אף אחד לא קרא לי או ביקש ממני לצעוד איתם. זה גם לא שהייתי סדרן באירוע או בחור חזק במיוחד. הרגשתי שצריך ללכת בראש הקבוצה, בשביל הנוכחות מול הצד השני. שיהיה ברור שאני נמצא שם. את עופר ואמיל הכרתי היטב, כי הם היו פעילים קבועים בסניף הירושלמי. כל אחד הגיע לשורה לפי הקריאה שהייתה: ללכת צמוד, וברגע שהתחלנו ללכת, אי אפשר היה לעשות שינויים. זו הייתה הליכה מתוחה.
"כשהרימון נזרק כבר הייתי בדרך לקחת את שולמית הראבן הביתה. התחלנו ללכת ושמענו את הפיצוץ, וניגשנו לעזור ולראות מה קרה. ראיתי שרוכנים מעל אמיל ולא ראיתי אותו. היינו בבהלה גדולה. לא ידענו אם יהיה עוד רימון. זה קרה כשהיו שם 100-50 איש. לימים נוצר קשר בין השורה הזו לזריקת הרימון, מה שלא היה נכון. זו פשוט התמונה האחרונה של אמיל בחיים. זו לא השורה שעליה נזרק הרימון.
"פרשתי מתפקיד הדובר ב-2001 אבל לא מפעילות. היום אני שייך לארגון 'שוויון, הארגון למניעת גזענות ואפרטהייד בישראל'. אני הולך עכשיו להפגנות, יש לי שלט בולט מאוד שעשיתי לבד – 'ממשלת התועבה ברוח יגאל עמיר: ממשלת גזענות ואפרטהייד, חובה להילחם נגדם!' והמקל באורך 2.5 מטר. שיראו".
אז: סטודנט באוניברסיטה העברית להיסטוריה
היום: מורה בפנסיה להיסטוריה ואזרחות
"אני לא הייתי פעיל בשלום עכשיו, אבל השתתפתי בהפגנות נגד מלחמת לבנון. בגלל שהייתי סטודנט גייסו אותי באוניברסיטה להגיע. הייתי בהפגנה מההתחלה ואז, באופן ספונטני, אמרו שצריך להתארגן בשורה, ותוך שניות מצאתי את עצמי בשורה הראשונה. לא באנו לאלימות, היינו הכי חנונים שיש. אבל בצד השני הרביצו בלי ייסורי מצפון. עד היום, אגב. זו החולשה שלנו. השמאל לא בנוי לתקריות רחוב. תראי מה קורה בגשרים.
"כל ההפגנה הרגשתי שמשהו נוראי עומד לקרות, ושעוד לא הגענו לסוף. כשההפגנה הסתיימה הייתה לי תחושת הקלה, ופתאום ה'בום' הזה. האמת, לא הופתעתי. זה אפילו נראה לי הגיוני. כל מי שהיה שם לא הופתע. אולי כן, באותה שנייה, אבל בדיעבד לא. אם שוטפים לאנשים את המוח למה שהם לא יעשו את זה?
"בעת זריקת הרימון כבר לא הייתי בקרבת מקום, אלא ליד משרד האוצר. שמעתי הכל וחזרתי לעזור, אבל כבר לא היה מה לעשות. את אמיל ראיתי עוד לפני זה בשטח, אבל לא הכרתי אותו כל כך. בדיעבד אני מבין שהיינו די דומים. ילידי אותה שנה בהפרש של חודש, אני מהונגריה והוא מרומניה. אמיל לא היה אליטה מרחביה וגם לא פעיל מרכזי בשלום עכשיו. הוא לא היה בפלמ"ח, ולא ידע את כל שירי ארץ ישראל. גם הוא, כמוני, אפילו התלבט אם לבוא להפגנה. אבל היסטורית, באופן די משונה, הוא נהיה סמל של ההפגנה, של שלום עכשיו".
מה לגבי ההפגנות הנוכחיות?
"אין ספק שהמפגינים נחושים וברור שבזה, אני מזהה שם את עצמי. אבל יש הבדל. מלחמת לבנון הייתה נושא מוגדר, ופה זה הפגנות חשובות, אבל על סוגיות מופשטות. היום השמאל מפוצל בין מי-טו ולהט"בים ואקולוגיה. אז זה היה ברור: כן כיבוש-לא כיבוש ומלחמת לבנון. לגבי המציאות הנוכחית, יש כאלו שיגידו 'נלך עד הסוף עם ההפגנות, עד שנתקן את החברה ואת הפוליטיקה'. אחרים יותר נקודתיים, רק לגבי המהפכה המשפטית.
"אני מאלו שימשיכו הלאה עם ההפגנות. אני הולך להפגנות בשביל המצפון, שאני עשיתי מה שאפשר בגילי, אבל בלי הרבה אשליות. אני מפגין בירושלים, כי לתל אביב כולם מגיעים, בתל אביב תמיד יהיה מי שיעשה את העבודה. בירושלים קשה יותר".
אתה עדיין בשלום עכשיו?
"אני אוהב את הרעיונות בשלום עכשיו, אבל לא את האווירה. יש שם אנשים טובים, אבל אליטה מתנשאת ובורגנית. כבר אז הבנתי שכעולה חדש לא אהיה בשבט הזה. איך אומרים? לא היינו מאותו הכפר. אני הייתי היהודי הנודד והם מבית הכרם. לא למדתי בגמנסיה רק לימדתי בתיכון שליד האוניברסיטה (ליד"ה). היה לי טוב בליד"ה, גם אם זה השמאל הפופוליסטי ביותר. ההפגנה ההיא חיברה אותנו, אבל לא להרבה זמן".
אתה מופתע ממה שקורה היום בהפגנות?
"זה שהחברה הישראלית אלופה בלטייח, יצר תרבות של אלימות רחוב, שהפכה לאידיאולוגיה העכשווית. החברה הישראלית מומחית בלא לראות דברים, 'כי לא נעים', ואז להתעורר ולהגיד 'עשבים שוטים'. כשניתחתי אחרי הרצח של אמיל מה קרה ומה היה, לפני ואחרי, הבנתי שהכתובת הייתה על הקיר כבר אז, כי היו מהומות בבחירות של 81', אבל זה לא טופל, ומה קרה? רבין. וזה תהליך שילך ויתפתח וילך ויחמיר.
"כשיש אידיאולוגיה מסוימת, גם ההפגנות מסוכנות. זה בנאלי ונכון, ולא צריך להיות מופתעים 'מה קרה' ו'איך הגענו לזה'. זה קורה כבר 40 שנה. זה ברור שיש שטיפת מוח, וזה לא מהיום. תמיד הייתה. אחרי גרינצוויג הייתה הרגשה שהלקח נלמד, ולא תהיה יותר הסתה. נכון שזה יצר טראומה מסוימת, ודיברו על פיוס לאומי אבל זה היה לתקופה קצרה".
אז: סטודנט לפילוסופיה, קצין שחזר ממילואים ארוכים בלבנון
היום: חבר כנסת ושר לשעבר בליכוד. מרצה באוניברסיטת רייכמן
"עד היום יש לי רסיסים ברגל שמאל מאותה הפגנה. אז הזדהיתי עם שלום עכשיו, עם הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים, והמחשבה שאם רק נעשה פשרות מול הפלסטינים נזכה לשקט, שלווה ושיתוף פעולה. הייתי סטודנט צעיר והזדהיתי עם התזה, שהתבררה כפנטזיה, שאם רק נפסיק את הכיבוש לא יהיו טרור הסתה ושנאה. ב-92' אפילו הצבעתי לרבין. חשבתי שעושים את הדבר הנכון בהסכמי אוסלו. רק שנתיים אחרי כן התחלתי להכיר בכך שזה לא הסכמי שלום, אלא הסתה וטרור והברחות נשק מאיראן. אחרי הסכמי אוסלו התפכחתי סופית".
מה אתה זוכר מאותה הפגנה?
"את האלימות. לאורך כל הדרך היה ניסיון לפגוע. מפגינים ירקו, קיללו, זרקו אבנים. אחר כך, כשעברתי ימינה, ספגתי את זה מהצד השני. אני חושב שבעת הצילום הייתי דווקא במאסף, בשורה האחרונה או באחת האחרונות. בסוף הערב ביקשו מתנדבים שיעזרו לנקות את השטח, ולאסוף את השלטים, ולפי הרסיסים אני מניח שאמיל היה לידי באותו רגע, כי טווח פגיעה של רימון לא עולה על 8-7 מטרים. זו לא פצצה. הכרתי אותו שטחית ביותר מהפעילות בתא הירושלמי. בתקופה מסוימת השתתפתי באסיפות שהיו לפני הפגנות באיזה מרתף בבקעה. הדיונים היו איך להפגין והאם לאפשר לנציגי התנועות הקיצוניות כמו 'יש גבול' להרים שלטים בהפגנות ולתפוס טרמפ על ההפגנות".
ההשתתפות בהפגנות שמאל שכאלו הייתה בסופו של דבר טובה לך לקריירה הפוליטית, כמי "שהתפכח"?
"היתרון בזה שהייתי עמוק בשמאל, פעיל ולא רק מצביע, הוא שאתה מבין שיש אנשים טובים משני הצדדים. בקלות עושים דה לגיטימציה מכל הצדדים. זה תמיד נתן לי את היתרון לזכור שגם אנשים בצד השני כוונתם טובה ופטריוטית. כשעברתי לימין היו כאלו באקדמיה שניסו להרחיק אותי כי הפכתי לתומך ליכוד ונתניהו. האווירה הייתה קשה, בעיקר אחרי רצח רבין".
כמרצה בבינתחומי, מה הדור החדש יודע עליך, על התמונה?
"הדור הצעיר מכיר מעט מאוד את מה שהיה פעם. ההיסטוריה העכשווית מעמעמת מאוד את העבר. זה אירוע חמור שנחרת בתולדות ישראל. זה אירוע שצריך להפיק ממנו לקח. אבל להגיד שהצעירים של היום מודעים למה שקרה לפני 40 שנה? אני בספק".
אתה הולך להפגנות היום?
"לא. רק לעצרות פוליטיות. לצערי יש אלימות, אבל לדעתי, בניגוד למה שחושבים, הרמה ירדה בהשוואה לשנות השמונים של המאה הקודמת. כך אני מתרשם".
הניסיון לחזור למצולמים בתמונה האיקונית, שצולמה לפני הרצח על ידי ורדי כהנא (היום אחת מצלמי הפורטרטים המובילים בישראל), התגלה כמורכב ביותר - ולא רק בגלל הקושי בזיהוי או במציאתם. מתברר כי השנאה שעליה מדברים כל המשתתפים באותה הפגנה לא פחתה מאז. היא רק החליפה פנים. כשהעלינו את הצילום בקבוצת פייסבוק ירושלמית נדרשה התערבות של מנהלי הקבוצה, שחסמו כמה מהמגיבים אחרי שאלו גידפו את ה"שמאלנים הבוגדים", כאילו ההפגנה קרתה השבוע ולא לפני ארבעים שנה.
בניגוד למה שהתקבע בתודעה, התמונה - שבה מופיע אמיל גרינצוויג ז"ל במרכז - לא צולמה דקות לפני הרצח, אלא בתחילת הצעדה. הצועדים בשורה הראשונה התקבצו יחד באקראיות ובכך נכנסו להיסטוריה.
שני המצולמים משמאל לא היו מזוהים בכל השנים שחלפו מאז. השמאלי ביותר נותר אלמוני גם היום, כנראה מבחירה מודעת. המצולם שמימינו נעלם ברבות השנים, ואפילו שמו לא היה ברור. השבוע, בסיוע עבודת נמלים מצד סאם זיברט ויעל טקסרמן, מייסדי קבוצת הפייסבוק קלוז'ר, שבדרך כלל מוצאת חברי עבר מהתיכון ומהצבא, ניתנה לו זהות ברורה: גבריאל גולדברג, מוזיקאי, חסיד של הרב שלמה קרליבך, שהתגורר אז בירושלים, ונודע בקרב הפעילים כמי שמגיע להפגנות מלווה תמיד באשתו, מוניק, שחלתה בילדותה בפוליו ונותרה נכה על כיסא גלגלים. גבריאל נפטר בנובמבר 2012, חודשים ספורים לאחר מות אשתו מסרטן אלים. בן 65 במותו. לבני הזוג לא היו ילדים והם קבורים בירושלים.
ארבעת המצולמים האחרים אותרו, אבל לא כולם הסכימו להיחשף: עמירם גולדבלום הוא הימני ביותר בפריים, לצידו ז'ראר ליפובצקי ועופר אבני. יונתן יובל, שצעד משמאלו של גרינצוויג, לא הכיר את אמיל: "רק למחרת בבית הספר כשמישהו הביא גיליון עם הצילומים של ורדי כהנא הבנתי שהבחור שצעדתי עימו לאורך הדרך שלוב זרוע זה מי שנהרג".
"בשנים הראשונות שלום עכשיו הגדילו את התמונה הזו לשני מטר על שני מטר, ובכל הפגנה היו שמים אותה ברקע של הבמה", נזכר אבני. "אחרי הרצח המשטרה הזמינה אותי למסור עדות כי הופעתי בתמונות, ואחד הנערים שהיו מולנו ופגשתי בתחנה אמר לי: 'הייתם שוויצרים, הלכתם עם הראש למעלה'. ואז החלטתי שצריך לדבר עם הצד השני. פעם בשבוע הייתי מגיע לשכונת מוסררה, עשיתי להם חוג נוער וכל מיני דברים נגד אלימות. שנים הייתי מוזמן לבתי ספר לשיחות על דמוקרטיה עם שמיניסטים לפני צבא".
"אני זוכר שפעם היה מישהו שאמר שצריך לתלות את משתתפי הצילום", מוסיף ליפובצקי. "גם אחרי הרצח המשכתי ללכת להפגנות, אבל לא הזכרתי את זה שאני מהתמונה. ואחר כך נעלמתי".
"ברגע שהתמונה התפרסמה, נהיינו מאוד חשופים", מעיד גם גולדבלום. "סומנו ברבים כאנשי שלום עכשיו, מה שגרם למשל, להתקפות חוזרות ונשנות של כהניסטים על ביתי. גרנו אז בבית מבודד ברחוב שמשון בשכונת בקעה, ופעם אחת הכהניסטים שברו את העציצים שהפרידו בין הבית לכביש, ושתביני, אלו היו עציצים ענקיים, לא סתם. פעם אחת פוצצו לי את המכונית. נועם פדרמן ישב במאסר בין השאר גם על זה. בפעם אחרת ריססו את המילים 'דיכוי בוגדים' על הבית. המשטרה הגנה על הבית ובתקופה מסוימת היו אנשים משלום עכשיו ששמרו כל לילה, כי המשטרה אמרה שהיא לא יכולה לשלוט בזה.
"מבחינתי, אם היה אפקט לתמונה הוא היה אפקט חיובי. שהייתי שם. זה היה מין אות אומץ כזה. כי היה צריך אומץ ללכת בשורה הראשונה. זה נתן לי הרגשה טובה שהייתי שם והייתי ליד אמיל דקות לפני שנרצח. הייתה תקופה שהיו אומרים לי: 'אתה מהתמונה?'. ולמרות זאת, יש לי הרבה תמונות במשרד, תמונות מחזור מבית ספר עממי, תיכון, קורס מ"כים, והתמונה הזאת לא שם. למרות שאני גאה שהייתי שם והייתי חוזר על זה, אני לא מספר על ההפגנה הזו ובוודאי שלא מעורר שיח פוליטי סביבה".
באותם ימים הייתה ירושלים שייכת למחוז הדרומי של המשטרה. על חקירת הרצח הופקדו נצ"מ ברוך מאיר שהגיע מהחקירות וסנ"צ רפי פלד, שהיה אז ראש ענף המודיעין של המחוז. "זו הייתה מה שקוראים 'זירה לא מדברת'", נזכר גורם בכיר בחקירה. "רימון מקרי שנזרק לקהל לכאורה בלי קשר ישיר בין הקורבן לביו התוקף, לא היה שום חיבור.
"הסתמכנו הרבה על צילומי הטלוויזיה של הערוץ הראשון שסיקרו את ההפגנה. פילם, לא וידאו. זו הייתה המון עבודה ואתה גם לא יודע מה אתה מחפש. כדי לזהות איש בהמון צריך להתקרב מאוד, לזהות פרטים, וכשיש לך סרט נע, מאוד קשה לייצר ממנו סטילס. באותם ימים הטכנולוגיה הייתה מאוד לא מפותחת ומה שעושים היום בשניות, להוציא תמונה אחת מתוך סרט צילום, הצריך לשלוח את הסרטים למעבדה מיוחדת בחו"ל.
"חקרנו המון אנשים. חיפשנו עבריין וברור שאם זו הפגנה של השמאל, הכיוון של חקירת הימין היה יותר מבטיח. חיפשנו מגוון של טיפוסים - עברייני אלימות, עבריינים פוליטיים, עבריינים שהתעמתו בהפגנות – והיו לא מעט הפגנות באותה תקופה; הפנתרים השחורים, בחירות 81'. חיפשנו זיהוי, פרצוף או משהו, והיו שם מאות. את רואה פרצופים שלא אומרים לך כלום. חוקרים ישבו חודשים להוציא מתוך זה מישהו, ולא יצא.
"היה לנו חשוד אחד עיקרי. הוא הגיע להפגנה עם חפץ מוארך שנראה לנו כאילו הסתירו בו נשק. הופיע בכל הצילומים ונראה מוזר. הוא בכלל לא היה ממחנה הימין, להיפך. הוא צעד עם המפגינים. לא היה לו הסבר לשום דבר. למה הוא הגיע, מאיפה. הוא ישב שבועות בחקירה והתשובות שלו רק סיבכו אותו, אבל בסוף פסלנו אותו. התברר שהחפץ המאורך היה גליל קרטון קשיח כזה ששמים בו ציורים כדי שלא יתקמטו.
"אחרי חצי שנה שעבדנו רק בזה, הגענו למסקנה שמיצינו כל מה שאפשר לעשות בחקירות. פירקנו את הצוות והשארנו רק צוות מודיעיני, והוא שהביא בסוף את הפיתרון".
רק בינואר 1984 התחוללה פריצת דרך. אדם ושמו עמוס שנגלוף התוודה בפני המשטרה שסמוך לרצח גרינצווייג מכר ליונה אברושמי רימון יד. "היה לנו פרט בסיסי שהרימון היה מסוג מילס 6, רימון אנגלי, שהאריזה שלו כמו שוקולד ריבועים. ולכן חיפשנו אנשים עם גישה לרימון הזה, שהיה נדיר, וכבר לא בשימוש בצבא", נזכר הבכיר. בחקירה התברר ששנגלוף קנה שלושה רימוני יד מחייל צה"ל שגנב אותם מבסיס צבאי ברמת הגולן.
"אברושמי היה עבריין קטן, איש מוזר, שתקן ובודד. אנחנו חיפשנו אנשים מוכרים, והוא לא היה מוכר. באנו אליו בהפתעה, שנה אחרי הרצח. הוא לא ידע מה אנחנו לא יודעים". אברושמי טען בחקירתו שהרימון שרכש משנגלוף עדיין ברשותו, במחבוא סמוך לבית החולים למצורעים בטלביה בירושלים, אך הרימון לא נמצא שם.
במשפט הכחיש אברושמי כל קשר לרצח גרינצווייג, אך הוא הורשע ברצח ברוב קולות ונגזר עליו מאסר עולם. בינואר 2011, אחרי 26 שנה בכלא, שוחרר אברושמי. "הוא היה איש נורא לא מעניין. שקט, רגוע, עובד. אם תשאלי אותי, שנגלוף זה הסיפור האמיתי".
פורסם לראשונה: 07:19, 03.02.23
