המילה גבורה מתכווצת בבושה אל מול החטופות והחטופים שחוזרים. היא גם מתגמדת אל מול אלה שלא שרדו את השבי הזה. כאשר כתבתי את זה בטוויטר השבוע, קיבלתי מיד תגובה ממישהו שהביע תרעומת. התרעומת היא אבן יסוד ברשתות החברתיות; בלעדיה אין טראפיק. איזו גבורה יש פה בכלל, מחה המגיב. הכריחו אותן ללכת אל שבי חמאס.
טורים קודמים של נדב איל:
לא לכל הערה נמוכה צריך לענות, אבל לזו דווקא כדאי להגיב. כי התנהגות החטופות ממחישה נקודה נשכחת על אנושיות ועל הרואיות. ואולי, גם תחילת החלמה בחברה הישראלית.
יש סוגים שונים של אומץ. במלחמה הזו הם באו בדרגות שונות: האומץ של אמא או סבתא שמגוננת על ילדיה בקיבוץ, מחזיקה את הדלת בממ"ד. האומץ של לוחם שמסתער מול אש אויב ויודע שסיכוייו לשרוד נמוכים. של פצוע צה"ל שנאבק עד אין קץ בקשיים בשיקום. של בעל עסק שחוזר למקום הרוס, לקהילה פגועה, ומנסה לבנות מחדש.
5 צפייה בגלריה
יאיר, מורן ועודד, ילדיו של גדי מוזס באיחוד מרגש לאחר 482 ימים.
יאיר, מורן ועודד, ילדיו של גדי מוזס באיחוד מרגש לאחר 482 ימים.
גדי מוזס מתאחד עם ילדיו. הסבא ששרד את כל הזוועות
(צילום: באדיבות המשפחה)
ובעיניי, האומץ הגדול ביותר המשתקף הוא זה שקרה במקומות הנמוכים ביותר. במנהרות חמאס ובאתרי השבי השונים והמשונים שלו. רק בעשרת הימים האחרונים שמענו פעמיים על חטופות שהציעו להישאר בשבי חמאס כדי שאחרים ישתחררו במקומן. זה הזכיר לי מיד את הסיפור על ג'ון מקיין, לימים סנאטור ומועמד רפובליקני לנשיאות. אחרי שמטוסו הופל בווייטנאם, התברר לשוביו שהוא בן של אדמירל אמריקאי. הם עינו אותו, שברו את רגליו והפכו אותו לנכה למעשה – ואז הציעו לשחררו. הוא סירב ונשאר עם חבריו בשבי. מחבלי חמאס סירבו להצעת החטופות, שדווחה פה ואז אבדה במחזור הבלתי נגמר של החדשות. עמית סוסנה, בראיון ל"עובדה", הביאה את סיפורה המלא; ההתנגדות שלה מהרגע הראשון, מהמאבק המצולם בדרך המאובקת ושותתת הדם לעזה, האופן שבו עברה עינויים והתעללות, ואת הרגע שבו לירי אלבג הצליחה לשכנע את המחבלים שסוסנה דוברת אמת - וכך למעשה הצילה את חייה. ואי־אפשר שלא להזכיר את גדי מוזס, בן למעלה מ־80, הסבא מניר עוז ששרד את כל הזוועה.
הסיפורים האלה מבטאים אמת נשכחת, שידועה ליהודים היטב. להישאר בן אדם בתנאים החריפים ביותר, כאשר קיומך בסכנה, כשהסביבה מאיימת עליך ועלייך יומיומית, זהו אומץ. העובדה שהנסיבה נכפתה עליך – איננה מבטלת את האומץ. היכולת להתחשב באחרים בתנאים כאלה, לחשוב עליהם, להקריב למענם – זו כבר גבורה. אמילי דמארי, שהציעה להישאר כדי שקית' סיגל ישתחרר קודם – היא גיבורה.
וזה חשוב. בטור זה הבאתי את קרב הגבורה של רב־סרן בר זונשיין ב-7 באוקטובר, שהחליף טנק שנפגע בעיצומה של פלישת חמאס, שנסע בתוך תא מטען של רכב כדי להגיע שוב אל הקרבות, שלא ויתר והרג עם הצוות שלו עשרות מחבלים. זו זווית אחת של גבורה. אבל לשהות למעלה משנה בידי קבוצה אכזרית, ג'נוסיידית, ולשמור על צלם אנוש – עד כדי נכונות להתאמץ או להקריב למען האחר - זו גבורה בלתי נתפסת. והיא אומרת משהו על החברה הישראלית.
5 צפייה בגלריה
אמילי דמארי ואמה, מנדי דמארי
אמילי דמארי ואמה, מנדי דמארי
אמילי דמארי. גבורה בלתי נתפסת
בואו לא נייפה את זה. יש בישראל אנשים שהתעמרו במשפחות החטופים. בעיקר פוליטיקאים ששיקרו להם במצח נחושה. לפעמים ישראלים צועקים ומקללים אותן ברחוב ובוודאי ברשתות חברתיות. לא צריך פסיכולוגיה בגרוש כדי להבין שסיפור החטיפה מהדהד ככישלון הגמור של מדינת ישראל. לטבח הצטרפה העובדה שנשותינו ואנשינו מוחזקים בידי חמאס. החטופים הפכו לראיה גמורה לכישלון. הם היו הקורבנות המוחלטים, הקורבנות המתמשכים, בסיפור רע.
אך בכל פעם שהם חוזרים וחוזרות, מיוכבד ליפשיץ ועדינה משה ועד לירי אלבג ואמילי דמארי, מתברר המובן מאליו: החטופות והחטופים אינם רק קורבנות. לא רק עדות לחולשה הגדולה של 7 באוקטובר וכשליו, אלא גם – ובעצם בעיקר – המחשה לעוצמה הטמונה באנשים חופשיים, בהתנגדות אנושית למצב מפלצתי. הם מעניקים לנו מתנה, בסיפוריהם. וזו התחלה של החלמה עבור ישראל. לא כזו שבאה מהבסת האויב – שצריך להיות מובס, שלא יהיה ספק – אלא גם מכוח פנימי. משכנוע בשותפות גורל וייעוד.
מילים גדולות. גם הן מתכווצות מולם.
השבוע החל סטיב וויטקוף לעסוק באפשרות לשלום ישראלי־סעודי. וויטקוף הוא השליח הפעלתן ביותר שראה האזור זה שנים. באמצע השבוע התקשר מריאד לירושלים וסיפר על התפתחויות חיוביות; הוא נשמע נלהב. הדרך עוד ארוכה, אמר לי בכיר ישראלי. היא עוברת בעזה, בסיום המלחמה שם, בהגעה להסכמה סביב המדינה הפלסטינית. זו שמבחינת הליכוד ונתניהו לעולם, לעולם לא תקום.
אבל בינתיים זו עזה. והשלב השני בעסקה. ישראל לא מתכוונת לוותר על שינוי בעזה. בירושלים אומרים כי לא רק שחמאס איננו יכול לשלוט בעזה פורמלית, גם המודל של לבנון תחת חיזבאללה פסול מיסודו. זהו התרחיש שבו חמאס הוא הצבא והרש"פ משמשת כמסכה של לגיטימיות. העמדה הישראלית המתגבשת היא שלוחמי חמאס ומנהיגיהם צריכים לעזוב את הרצועה. פיזית. מה שהיה טוב לערפאת בביירות 1982, צריך להיות טוב גם למוחמד סינוואר.
5 צפייה בגלריה
סטיב וויטקוף בכיכר החטופים
סטיב וויטקוף בכיכר החטופים
סטיב וויטקוף בכיכר החטופים. השליח הכי פעלתן שנראה באזור מזה שנים
(צילום: דנה קופל )
כולם יודעים שהסיכוי לכך קלוש. אם צריך להצביע על מחלוקת אפשרית בין ממשל טראמפ ובין נתניהו, הנה היא: בסביבת טראמפ, יש כאלה שאומרים שצריך להחזיר את החטופים בשלב השני ורק לאחר מכן להפעיל את האסטרטגיה לסילוק חמאס. לעומתם, רבים בישראל חושבים שבכך ייקבע תקדים מסוכן. שחמאס יישאר לבסוף בעזה, והמלחמה בדרום תסתיים בכישלון (וכך גם הקואליציה). הם רוצים בכניעת חמאס בשלב השני, או בחזרה למלחמה.
הרבה ייקבע בביקור בשבוע הבא בוושינגטון. מפגשו הראשון של הנשיא האמריקאי עם מנהיג זר. אם בנימין נתניהו היה צריך לצייר מצולע גדול לקראת ביקורו בוושינגטון, כך הוא היה נראה: בקודקוד למעלה, איראן והצורך של ישראל בתמיכה אמריקאית בהפצצת מתקני הגרעין השנה. זו הסוגיה האסטרטגית הקריטית ביותר לישראל. מתחתיה, סוגיית עזה והשלב השני במלחמה. ומהצד השני – סעודיה והנורמליזציה; משאת נפש של הנשיא טראמפ והבטחה אפשרית לפרס נובל לשלום לבית הלבן. אבל המצב הרבה יותר מסובך: ישראל חייבת לעגן את הסיוע הביטחוני האמריקאי לישראל. הוא גם רוצה שטראמפ יקל עליו מול קואליציית הימין הקיצוני; לדוגמה, שיסכים לסיפוח גושי התיישבות ביהודה ושומרון.
ויש גם דאגות מיידיות. עבור נתניהו, מדובר בצווי המעצר של ביה"ד הפלילי הבינלאומי. קשה להפריז במידת הלחץ האישי של ראש הממשלה מהצווים האלה. מהחשד הכבד שייתכן כי בקדנציה של ממשלה אחרת, הם ימומשו. החשדות אף עמוקים יותר: בסביבתו האישית של נתניהו היו משוכנעים ומשוכנעות שממשל ביידן עומד מאחורי צווי בית הדין.
במשך חודשים רבים עמלו ידידיה של ישראל בוושינגטון כדי להוביל לחקיקת חוק סנקציות סדור על בית הדין הפלילי הבינלאומי. חוק עם תמיכה על־מפלגתית, דמוקרטית ורפובליקנית, כזה שימחיש תמיכה בלתי מתפשרת בישראל. הוא עבר בבית הנבחרים, והיה אמור לעבור עיבוד מסוים כדי שיצלח גם את הסנאט. והנה השבוע, רגע לפני ביקור קריטי של נתניהו בבית הלבן, העניק הסנאט האמריקאי לישראל סטירת לחי מצלצלת. החוק נפל, בעקבות הנחיה של הנהגת הדמוקרטים. לישראל, מדובר היה בהלם.
5 צפייה בגלריה
צ'אק שומר
צ'אק שומר
צ'אק שומר. חיפש נקמה
(צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite, File)
הסיפור מאחורי הקלעים מורכב. מלכתחילה, הדמוקרטים רצו בריכוך החוק שעבר בבית הנבחרים. התנהלו מגעים על כך. מכאן והלאה, זה קרב גרסאות. גורמים דמוקרטיים אמרו לי: היה סיכום חלוט, ואז הרפובליקנים החליטו ללכת עם החוק המקורי, זה שאמרנו להם שלא נתמוך בו. בצד השני אמרו ההפך: הדמוקרטים אף פעם לא רצו שהחוק יעבור, צ'אק שומר רוצה לנקום בנשיא טראמפ. ואולי בנתניהו.
מה נשאר? לדוגמה, שהנשיא יוציא צו נשיאותי. הצו יהיה רחב, אבל פחות לגיטימי מבחינת העולם, ישראל וארה"ב. החקיקה הדו־מפלגתית תידחק.
הסיפור הזה מדגים משהו על וושינגטון העכשווית: משתוללת בה מלחמה פוליטית חריפה, והיא רק בראשיתה. להעביר חקיקה על־מפלגתית יהיה קשה יותר ויותר. במציאות כזו, קשה לראות התגייסות דמוקרטית בסנאט להעברת מרכיבי ברית הגנה עם סעודיה ברוב מיוחס.
דבר אחד חיובי כבר פה: ממשל טראמפ מאוהב במזרח התיכון. פה יש הצלחות, דרמות וחטופים שחוזרים הביתה. ככל שהעניין של הבית הלבן באזור יימשך, כך ייטב. גם לפלסטינים.
בעוד שבועיים תתכנס ועדת משנה לוועדת החוץ והביטחון, זו שעוסקת במוכנות העורף. הכותרת נשמעת משמימה, אבל מאחוריה מתרגשת סערה גדולה. הנה הכותרת: "בחינת האפשרות להאריך את משך ההתרעה של פיקוד העורף לאזרחים". כ־45 ישראלים נהרגו בצפון כתוצאה מירי תלול מסלול במלחמה. וזאת למרות שהאוכלוסייה פונתה ברובה המכריע – ושיעורי היירוט של הרקטות והטילים עמדו על כ־91 אחוז.
ועדת המשנה, בראשות ח"כ מישל בוסקילה, תודרכה על ידי יודעי דבר. היא הוציאה מכתב מפורט לצה"ל ופיקוד העורף, ובו דרישה להסברים בסוגיה טכנית לכאורה והרת סכנות. היא קשורה לזמן האזעקה של כל אחת ואחד מאיתנו. ולמרחק בין האזעקה, ובין נחיתת הרקטה או הטיל. הבום.
קל להדגים את הסיפור הזה דרך שני מושבים בשפלה, גיבתון וגאליה (באזור יבנה). המרחק ביניהם בקו אווירי – פחות מ־6 קילומטר. לפני כשבועיים שוגר טיל מתימן. האזעקה לגיבתון (וכל שאר היישובים באזור הזה של פיקוד העורף) התרחשה ב־03:02:39 לפנות בוקר. אך במושב גאליה, זה קרה 30 שניות מאוחר יותר. זמן ההתרעה שקיבלו תושבי גיבתון היה דקה וחצי לפני פגיעה אפשרית. בגאליה, כמה קילומטרים משם – רק דקה.
למה? הרי בטיל שמגיע מתימן, ובהתחשב בקילומטרים הספורים ביניהם, אין פער זמנים בפגיעה. התשובה היא שאזורי הארץ מחולקים לזמני התרעות קבועים. במקרה, הגבול בין שני אזורים עובר בין גאליה לגיבתון. בגאליה היה אפשר לתת להם התרעה של דקה וחצי, אבל למעשה האזעקה הושהתה.
5 צפייה בגלריה
תל אביב
תל אביב
זמן ההתרעה נקבע לפי זמן המעוף האפשרי הנמוך והסביר ביותר מהגזרה הקרובה
(צילום: REUTERS/Kai Pfaffenbach)
בהתאם לזמני ההתרעות הקבועים, בנהריה מקבלים תמיד 15 שניות. זמן ההתרעה בתל־אביב הוא דקה וחצי. הזמן הזה נקבע לפי זמן המעוף האפשרי הנמוך והסביר ביותר מהגזרה הקרובה. נהריה על הגבול. תל־אביב מרוחקת מאיום. זה לכאורה מובן.
אך במהלך המלחמה, לדוגמה, נכנס צה"ל ללבנון. הוא תקף אווירית את הדרום. מרחבי השיגור הלכו והתרחקו. חיזבאללה שיגר מנקודות צפוניות יותר. ובכל זאת – ההתרעה בגבול הצפון נותרה 15 שניות. או במג'ד אל־כרום, כ-30 שניות. המסמך ששיגרה ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון מעלה שאלה נוקבת: מהי בדיוק הסיבה. וליתר דיוק: מה המחיר בדיוק של מה שמכונה בנייר "מדיניות השהיית ההתרעה".
מהי המדיניות הזו? בתמצית, כתוצאה מאילוצים טכניים בעבר (הפעלת צופרים), מרכיבים טכנולוגיים נוכחיים ובעיקר הרצון לתת ודאות לאזרחים להיכנס תוך זמן מסוים לחדרים מוגנים, מערכת הביטחון משהה לעיתים את האזעקה כך שתופעל לפי זמני ההתרעה האזוריים. ובמילים פשוטות: אם אתה גר בנהריה וקיבלת 15 שניות לפני פגיעת רקטה, ייתכן שהיה אפשר לתת לך גם 30 שניות. ואולי 60. אבל זה זמן ההתרעה שלך. ו־15 שניות זה מעט מאוד זמן.
במסמך הנפיץ ששיגרה הוועדה לפיקוד העורף, יש טבלה שצה"ל מתבקש לענות עליה. תאריך, מקום נפילה, שמות הרוגים, זמן ההתרעה שניתן להם להגיע למרחב מוגן – וזמן ההתרעה שהיה ניתן לתת להם, לטענת הכותבים. הטענה המשתמעת קשה. אנשים שהיו מקבלים עוד 20 שניות, היו מגיעים למרחב מוגן; הם לא קיבלו אותן ונהרגו בדרך. אחרים נהרגו על דלת הממ"ד ממש לפני שנכנסו פנימה, או בדרך למיגונית. כל כניסה לכל מרחב בנוי מפחיתה משמעותית את סיכויי הפגיעה ולכן הפער בין 30 שניות לדקה הוא של חיים ומוות. יש במסמך שמות ספציפיים של קורבנות וסיפוריהם.
בצה"ל אומרים כי נתוני הטבלה לא מדויקים ומהימנים. הטיעון החשוב של פיקוד העורף, להבנתי, הוא התנהגות אנושית: אם הם ייתנו פעם אחת התרעה של 40 שניות, ואז 15, ואז דקה, אנשים לא יידעו כמה זמן יש להם להיכנס למרחב מוגן. הם יתרגלו לזמן התרעה ארוך. אסור לזלזל בטיעון ההתנהגות; כל שינוי מוטעה יכול לגרום למספרי נפגעים גבוהים הרבה יותר. בפיקוד העורף אומרים כי מקרה עם נפגעים מתוחקר ונבדק בחקר ביצועים. יש טענות טכניות נוספות, חלקן מסווגות, לגבי כיצד נוצרת השהיה ביחס לאזעקות. על שולחנו של אלוף פקע"ר, אלוף רפי מילוא, יש מסמך המלצות בנושא שטרם פורסם.
הנה תגובת דובר צה"ל: "פיקוד העורף אמון על מתן התרעה בזמן קבוע וידוע, המייצר אמון הכרחי אל מול האזרח. תהליך ההתרעה מורכב ומושפע מהיקף האיומים השונים על עורף מדינת ישראל, סוגיהם, יכולות הגילוי וממרכיבים מודיעיניים והתנהגותיים – כל אלו הובילו לגיבוש מדיניות במטרה להטיב את מדיניות זמן ההתגוננות על בסיס מחקר מעמיק וזאת למול נתוני הלחימה ונתונים נוספים".
התגובה אינה מכחישה את מדיניות ההשהיה עצמה. הדיון בעוד שבועיים. לדעתי יהיה קשה להסביר למשפחות שאולי היה ניתן להפעיל את האזעקה קודם, אך (גם) משיקולי מדיניות זה לא קרה - ויקיריהן נפגעו. הסיפור רק בראשיתו.