הניצחון מעורר ההשראה של לוחם הנח"ל
(צילום: אורי דוידוביץ')
זה קרה לפני קצת פחות משנה, במהלך מבצע שומר החומות. טיל נ"ט שירה חמאס פגע ברכב שבו נסעו לוחמי חטיבת הנח"ל. הפגיעה הייתה קטלנית: סמל ראשון עומר טביב (21) נהרג, חברו הטוב שליו ביטון (21) נפצע אנושות, וקצין נוסף שהיה עימם נפצע באורח בינוני.
ביטון הובהל לבית החולים ברזילי באשקלון וסיכוייו הוגדרו כקלושים ביותר. אחת מרגליו נקטעה, שתי ידיו נפגעו באורח קשה והוא סבל מכוויות רבות. "כשהגענו לבית החולים הכינו אותנו לגרוע מכל", נזכר אביו, יגאל. אבל ביטון הדהים את כל סובביו. אחרי חודשים ארוכים במחלקת השיקום במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, הוא הולך, מתאמן, מנהל אורח חיים כמעט שגרתי, ובחודשיים האחרונים הוא החל לצאת מבית החולים לסופי שבוע בביתו שבראש פינה, ושלשום (שישי) אף חגג בו את ליל הסדר בחיק משפחתו האוהבת והמסורה.
"המצב שלי הוגדר אנוש", מתאר ביטון. "הגעתי לבית החולים כמעט בלי דופק. במשך שבוע הייתי מורדם ומונשם, קיבלתי טיפולים מצילי חיים. כשהתעוררתי הועברתי לשיבא". מהרגע שחזר להכרתו ביקש מיד לדעת מה מצב חברו הטוב, עומר טביב שהיה עימו ברכב. "מהתחלה שאלתי מה קרה לכל מי שהיה איתי ברכב. אמרו לי שהסמ"פ נפצע ושוחרר, ועל עומר סיפרו לי שהוא מורדם ומונשם".
"ככה בכל יום, לא הפסקתי לשאול. אחרי חודש התעוררתי באמצע הלילה, אמא שלי ישנה איתי בחדר, קראתי לה ושאלתי: 'מה עם עומר?'. היא שאלה אותי כמה אני חזק, והבנתי. היא לא הייתה צריכה לספר יותר כלום". ביטון נזקק לעשרות ניתוחים. ידיו נפגעו קשה ואחת מהן עדיין לא חזרה לתפקד, רגלו השמאלית נקטעה, והוא נדרש גם להשתלות עור.
"החלק הכי קשה בפציעה זה הידיים, כי בעצם לקחו לי את העצמאות", הסביר ביטון. "שמונה חודשים לא יכולתי לעשות כלום לבד. למדתי מחדש ללכת בעזרת הפרוטזה, ועובדים איתי על פעולות פשוטות כמו להרים את הכוס, להתקלח לבד, אפילו לגרד בעין או לקשור שרוכים ביד אחת".
חדרו של ביטון בבית החולים מלא בתמונות, במתנות שקיבל ממבקרים, בחטיפים ובמתוקים. כמות המבקרים שהגיעו מאז פציעתו הייתה עצומה. שרים, חברי כנסת, הרמטכ"ל, שחקני כדורגל, זמרים ועוד. אבל היה ביקור אחד שריגש אותו במיוחד: "הגיעו חמישה אנשים שאני בכלל לא מכיר, הביאו חטיפים ושתייה ואמרו שהם לא רוצים להפריע. הם רק ביקשו לראות על מי הם מתפללים כל יום. זה מדהים אותי כמה עם ישראל התפלל ועדיין מתפלל לשלומי. החיבוק הזה והדאגה, זאת הרגשה שאי אפשר להסביר. אני מתראיין גם בגלל שאני רוצה שיידעו מה מצבי, כי המון שואלים ושידעו שלתפילות של האנשים היה כוח ושאני מודה להם על זה בכל יום".
בחדרו של ביטון, מלבד המיטה שעליה הוא ישן, יש מיטה נוספת שעליה ישנים, במשמרות של שבוע-שבוע, אביו ואמו. בחודשים הראשונים שלאחר הפציעה ישנו בחדר מלבד ההורים גם אחיו של ביטון וגם בת זוגו, שמטפלים בו במסירות אין קץ סביב השעון. גם במהלך הריאיון אביו לא מש מבנו. הוא מלווה אותו לחדר הפיזיותרפיה, משם לטיפול נוסף, ומוודא שהוא אינו צמא או רעב. הוא מעודד אותו כשהוא מנצח מאושפז אחר במשחק פינג פונג ולא מוותר לו על אף תרגיל ספורט.
"לראות אותו היום ככה זה הכל בשבילי", אומר האב בהתרגשות. "ביום הראשון הרופא הסביר שהמצב לא טוב ושהרגל נקטעה. מהרגע שהוא אמר את זה, לא שמעתי כלום. ראיתי רק שפתיים זזות. כשנכנסתי לראות אותו, זה היה רגע קשה. לא זיהיתי את הבן שלי, הוא היה שרוף, חסר אונים. זאת תמונה שלא תצא לי מהראש בחיים". על הטיפול בבנו הוא אומר: "כל בני המשפחה עזבו הכל, עבודות ולימודים, והתמקדנו רק בו. בשבילי זה ברור מאליו. זה הבן שלי ואין מי שיטפל בו באהבה ומסירות כמו בני המשפחה שלו".
