האלימות בחברה הערבית לא מרחמת על אף אחד, ולא פעם הקורבנות הם תושבים תמימים שנקלעו לקו האש. הפחד התמידי פוגע אנושות בביטחון האישי, גם של ילדים ובני נוער שבעוד כמה ימים אמורים לשוב ולעשות את הדרך מהבית אל הגנים ובתי הספר. בעקבות זאת הודיע אמש (חמישי) הוועד הארצי של ראשי הרשויות הערביות על שביתה ב-1 בספטמבר.
מערכת החינוך אמורה לספק הגנה לאותם תלמידים ותלמידות, ולא פעם המחנכים והמורים החברה הערבית נדרשים להרגיע ולחזק את הנערים, אבל גם הם יודעים שזה כמובן לא מספיק כדי להתמודד עם השפעות הטרור הפלילי. מספיק להביט בשער בית הספר, שלא פעם ניצב ריק משומרים, כדי להבין שכולם בפנים חשופים. האפשרות שכדורי המרצחים של ארגוני הפשע ישיגו אותך הופכת את שגרת החיים - ובה הלימודים - לבלתי אפשרית.
העמדה המסורתית בעבר הייתה שאין צורך באבטחה במוסדות חינוך במגזר הערבי, משום שהם לא נחשבו מטרות טרור. לפני כ-10 שנים החליטה המדינה להציב שם מאבטחים לטיפול באלימות ולמניעת כניסת גורמים זרים, אולם בשל מגבלות של תקציב - בתי הספר בחברה הערבית מאובטחים באופן חלקי בלבד. התגברות האלימות לאחרונה הובילה אנשי חינוך והורים במגזר לקרוא לאבטחת כל בתי הספר.
דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת חושף תמונת מצב מדאיגה לגבי האבטחה במוסדות החינוך בחברה הערבית, כאשר רק 61% מבתי הספר מאובטחים. במגזר הבדואי מדובר ב-23% בלבד, כרבע ממוסדות החינוך.
ישנן רשויות ויישובים בדרום הארץ ובצפונה שבהם לא מועסקים שומרים ומאבטחים כלל, כמו תל שבע, כסייפה, אל קסום, שגב שלום, עג'ר ועין קנייא. בנווה שלום רק בשניים מתוך 29 בתי ספר יש מאבטחים, בערערה בנגב רק בבית ספר אחד מתוך 13, בחורה בשניים מתוך 14, ברהט בשבעה מתוך 32, בלקיה בשלושה מתוך שבעה, בשפרעם בצפון בעשרה מתוך 27 ובנצרת 34 מתוך 52.
ביום שלישי נער בן 16 מלוד שהגיע לחתונה עם אביו הרגיש לפתע כאבים ברגלו. לאחר שהשניים שבו לביתם, הם התפנו לבית חולים. בצילום שנערך במקום התברר שכדור תועה חדר לתוך רגלו של הנער. אביו אמר כי "היינו בחתונה וכשיצאנו והגענו ליד הרכב בני התחיל לצעוק מכאבים ברגלו. הסתכלתי וראיתי דם ולא הבנו ממה הפציעה נגרמה. הלכנו לבית החולים והתברר שכדור תועה חדר לתוך הרגל. הוא אושפז וקיבל טיפול רפואי והוציאו לו את הכדור".
לדברי האב, "הירי יכול היה להרוג אותו. לצערי אין ביטחון אישי. בני כמעט נרצח. כמה שדיברו על הירי - אין מי שדופק חשבון. ממשיכים לירות בכל יום הכדור פגע בבני ולא ידענו בכלל שזה ירי. אם לא היינו מגיעים לבית חולים בזמן גם לא היינו יודעים על הכדור. עד מתי נצטרך לחיות במצב הזה?". לבסוף הדגיש האב: "בני אמר לי: 'אבא, זה יכול להיות שאני יעד ורוצים לחסל אותי'. עוד לא מעכל מה שעבר והוא בהלם".
בינתיים, קוסאי עיסא, בן 14 מכפר קאסם שאחיו אחמד נרצח לפני כשנתיים, התייחס לפשיעה בחברה הערבית: "עד היום קשה לי לשכוח את הרצח", הוא אמר ל-ynet ו"ידיעות אחרונות". "בכל פעם שיש אירוע של אלימות אני מתחיל להרגיש שוב כאב. אני חושש מאוד גם לעתידי. אני אפילו לא מרגיש ביטחון ללכת לבית הספר. כל הגופים האחראיים הפקירו אותנו".
למאר סלים, בת 15 שמתגוררת בדבוריה, סיפרה ש"בכל בוקר אני קמה עם חדשות רעות, רצח רודף רצח. אני חושבת רק איך לשמור על החיים שלי. מרגישה בסכנת חיים למרות שאני ביחסים טובים עם כולם. אני לא יכולה לשבת בחצר הבית כי זה מפחיד. לפני כשנה ישבנו שם ופתאום שמענו ירי. התברר שמישהו ירה לעבר כלי רכב בשכונה ואחד הכדורים נפל לידינו וכמעט הרג אחד מאיתנו. גם לצאת לבית הספר מפחיד. אני מפסידה המון דברים שאני אוהבת בגלל האלימות".
טארק חמוד, בן 16, תושב מג'ד אל-כרום, אמר: "בבית הספר אני מחזיק בכמה תפקידים. הבטחתי לעשות המון דברים, למשל פעילות למיגור האלימות. היום אני אומר שאם אצליח אפילו באחוז אחד, זה הישג גדול. כשאני יוצא מהבית לבית הספר אני לא יודע אם אחזור בחיים. יש גם אלימות בתוך בתי הספר. היא משפיעה בסוף על ההתנהגות של כולם".
גם נור ואקד, בת 16 מאום אל פחם, חוששת לגורלה. "לפני חודשיים יצאתי מהבית ופתאום שמעתי ירי, פגעו בגבר. הייתי יכולה להיות שם במקומו. אני מפחדת מפתיחת שנת הלימודים. ידוע שיש אצלנו נערים חמושים. הם מקבלים כסף כדי לבצע ירי. מפחיד להיכנס ככה לבית הספר". מרעי ג'ורבאן, מנהל תיכון אל-מנאר בג'סר א-זרקא, מבהיר ש"תלמידים חוששים, הורים ומורים מפחדים. יש הורים שמנסים להעביר את הילדים לבתי ספר במקומות אחרים".
פידא שחאדה, רכזת קואלציית נשים נגד נשק ואמהות למען החיים, מסרה כי "החברה הערבית נמצאת בטראומה מתמשכת ומתגברת. אף אחד מאיתנו, לא משנה מאיזה יישוב, לא יודע מאיפה יגיע הקליע הבא. אנשים מפחדים לשלוח את הילדים שלהם לבית הספר, ילדים מפחדים ללכת ללימודים. זה בלתי נתפס שחופשת הקיץ הפכה למסוכנת. מספר הרציחות הכפיל את עצמו בחופשה ומה שהתלמידים חוו כל הקיץ זה יריות וחדשות על רציחות. אנחנו במצב חירום והמדינה צריכה להכיר בזה ולפעול בהתאם".
באוקטובר בשנה שעברה נרצח ווליד שהאב, בן 14 תושב היישוב, אחרי שנורה כשהלך לאכול פיצה. "זה היה שוק גדול לכולנו", אמר ג'ורבאן, מנהל תיכון אל-מנאר. "נער חף מפשע נרצח. מאז תלמידים חוששים להגיע ללימודים. יש לנו שומר בכניסה לתיכון, שלומדים בו יותר מ-600 תלמידים. אבל מי מבטיח שאני יכול להחזיר אותם הביתה?".
"הפשיעה זולגת אלינו", סיפר מנהל בית ספר ביישוב בדואי בנגב. "כבר ירו בשלושה מנהלים ותקפו מורים ותלמידים בשל סכסוכים שאינם קשורים למערכת החינוך. אנחנו לא מתלוננים במשטרה כדי לא להסתבך ולהפוך למטרה. המדינה צריכה להתעורר לפני שיתרחש אסון".
