יום שני בערב, סינמה סיטי גלילות. פרמיירה לסרט בכיכובה של ג'ניפר לופז. צלמים וכתבי בידור ממתינים בדריכות ליד קיר החסויות הבוהק. הם לא מתרגשים מחני נחמיאס, הראל מויאל או עירית ענבי. גם לא מיוצאות הריאליטי רומי נסט והודיה כהן. אלה מצולמים בחופזה ונשלחים לעמדת הפופקורן. הבהובי הפלאשים והסתערותם של כתבי הבידור על שלושה מוזמנים אחרים, חדשים, מעידים שהם היו רק אפריטיף. אכזרית היא זירת ההשקות, וההיררכיה בה ברורה: איי-ליסטים ואנשי השעה תמיד יהיו המנה העיקרית, ונוכחותם באירוע לעולם לא תהיה חינמית. זה משתלם לכולם: המפרסם מקבל פרסום, אתרי הרכילות מקבלים כתבה סוחפת קהל וטראפיק, הקהל מקבל מזון רוחני מסוג "איך מרגישה דניאל גרינברג" והסלבריטאי לוגם משקה ומתפרנס. לכל סלב יש תג מחיר שנתן לו סוכנו, ונתנו לו קורותיו ועוקביו.
אך לפעמים המחיר הוא גבוה מדי. הכוונה לא ל-10,000 השקלים שקיבלה, על פי הפרסומים, השופטת בדימוס אתי כרייף בעבור הגעתה להשקה המדוברת. לא זה מה שיצר אי-נוחות גדולה בקרב חלק מהציבור שנחשף לאסופת האייטמים שהוזרמו למרשתת לאחר המאורע. הרי כשמדובר בהשקה, 10,000 שקל הם לא שוחד ולא מוחד.
אבל כשכרייף הופכת לנגד עינינו לסלבריטאית, ואף חולקת תמונה במדורי הרכילות עם יהודה נהרי, שלפני חודש חשף באתר "וואלה" כי לפני עשור הוטרד מינית על ידי אסי עזר, משהו מרגיש מוזר. אולי מקולקל. שינויים מדאיגים בהרגלי צריכת הצהוב שלנו.
הפריזמה של הבידור השתלטה על תפיסת המציאות של כולנו. היא לא מצחיקה או כיפית. אם כל סוג פרסום הוא אותו דבר, הרי שאין שום הבדל בין לשחק בסרט, לכתוב שיר או להיות מוטרד מינית
כרייף ונהרי הם שני סיפורים שונים בתכלית – אבל שניהם לא יכולים להיות מלכי הביצה החדשים. שניהם אנשים שהפרסום הנוכחי שלהם מגיע – או נכפה עליהם – מתוך עולמות הפלילים. נהרי הוא אמנם שחקן, אך לא כזה שפקד השקות לפני שחשף את שעבר. הציבור הרחב מכיר אותו כמי שחשף את היותו קורבן של תקיפה מינית. למה הוא צריך לדגמן ליד קיר חסויות ולענות לכתב הבידור על השאלה "הייתה או לא הייתה נשיקה?", כאילו הוא נדרש לחשוף היכן רכש את המוקסינים שלו?
יהודה נהרי בהקרנת הסרט, השבוע
(צילום: אסף מגל)
ומהצד השני, מדוע אתי כרייף, שרק לפני רגע כיהנה כשופטת בישראל, מסכימה בעבור הסכום הנכון לחלוק חלל מסוקר עם גרושתו של אפי נוה ולהישאל, על ידי אותו כתב בידור: "עם יד על הלב, מה תגידי לאנשים בבית שאומרים ששכבת את דרכך לפסגה?ֿ". התשובה: כי הזמינו אותם. כי מותר להם. הבעיה אינה הם, אלא אנחנו.
רתם איזקצילום: גיא כושי ויריב פייןקרל מרקס אמר ש"ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים: פעם כטרגדיה ופעם כפארסה". הסלבריטיזציה שאנחנו עושים לעולם הפלילי היא התגלמות הרעיון הזה ביחס שלנו לעבירות. במקרה של כרייף, תחילה אנחנו מזדעזעים מהטרגדיה ("אני בהלם שהיא שכבה איתו כדי להיות שופטת!"), ואחר כך עוברים להזדעזע מהפארסה ("אני בהלם שהיא הגיעה לאותה השקה כמו אשתו בנפרד!"). העיקר הופך לטפל, הטפל לעיקר. גיא פינס יכול מחר להחליף את גיא פלג, ואיש לא ישים לב. היי גיא, ערב טוב!
הפריזמה של הבידור השתלטה על תפיסת המציאות של כולנו. ההשתלטות הזו לא מצחיקה או כיפית. היא מנרמלת ומשטיחה עבירות, ובכללן עבירות מין. אם כל סוג פרסום הוא אותו דבר, הרי שאין שום הבדל בין לשחק בסרט, לכתוב שיר או להיות מוטרד מינית. אם כל דבר יכול לעבור תחת מכבשי התקשורת הצהובה, הרי שכל דבר יכול לעבור השטחה ונרמול. הטרדות מיניות? שיק. מוסר חמקמק? שוק. או אולי זה הפוך? מה זה משנה. העיקר שתרוצו לראות את הסרט החדש של ג'ניפר לופז.
- רתם איזק היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
