בבית משפחת דור יציבו כיסא סביב שולחן הסדר גם לבנם עידן דור ז"ל. אלמנתו של רנ"ג אדיר שלמה ז"ל לא מעכלת שהשנה אהובה לא יקרא בהגדה. בני משפחתו של סמ"ר עומרי פרץ ז"ל טסים לחו"ל בניסיון לחפש מפלג מהכאב. בביתו של סרן כפיר יצחק פרנקו ז"ל נהגו לציין את החג במתכונת אינטימית, שתדגיש הפעם במיוחד את חסרונו. ובמשפחתו של סמל אחיה דסקל ז"ל לא מעכלים שבנם לא יגיע לפסח. חמש משפחות שאיבדו את יקיריהן מאז 7 באוקטובר יסבו השנה לשולחן החג עם כיסא ריק, ועם חלל עצום לב.
"בכל ארוחה יהיה לעידן כיסא"
"כל חג שמגיע הוא נקודת ציון לזמן שעבר. ימים הפכו לשבועות, שבועות לחודשים, וכבר יותר מחצי שנה שהוא לא פה, וכל יום שהוא לא נמצא קורע לנו את הנשמה", אמרה בכאב דניאלה דור לוין, אחותו של עידן דור, שנרצח במסיבת הנובה.
סביב שולחן ליל הסדר יערכו משפחת דור מקום גם לעידן. "בכל ארוחה ובכל חג יהיה לו כיסא שהוא שלו. הוא נמצא איתנו", אמרה דניאלה. עידן דור נרצח במסיבת הנובה ברעים ב-7 באוקטובר, שאליה הגיע אחרי ארוחת שישי עם משפחתו. הוא היה בן 25 במותו. "הוא התקשר אליי באותו בוקר, שמעתי אותו בורח, שמעתי יריות, שמעתי אותו במנוסת חייו. הוא אמר שהוא מתחבא עם חבר, באיזשהו שלב הוא הפסיק. במשך שמונה ימים לא ידענו איפה הוא ומה קרה לו, אבל אני בכל נשמתי האמנתי שהוא בחיים", שחזרה האחות.
"ההלם הראשוני היה כאפה", היא הוסיפה. "מעבר לזה שאתה מאבד אדם יקר לך שאתה מאוד אוהב, אתה מרגיש חלק ממשהו נורא גדול, וזה מקשה על הסיטואציה. כי בעצם אתם קם מהשבעה והמלחמה לא נגמרה, וממשיכים לספור את הימים כי החטופים עדיין בשבי, ועבורנו - אלה הימים שעידן איננו. כל יום יש כתבות וגילויים חדשים שפוצעים את הנשמה. זה לא מוות רגיל, הנסיבות הן לא נסיבות רגילות. לפני חודש באו אל ההורים שלי מלהב 433 ואמרו להם שמצאו עוד חלק מהגופה של עידן. זו הייתה נפילה קשה עבור כולנו, שאפשרה לנו להבין עוד קצת מה הוא עבר. לפתוח את הקבר שלו זה היה דבר נורא ואיום".
למרות הקושי, מקפידה משפחתו של עידן להמשיך ולהיפגש לארוחת שישי בכל שבוע. "כל יום שישי קשה", היא תיארה. "כי עבורנו כל יום שישי היה חג. תמיד עשינו יחד את שישי, לא ויתרנו על הארוחה המשפחתית, אף אחד מאיתנו. החוסר של עידן כואב בגוף ברמה יומית, אבל נשארנו משפחה. משפחה עם חור ענק בלב, אבל משפחה. וזו ההנצחה הכי טובה שאנחנו יכולים לייצר עבורו. הילדים האלה היו רוצים שנמשיך את החיים שלנו. ולכן פשוט אין לנו ברירה, זו הצוואה שלהם. שנמשיך לרקוד ולחיות את החיים".
"אי-אפשר לחשוב על להיות בבית בחג בלעדיו"
"בדרך כלל היינו שבעה אנשים בליל הסדר, עם ההורים שלי. שולחן קטן, משפחתי ואינטימי. קשה להיות מסביב לשולחן ולראות שחסר מישהו", סיפרה מוריאל פרנקו (57), אמו של סרן כפיר יצחק פרנקו, קצין שריון מירושלים שנפל בקרב בצפון רצועת עזה. בן 22 היה בנופלו.
כפיר הוא האח האמצעי בין שתי בנות. "אני זוכרת אותו כילד בליל הסדר", המשיכה האם. "מעורב, שואל שאלות וגם עונה. הוא הרגיש אחראי על הדבר הזה". גם השנה תקיים משפחת פרנקו את ליל הסדר במתכונת מצומצמת, אך סביבה יישבו עוד 90 משפחות שכולות כחלק ממיזם "הכיסא הריק", המתקיים כבר 22 שנה, מאז הפיגוע במלון פארק בנתניה. מאחורי המיזם עומד ארגון "נאוה" שהקימה תהילה פרידמן, והרעיון הוא לאפשר למשפחות שכולות לקיים את ליל הסדר באווירה תומכת, ליד אנשים שעברו את אותה חוויה.
מוריאל סיפרה כי אביו של כפיר הפסיק ללכת בשבתות ובחגים לבית כנסת, מאז שבנו לא הולך לצידו. "לעשות את ליל הסדר בבית בלעדיו זה בלתי אפשרי. אז יש לנו פה אפשרות להיות מוקפים בהרבה אנשים שחוו את מה שחווינו. זה עושה לנו משהו טוב להיות ביחד. אי-אפשר לחשוב על להיות בבית בחג בלעדיו". חוי ארנפלד, מנהלת שותפה בארגון "נאוה", ממארגנות "הכיסא הריק", סיפרה כי "בגלל אירועי 7 באוקטובר השנה נקיים את הכיסא הריק במתכונת הכי גדולה אי פעם". לדבריה, "פתחתנו קמפיין מימון המונים ומרגש לראות את ההתגייסות".
"את הסדר ילוו צוות של פסיכולוגים, מטפלים, עובדים סוציאליים - כולם בהתנדבות מלאה", הוסיפה מינדי לווינגר, רכזת מחוז ירושלים והסביבה בעמותת משפחה אחת. "אנחנו מקיימים יום-יום פעילויות מאחדות ומחברות, המפגישות בין אנשים שחוו חוויה דומה. לא שיערנו בנפשנו, אי פעם, שנגיע לכמות כזו של משפחות שכולות".
8 צפייה בגלריה
"בכל שבת אני מסתכלת על אנשים שחוזרים מבית הכנסת ומחפשת אותו". חני שלמה
(צילום: גדי קבלו)
"אי-אפשר לחשוב על ליל הסדר בלי אדיר"
ב-7 באוקטובר יצא רנ"ג אדיר שלמה אל עבר תחנת המשטרה בשדרות, שם שימש כאחראי לוגיסטיקה. הוא נרצח בדרך, לפני שהספיק להגיע ליעדו. אלמנתו, חני שלמה (49), תיסע בערב פסח עם ארבעת ילדיה משדרות לירושלים, לציין את ליל הסדר עם משפחות שכולות נוספות באירוע "הכיסא הריק".
"אי-אפשר לחשוב על ליל הסדר בלי אדיר. הוא לא יהיה בכיסא שלו", אמרה חני. "בערב שמחת תורה הוא קנה לי שרשרת שכל-כך רציתי וענד לי אותה, אבל לא הספיק לראות אותה עליי. בכל שבת אני מסתכלת על אנשים שחוזרים מבית הכנסת ומחפשת אותו. אנחנו קוראים לפי סדר הגילים את ההגדה והשנה הוא לא יהיה. הוא כל-כך אהב את הילדים. הוא כל-כך חסר לי". חני סיפרה כי עד היום, חצי שנה לאחר נפילת בעלה, היא לא נכנסת לחדר השינה שלהם. "אני לא יכולה לישון במיטה ריקה. היינו 20 שנה ביחד. הוא אמר לי, 'בחיים אני לא אעזוב אותך'. הוא כל-כך אהב אותי. בדרך כלל בשלב הזה לפני החג הייתי מתחילה לבשל ואדיר היה אוכל מהסירים. עכשיו אין לי למי להכין את האוכל שהוא כל-כך אהב".
בשבת האחרונה לחייו היא העירה אותו למשמע האזעקות. "הוא קם בבהלה, הסתכל על הטלפון וראה את כמות ההודעות. הוא קם מהר, רץ לחדר של הילדה הגדולה, סגר לה את החלון של הממ"ד, נתן לי נשיקה ויצא. הוא יצא ב-7:02 ובשעה 7:04 הוא נורה. עוברת שעה ועוד שעה. שלחתי לו הודעות והוא לא חזר אליי. בארבע אחר הצהריים התקשרה אליי קצינת נפגעים והודיע לי שאדיר נפל. הם לא יכלו להיכנס לשדרות. צעקתי בבית. הילדים רצו אליי. אמרתי להם שאבא מת".
"אחיה היה מאוד דומיננטי בליל הסדר"
"מה השתנה? הרבה מאוד", אמר עמוס דסקל (64) מחיפה, שאיבד את בנו, סמל אחיה דסקל, לוחם גולני שנפל בקרב ברצועת עזה בחנוכה האחרון. "המשפחה אחרת לגמרי. זה כמו שולחן עם ארבע רגליים שעכשיו הורדת לו רגל אחת. השולחן עדיין יכול לעמוד, אבל שולחן עם שלוש רגליים זה כבר לא סימטרי ולא יציב".
האב סיפר כי "אחיה היה מאוד דומיננטי בליל הסדר. שנה שעברה הוא העביר את ליל הסדר בדברי תורה והומור. הוא שמח וזרח. זו פעם ראשונה שנצטרך להיות בלעדיו. אנחנו לא מעכלים את זה בכלל". גם משפחת דסקל תעלה לירושלים בערב החג כדי להשתתף בליל הסדר של "הכיסא הריק". "לא הבנו אף פעם אנשים שהולכים לבית מלון בפסח, אבל השנה שלומית אשתי בכלל לא הייתה מסוגלת לחשוב על זה שהוא לא יהיה איתנו. נעים לנו להיות בקבוצות כאלה של משפחות שעברו מה שאנחנו עברנו, כי יש מכנה משותף. אתה רואה שאתה לא לבד.
"יש את מה שהיה עד שאחיה נהרג ועולם אחד מאז שהוא נהרג. אנחנו מנסים לחיות ולעבוד רגיל. אחרת אתה שוקע. הוא היה ילד נשמה. ההרגשה היא שהוא חסר לנו בכל יום. הוא מלווה אותנו בכל מקום והמחשבה עליו בכל מקום. איכשהו חשבתי שהקדוש ברוך הוא נתן לי לחמוק מהדברים האלה. אבא שלי ניצול שואה, אמא שלי נלחמה במלחמת העצמאות, הייתי 40 שנה במילואים, גם בלבנון, והבן הגדול שלי היה בדובדבן. הרגשתי שיש שמירה. בסוף אחיה נהרג ממש בקרב פנים אל פנים בתוך בית בעזה". עמוס סיפר כי אחיה למד לפני הצבא בישיבת ההסדר בקריית שמונה, אהב מוזיקה קלאסית ובכל דבר שעשה העמיק עד הסוף. "הוא למד פסנתר וגרמנית לבד. העמיק בלימוד בהיסטוריה ובמלחמת העולם השנייה. ידע תורות לחימה של גנרלים מהתקופה. אנחנו מצפים שהוא יחזור. שאולי הוא פשוט עדיין בצבא".
"עומרי מאוד אהב את החג, ולכן קשה מאוד בלעדיו"
לקראת החג קיבלו בני משפחת פרץ מאליכין החלטה לא פשוטה: את ליל הסדר יקיימו השנה בחו"ל. "אנחנו חווים קושי יומיומי מאז מותו של עומרי", סיפרה בדמעות האם אורית. "אני לא רוצה להיות כאן בארץ עם הכאב הזה".
וכך, את החג העצוב הזה, ראשון בלי עומרי, יעשו אורית, האב עופר ושתי האחיות עמית ועדי בטוסקנה שבאיטליה. "אנחנו לא מסוגלים לחגוג, עומרי חסר לנו בכל דקה", סיפר עופר בקול חנוק. "אני מצלצל אליו בשיחות וואטסאפ, חושב שאולי הוא יענה לי. אני רוצה לשמוע את הקול שלו. כמה תוכניות היו לו לעתיד. ילד כל-כך מוכשר וערכי". סמ"ר עומרי פרץ היה מפקד כיתה בגדוד 450 בחטיבת ביסלמ"ח, בן 20 בנופלו. בבוקר 7 באוקטובר הוא וחייליו הוקפצו לקיבוץ כיסופים ככוח ראשון. בחילופי האש הקשים הוא ושלושה מחייליו ספגו אש כבדה ונהרגו. "במותם הם הצילו את שאר חברי הקיבוץ", אמר האב עופר. "גיבורים אמיצים שהגנו על משפחות ושילמו בחייהם".
בני המשפחה סיפרו שבליל הסדר עומרי נהג לערוך "קרבות" עם שאר בני המשפחה כדי למצוא את האפיקומן. "הוא מאוד אהב את החג הזה ולכן קשה מאוד בלעדיו", אמרה אורית.
יותר מ-1,400 משפחות הצטרפו בעל כורחן למשפחת השכול בחצי השנה האחרונה, ויתמודדו לראשונה עם האובדן בצל חג הפסח שיצוין מחר.
"חגים ואירועים כמו ימי הולדת עלולים להוות טריגר, היות שמדובר במועדים שבעבר היו שמחים וכיום יש בהם פוטנציאל לכאב גדול", הסבירה דינה דרור, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית בעמותת מרכז אלה. "כשמשפחה מתאספת במועד כזה ובן משפחה נעדר, החוסר מאוד מורגש ומאוד קשה לשמוח".
בחצי השנה האחרונה מלווים במרכז אלה משפחות ממעגלים שונים שנפגעו מאז 7 באוקטובר. "יש דיסוננס מאוד גדול בין אווירה של חג לבין המקום הרגשי שהמשפחות האלה נמצאות בו", הסבירה דרור. "משפחות שכולות מתמודדות עם כאב האובדן והחיים שהשתנו ללא היכר, משפחות החטופים מתמודדות עם חוסר אונים, חוסר ודאות ודאגה בלתי פוסקת, ואילו משפחות שפונו מבתיהן חוות אובדנים מסוג אחר. יש גם הרבה משפחות שלא הושפעו ישירות מאירועי המלחמה, ועדיין קשה להן לחגוג השנה והן מסתפקות במפגש משפחתי סמלי ומצומצם".
מדובר במיזם "הכסא הריק" של ארגון "נאוה", המלווה ומסייע למשפחות שכולות, שהחל לאחר הפיגוע במלון בפארק בנתניה ומתקיים מדי פסח יחד עם עמותת "משפחה אחת", המסייעת לנפגעי טרור, אשר לוקחת חלק במיזם זו השנה השנייה.
