1 צפייה בגלריה
ראשי מפלגות הקואליציה
(צילום: הדר יואביאן, אלכס קולומויסקי, AFP, נועם מושקוביץ' דוברות הכנסת)
תומכי ההפיכה המשטרית (בלשונם: "הרפורמה") טוענים שבדמוקרטיה העם הוא ריבון, ולכן רוב בכנסת רשאי לחוקק ככל שיחפוץ. חלקם יודעים שיש "דמוקרטיה ליברלית", עם גבולות לכוחו של הרוב, אבל הם אומרים: אנחנו דמוקרטים "שמרנים", לא ליברלים. המשכילים שבהם מציעים ביסוס לעמדתם וצריך להקשיב להם כדי להבין כמה הוא מופרך.
הנה שיטתם בקיצור: אמנם הנחת המוצא של הדמוקרטיה הליברלית היא חירות הפרט, שהאזרחים מוותרים עליה באופן חלקי כשהם מתאגדים באמנה החברתית, אולם ביסודה החירות נשארת ושמה גבולות לכוחו של השלטון. אבל – הם אומרים – לנו יש הנחת מוצא אחרת, קולקטיבית-לאומית, ולכן רצון העם עומד מעל חירות הפרט. משום כך, במדינה שהיא לא רק דמוקרטית אלא גם יהודית, הרוב (היהודי) רשאי לחוקק ככל שיראה לנכון לטובת העם והמדינה. בית משפט המתיימר לשים גבולות לחקיקה כזאת בשם זכויות של הפרט או של המיעוט הוא, לתפיסתם, אנטי-דמוקרטי. "דיקטטורה של בג"ץ", כלשונם.
הגישה הזאת היא לא מוסרית, לפחות בכל תפיסה הומניסטית של מוסר, כי היא משעבדת את האדם ללאום ובקלות בלתי נסבלת גולשת לפשיזם בסגנון פרנקו, או לפחות מוסוליני. אבל היא גם לא באמת יהודית. ליהדות יש מסורת פוליטית ותיקה ומפוארת. "שלילת הגלות" של רבים ממנהיגי הציונות התעלמה מדברים רבים, אחד מהם הוא המסורת העשירה של השלטון העצמי בקהילות היהודיות במשך מאות שנים, משחר ימי הביניים ועד פרוס העת החדשה. מסורת זו שגשגה במקביל בספרד ובאשכנז, בצפון אפריקה ובמזרח אירופה. הקהילה היהודית התנהלה בדרך כלל במישור המקומי, ובמידה רבה הייתה דמוקרטית – חוקיה, שנקראו "תקנות", התקבלו בהכרעת הרוב (לעיתים נשמרה לרב המקומי זכות וטו, במידה שבני העיר הסמיכוהו לכך).
אולם בשום מקום ובשום זמן לא הוקנתה לרוב סמכות בלתי מוגבלת. באופן חד-משמעי נדחה הרעיון שכוחו של הרוב כולל סמכות לחוקק "תקנה" המקדמת אינטרסים של קבוצת הרוב ועושקת את המיעוט, או אפילו חבר קהילה יחיד. ספרות ההלכה מלאה תשובות של גדולי החכמים, שאליהם הופנו מה שהיו בעצם ערעורים של יחיד או של קבוצת מיעוט נגד חקיקה דורסנית. והמסורת ההלכתית שללה בעקביות ובנחישות את עריצות הרוב.
כמובן, שום זכות אינה מוחלטת, ולפעמים זכויות הפרט צריכות להידחות אל נוכח אינטרס חיוני של הקהילה. אבל טיעון זה אינו נותן אור ירוק אוטומטי לכל חקיקה הזוכה לתמיכת רוב המצביעים. בדיוק בשביל זה צריך מוסד שיפוטי שיוכל לנווט ולאזן: להיות חומה בצורה כנגד עריצות הרוב, ולעומת זאת להכיר לפעמים בעליונות האינטרס המשותף על פני זכות מסוימת של היחיד. זה מה שעשו גדולי ההלכה במשך מאות שנים, וזה מה שעושה בג"ץ היום. הרעיון המבהיל שרוב בכנסת יוכל לחוקק כחפצו בלי שום ביקורת והגבלה היה מעורר התנגדות עזה של גדולי ההלכה לדורותיהם, מן הרשב"א בספרד ורבנו תם בצרפת ועד הרא"ם בקושטא והרמ"א בפולין.
כמובן, בימיהם היה התפקיד של רשות שופטת עליונה מסור לחכמים שהוכרו כגדולי הדור. אלה תפקדו למעשה כמעין בית דין גבוה לצדק, ערכאת ערעור ושיפוט מעל הקהילה המקומית והנהגתה. על כן אין להתפלא שהרב הראשי בימינו מציע ש"אולי אנחנו נהיה מעליהם" – כלומר, לא בג"ץ אלא בית הדין הרבני הגבוה יהיה הפוסק האחרון והגורם המאזן והמנווט בין אינטרסים חיוניים של הציבור לזכויות היחיד והמיעוט.
סמוטריץ' ורוטמן על המהפכה המשפטית, בשבוע שעבר
(צילום: מפלגת הציונות הדתית)
כדאי להדגיש שגם לפי גישה זאת לא מדובר חלילה בהקניית כוח בלתי מוגבל לכנסת אלא בניסיון להציג חלופה לבג"ץ, כעין "בית המשפט לחוקה" המופיע בחלק ממתווי ה"פשרה". אבל כיהודי שומר מצוות שהתגדל על ברכי ההלכה אני יכול רק לומר בעצב: הלוואי שבית הדין הרבני היה צובר רקורד ויוקרה כאלה, שהיו עשויים לגרום להצעה כזאת להישמע כבעלת מידה כלשהי של סבירות. למעשה, בניגוד חריף לגדולי ישראל בתקופת הראשונים, ההנהגה הרבנית המוסדית בימינו בחרה בדרך כלל להציב את עצמה, מעל הכול, כמקדמת אידיאולוגיה ואינטרסים של מיעוט בלבד (ואי אפשר לא להוסיף, אל נוכח דמעת העשוקות של העגונות ומסורבות הגט: כהנהגה פטריארכלית גברית).
פרופ' נעם זהרעריצות הרוב היא רעיון אנטי-יהודי לא פחות משהיא רעיון אנטי-דמוקרטי. אולי יש גרסה לא-ליברלית של דמוקרטיה, "דמוקרטיה עממית" בולשביקית או "דמוקרטיה לאומית" הונגרית. אבל זאת לבטח לא דמוקרטיה יהודית. אין דבר יותר יהודי בדמוקרטיה הישראלית מאשר יכולתו – וחובתו – של בית המשפט לבחון את מעשי החקיקה של הרוב ולהגן לעומתם על זכויות היחיד והמיעוט.
ההפיכה המשטרית החותרת לבצר את עריצות הרוב נוגדת את מגילת העצמאות לא רק מפני שהיא הבטיחה שוויון ושותפות לכל אזרחי המדינה, אלא גם מפני שהיא הבטיחה להקים בארץ ישראל, בהמשך לחזון הנביאים, מדינה יהודית. אם ההפיכה תצליח חלילה, תהיה בכך בגידה בציונות והפניית עורף למסורת היהודית לדורותיה. כדמוקרט וכיהודי, אני מאמין ומתפלל שעצת רשע זו תופר ולא תקום.
- פרופ' נעם זהר מלמד פילוסופיה מדינית ופילוסופיה של ההלכה באוניברסיטת בר אילן. מחבר שותף של סדרת הספרים "המסורת הפוליטית היהודית"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
