שנה אחר שנה מפרסמת אחות של גיא את המכתבים הנוגעים והמרגשים בפרויקט "החלל שלי" של ynet. בכל יום זיכרון היא מספרת לאחיה על השנה שחלפה, החייל הבודד שאימצה, בית ילדותם שנמכר, 20 השנים שחלפו מנפילתו, המסיבה שערכו לכבודו, המפגש האקראי בצד השני של העולם, סבתם שנפטרה - ולידת בנה הבכור, שאת המכתב בשנה לאחר מכן הקדישה גם לו. הנה הקטע המלא שפרסמה אתמול.
'הלב שלי נקרע לשניים
מה שלא ראתה שפחה על המים
כמו סופה מן הים, הולם
כמו תופה של מרים, פועם
ואין תרופה בעולם'
אחרי הכול אתה מת. אתה לא פה באמת. אחרי הכל אתה שיר. זה מה שנשאר. אחרי הכול עכשיו אתה שיר שלי. גם אחרי כל כך הרבה שנים, לפעמים אני פתאום נעצרת. זה קורה לי בדרך כלל דווקא במקום מלא באנשים. פתאום אני מרגישה אותך. לשנייה אחת האבן התמידית בתוך הגוף שלי מתפוררת, והכול שקט, ואני במקום בטוח.
עומדים בצפירה בערב יום הזיכרון ברחבי הארץ
(צילום: נדב אבס, עידו ארז, בראל אפרים)
איכשהו כשאני איתך הכול מתבהר. ואני יודעת שהכול יהיה בסדר. שהצלחתי. למרות הכול. לחיות. שאם במקרה שוב ניפגש, שמש תזרח בינינו. איך אפשר אחרת? בחייך, תראה אותנו. תראה אותנו... ולפעמים מתחשק לי לדמיין אותך קיים. מי היית עכשיו, אם היית כאן. ואז המחשבות רצות לכל הכיוונים. וקל לי לדמיין אותך לידי. תראה איך אנחנו ביחד גדלים. קפה בשבת, תופסים גלים.. ותראה את המשפחות שלנו, ואיך הילדים שלנו חברים. ולרוב אני בוחרת לספר עליך. על מי שהיית. ולא מי שיכולת להיות. כי היית בועט וחזק ונוכח. כי היית שיר אמיתי עם קצב שמרעיד עולמות. כי היית אחי הגדול, במבי וגיא כי ככה ודי.. וזה היה בשבילי הכול.
אחרי שנים של אובדן אפשר לומר שכלום טוב לא יוצא מזה. אין פה סוף טוב. אין מחילה. לומדים לחיות עם זה כי אין ברירה. שנים של אין היום ואין מחר. אין יום ואין לילה, ואין ואין ואין. אין שמחה שלמה. ותמיד יש חור בלב, והמון געגועים. ותמיד יש כיסא ריק בחגים. ותמיד יש צדפים על הקבר. ותמיד אתה לא תחזור אליי. ולא תראה את הילדים שלי גדלים. ותהיה דוד גיא מהסיפורים. ותמיד תהיה זיכרון חמקמק. בא והולך.
אז מה עושים עם זה עכשיו? אחי שלי אין בי כבר כעס. גם השאלות כבר שככו. גם הצעקה כבר קצת נדמה. עדיין כואב לי כל הגוף כל פעם מחדש. אני עדיין לפעמים חולמת אותך. ולפעמים רוצה לצעוק מכל מגדל בעיר את שמך. ויותר מזה אני רוצה לצעוק שאני תמיד אחותך. למדתי לשים את זה בצד ולמצוא שקט ביומיום. למדתי שוב להאמין ולחלום. ובעיקר למדתי שאין זמן אחר. אולי נמות מחר. אז כדאי למהר ולהגשים לפני שיהיה מאוחר..
'הלב שלי מרים ידיים
כבר מועד לא עומד על הרגליים
שבר כלי שאין בו כבר מה
והשמים הם לי חומה
איך אעבור בתוך הים ביבשה?'
הילד שלי ביקש שאבוא לספר עליך בכיתה. ופחדתי כל כך. שאבוא ולא אצליח להוציא מילה. שאגיד גיא ואז דמעות ודי.. אבל הוא ביקש שוב ושוב ואמר לי - אמא, זה חשוב לי כל כך. וחשבתי עליך שבטח היית בועט בי לדלת: במבי! לכי עכשיו!
אז ישבתי שם בין כל הילדים. וסיפרתי על מה שאחי הגדול כן היה. הוא היה הוא. ויותר מהכול הוא עשה רעש כל הזמן. רעש שמח. של מוזיקה וחיים. וסיפרתי על איך זה לחיות ליד אח שכל כולו חלומות, וכל כולו מעשים להגשים. ואיך הוא תופף על כל דבר. ואיך הוא אהב כדורגל. ואיך הים היה בשבילו הכול. ואיך הוא היה חופשי. ולידו הרגשת חופש אמיתי לצחוק ולצעוק ולהיות עצוב ולשתוק. כי הוא נתן לכל אחד הרגשה שהוא הכי חשוב בעולם. ואין כמוהו עוד. ואיך הוא חי בשביל לחיות. וכשהוא עשה משהו זה תמיד היה עד הסוף בלי לוותר. וכזה הוא היה גם כלוחם. ואיך לכל מקום הוא לקח איתו מקלות של תופים ומפרט, למקרה ש.. ואיך לכל מקום הוא לקח איתו ספר. ואיך אני שומרת עד היום את הספר שמצאו אצלו בתרמיל כשהוא מת.. ואיך הוא לקח אותי איתו לכל מקום אפילו שהייתי אחותו הקטנה. וידעתי שלעולם לא אהיה לבד כשהוא בסביבה.
וסיפרתי על מה זה אומר בשבילי להיות אחים. וסיפרתי שגדלנו פה בעיר בין הגלים. בין הריחות והמדרכות וכל מה שהם מכירים. וסיפרתי שלא היה לנו אייפד. ולא מיליון משחקים. היו לנו גוגואים. וכדור. וגירים. והמון חברים. היה לנו ספר ומוזיקה והמון כוכבים. והיינו בחוץ כל היום ביחד ודמיינו מה נעשה כשנהיה גדולים. ועשינו המון שטויות. והוא היה רק אומר לי בואי. בואי במבי. היום זה היום. זה זמן שלא יחזור אז יאללה בואי. לחלום את החלום. והיה לנו אחד את השנייה וזה הספיק לנו אז. ולנצח אהיה חסרה את האח שהלך.
'ורק אתה יכול
להפוך מספדי למחול
לזכך את החול
לרכך בי הכול
ורק אתה מבין איך לגשת ללב שלי
משכך כל כאב שבי
מרפא את הלב'
השנה נסענו שוב לחיילים. נסענו להופיע. אני בכל שנה נדהמת כמה אנשים מוכנים להגיע. בלי הנחות. רק שואלים מתי, ומגיעים. שרים בקול, הופעות ארוכות. זמרים מוכרים. מביאים חברים. ושרים עד כלות, עד שהידיים מורמות. ואחר כך תמיד יש מי שאומר כמה מילים. והשנה ערן דיבר. מה שלא קרה כבר שנים. והוא אמר שלפעמים, לפעמים הוא עוד רואה אותך ברחוב. ואז הולך הביתה לחבק את הילדים. לפעמים הוא עוד חולם עליך, ואז קם בבוקר לחיים. לפעמים הוא עוד נעצר פתאום וחושב עליך. בדיוק כשלא מתאים.. ומחיתי דמעה, ולרגע ראיתי אותך, רוקד איתי בסלון, בונה ארמונות בחול, רוקר חיי המיוחד. ולרגע הלב התרחב, והייתי שלמה. אתה מבין, אני נושאת את ליבך. אני נושאת אותו בליבי שלי.
'כשתלך ממני,
אל תשכח אותי.
שמש זרחה בינינו.
אל תשכח אותי'.
'הלב שלי נקרע לשניים
חציו אשם וחציו לשם שמים
כמו סופה מן הים הולם
כמו תופה של מרים פועם
ואין תרופה בעולם ללב
ויש עוד צר שמציק לצאן
ואין ציר שיצעק לצור
רק אני מול ים שלם ולב שבור'
אז לפעמים אני בשקט מתיישבת איתך. ושרה בלי מילים. את היותך. ומספרת לך בשקט על כל אותם דברים שקרו מאז שאתה כבר לא. ומספרת את כל מה שאני רוצה. ואז מתקשרת לאבא. לספר לו שהייתי איתך. והוא יודע הרי אתה בכל מקום, בכל כוכב. תמיד לנצח אהוב ליבי המיוחד. והלב השבור שלי לא תמיד יודע להכיל את כל האהבה החסרה. לפעמים פשוט כואב לי נורא. ואז אני בוכה את חייך ומותך. ובוכה את אמא שאיבדה את הילד שלה. ובוכה את אבא שנתן לך את הים. ובוכה את האחים שלנו שגדלו לתוך החשכה.
וכשנגמרות לי הדמעות, אני שמה לי באוזניות שיר שמח שמזכיר לי אותך. ויוצאת לרחובות ילדותנו והולכת בשבילים שלך. ומחייכת עד לשמיים כי גיא היה פה פעם ועדין.. והלב השבור מתאחה לדקה.
'ונסיים במה?
ונסיים במי?
אולי בך, אולי בי?
אולי בלי מילים,
אחרי הכול, עכשיו אתה שיר שלי'.
ואנחנו שניים. בטח לא לבד. הנה השמיים מנסים לשלוח יד. ממני שכואבת את לכתך, שמרימה לחייך ולמותך. תמיד בסוף רק במבי. אחותך.
פורסם לראשונה: 21:18, 03.05.22
