כשאת יתומת צה"ל יש לך שני אבות. יש את האבא הפרטי שאיבדת - זה שהיה אמור ללמד אותך לרכוב על אופניים, לצאת איתך לקמפינג ולתחקר את החבר הראשון שהבאת הביתה. ויש את האבא השני – החייל, זה שנפל בעת שירותו את המולדת, זה שבאזכרות שלו את שומעת הרבה מילים הרואיות כמו "גיבור", "הקרבה", "עוצמה" ו"בזכותם".
הקושי ביום הזיכרון הוא שכולם מצפים מאיתנו להיות הילדים של האבא הצבאי שלנו. שנהיה כמוהו. אבל אני לא כמוהו. אני לא חזקה כמוהו, לא גיבורה כמוהו, לא מעוטרת כמוהו, לא הקרבתי כמוהו, לא השקעתי כמוהו. לא נתתי למדינה כמוהו.
היריות בטקסים מפחידות אותי, חיילים על מדים מעציבים אותי, נאומים של פוליטיקאים מרדימים אותי וימי הזיכרון העמוסים והחמים מתישים אותי. וממילא, בחלומות שלי הוא מופיע עם טרנינג ולא עם מדים. בשעת צערי לא בא לי להיות ציונית ופטריוטית כמו שהוא היה. לא רוצה להילחם את המלחמות שהוא לחם. והוא לחם בלא מעט. לא רוצה.
אם המדינה הייתה מסתמכת על דעתי בכל מה שקשור בפן המדיני - הלך עלינו. והחללים שנפלו? גם הם הצביעו מאחורי פרגוד. אז למה אתם מדברים בשמם?
אני רוצה שהוא יחזיק את הנכדה שלו על הידיים. אני רוצה להתקשר לבדוק אם הוא צריך משהו. אני רוצה שהוא יזדקן עם אמא שלי. אני רוצה שלום ולא מלחמה ועוד כל מיני סיסמאות חמודות כאלה של היפים מוודסטוק.
לסחוב שכול צבאי זה כמו לסחוב את כל מהדורות החדשות על הכתפיים. כולם מדברים בשם החללים, בשם המשפחות השכולות, כולם מנכסים לעצמם את החוכמה והצדק כאילו לשכולים יש בינה יתרה על מה שצריך לקרות כאן במדינה.
אז בואו אגלה לכם משהו: אנחנו לא יודעים כלום. אם המדינה הייתה מסתמכת על דעתי בכל מה שקשור בפן המדיני - הלך עלינו. והחללים שנפלו? גם הם הצביעו מאחורי פרגוד. אז למה אתם מדברים בשמם? אל תכניסו אותם לשיח הזה וגם לא אותנו. כיום אני ממנהלות "ארגון יתומי צה"ל - החיים כדרך", ואולי מצופה ממני איזושהי ממלכתיות, אבל צר לי, אין לי. ביום הזיכרון אני סתם יתומה שמתגעגעת.
אז בפעם הבאה שתפגשו יתומת צה"ל כמוני, אל תשאלו באיזה מלחמה אבא שלה נפל או מה היה אומר על המצב הפוליטי-מדיני בארץ. תשאלו מה היו תחביביו ואיזו מוזיקה הוא אהב לשמוע.
אגב, כנראה שלא נדע לענות לכם, כי רובנו לא באמת הכרנו אותו, אבל לפחות לרגע הוא יהיה סתם אבא בלי כל הטקסים מסביב.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com