בואו נודה, כשמתבוננים בחבורה של נשים יפהפיות, חשופות חזה, המפגינות למען זכויות הנשים ונגד הכפייה הדתית, אנחנו מתייחסים למסר קצת אחרת מאשר בצעדה של האפודים הצהובים עם הדגלים והשלטים.
הסיבה ברורה: מדובר באירוע שאי-אפשר להתעלם ממנו, כזה שמאלץ את מי שנתקל בו להגיב. בין אם מדובר בלגלוג, תמיהה, כעס או משיכה, הנוכחות הפרובוקטיבית הזו במרחב הציבורי סוחטת מהנוכחים מעורבות רגשית ממגוון סוגים, וזו בדיוק המטרה. לא תשכחו את מה שהיה כתוב על החזה החשוף.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
תנועת ה"פמן" (FEMEN) נולדה באוקראינה ב-2008. היא האחות הנועזת לא פחות של ה"פוסי ריוט" הרוסית, והתפשטה ברחבי העולם בקרב נשים שהחליטו להשתמש בגופן ובמיניותן כדי להראות שאינן מפחדות ולמשוך תשומת לב לנושאים הקרובים לליבן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"הגוף שלי הוא סקסי כשאני מחליטה! הגוף שלי הוא פוליטי כשאני מחליטה!", נכתב על שלט שאיתו הצטלמה אינה שבצ'נקו בתמונה שהעלתה לרשת.
שבצ'נקו בת ה-31 היא הפנים של תנועת "פמן". היא מתגוררת בצרפת כבר יותר מעשר שנים, מאז נמלטה אליה ב-2011 מהדיקטטורה האוקראינית של ויקטור ינוקוביץ'.
שבצ'נקו אמנם לא ייסדה את "פמן", אבל היא זו שהפכה אותה למפורסמת בכל העולם. עד עכשיו היא וחברותיה חרתו על דגלן ועל גופן מסרים בעד חילוניות ונגד ההומופוביה ברוסיה, מחו על זנות באירועי היורו בכדורגל 2012 באוקראינה ובפולין, והפגינו נגד רצח נשים ברחבי העולם ובעד זכויות האישה במדינות ערב - פעולות שסיכנו את חייהן של המפגינות שם.
שלוחות של "פמן" יוסדו ברחבי אירופה ואפילו במרוקו, בתוניסיה ובברזיל. כמו כל תנועת מחאה המכבדת את עצמה, כמה מהסניפים מרדו מאז במרכז שייסדה שבצ'נקו והם פועלים באופן עצמאי.
באירועים פומביים הצליחו נשות "פמן" להביך מנהיגים שהיו ברשימה השחורה שלהן: הן הסתערו על סילביו ברלוסקוני בפרלמנט האיטלקי ב-2013, על מארין לה פן ב-2014 ואפילו על ולדימיר פוטין בביקור בגרמניה ב-2013. גיף שרץ ברשת מראה את הרגע ההיסטורי, בתערוכת מכוניות, כאשר אנשי ביטחון ממהרים להגן על נשיא רוסיה בעוד הקנצלרית אנגלה מרקל ההמומה נסוגה בשאט נפש.
פוטין לא ירד מהכוונת של התנועה אחרי התקרית בגרמניה. ב-2018 הרסה אחת החברות את פסלו של פוטין במוזיאון השעווה "גרוון" בפריז, במחאה על רדיפת ההומוסקסואלים ברוסיה. הראש שניזוק נשלח לתיקון, אך בחודש שעבר המוזיאון הסיר את הפסל ביוזמתו.
עם פרוץ המלחמה באוקראינה הפגינו "פמן" למרגלות מגדל אייפל, כשהן קוראות: "פוטין פושע מלחמה", מניפות אבוקות עשן צהובות וכחולות, ועל גופן סיסמאות הקוראות להפסקת הלחימה.
ב-2013 בחר אחד המעצבים הצרפתים של הבול שמופץ ביום הבסטיליה בשבצ'נקו כהשראה לדמותה של מריאן, סמל צרפת. בעקבות הסערה שקמה והקריאות לחרם מצד הימין הקיצוני, שהיה מעדיף צרפתייה מבטן ומלידה כדוגמנית, צייצה שבצ'נקו: "'פמן' על הבולים בצרפת. עכשיו כל ההומופובים, הקיצוניים והפשיסטים ייאלצו ללקק לי את התחת כדי לשלוח מכתב".
מאז הספיקה לזכות בפרס בינלאומי לחילוניות, לככב בסרטים דוקומנטריים, בביוגרפיה ובשני ספרי קומיקס. לפני שבעה חודשים הפכה לאמא, ואף שעל ההיריון הודיעה באינסטגרם בתמונה עם בטן חשופה, היא מסרבת לדבר על חייה הפרטיים ומעולם לא ענתה לשאלה מיהו אבי ילדה.
שלוש המייסדות ההיסטוריות של "פמן" כבר לא שם. אנה גוסטול וסשה שבצ'נקו הוצאו מהארגון ב-2014 על ידי אינה שבצ'נקו, שמשכה את התנועה לכיוון רדיקלי יותר, והמשיכו לפעול באופן עצמאי. סופה של השלישית, אוקסנה שאצ'קו, היה טרגי: אחרי שפרשה מ"פמן" והתרכזה בקריירת הציור שלה, ב-2018 התאבדה בפריז בגיל 31.
הארגון עומד כבר שנים בפני האשמות, חלקן חמורות. ב-2013 התפרסם תחקיר שהעלה כי "פמן" מתנהלת ככת, בניהול גבר רוסי בשם ויקטור סביאטסקי, שמשפיל את הפעילות וקורא להן "זונות". הוא היה ידידה של אחת המייסדות, אנה גוסטול, ונעלם מהתנועה לאחר שמנהיגותיה גלו מאוקראינה. פעילות אחרות בצרפת פרשו בטענה כי "אינה רצתה חיילות שרק יצייתו". גם מחנות האימון האינטנסיביים שערכה שבצ'נקו כדי להכין את הפעילות לעימותים עם השוטרים ובהם נדרשו בין היתר, לטענתן, לבצע 200 שכיבות שמיכה, לא עזרו למוניטין שלה.
"קשה לתאר את הרעיון שאפשר לפלוש ב-2022 למדינה באירופה, להפוך את אזרחיה למטרות חיות, להרעיב אותם, לרצוח ילדים, לגלח ערים, וכל זאת תחת עיני העולם כולו"
היום, ממקום מושבה בפריז, הפעילה החברתית העוצמתית עוקבת בחוסר אונים אחרי הסיוט של המלחמה באוקראינה, ויש לה הרבה מה לומר לישראל ולשאר העולם שעומד מנגד, לדבריה, בזמן שעמה נטבח באכזריות. "ספרי ההיסטוריה נכתבים עכשיו", היא אומרת, "ולנצח יירשם בהם מי שיתף פעולה ותרם לשלטונו של פוטין הרוצח. אם הישראלים אינם רוצים להגן על אוקראינה עבור האוקראינים, עשו זאת לפחות למען הכבוד העצמי שלכם".
בחודש שעבר אירגנה שבצ'נקו מחאה נגד הפלישה הרוסית, למרגלות מגדל אייפל. כ-20 משתתפות בחזה חשוף שעליו מצויר דגל אוקראינה, וכתרי פרחים בצבעי כחול-צהוב לראשן קראו "עצרו את המלחמה של פוטין" והדליקו אבוקות עשן. שבצ'נקו לא הייתה ביניהן.
מאז תחילת המלחמה היא הפציעה בכמה אולפני טלוויזיה, אבל עיקר פעילותה מתרכזת ברשתות החברתיות, שם היא מנהלת מעקב אחר מספר הילדים שנרצחו, מעלה סרטונים מזעזעים ששולחים לה מאוקראינה, ודורשת מהקהילה הבינלאומית להתערב.
איך את מרגישה כרגע?
"אין לי מושג. אני לא מרגישה כלום. עברתי הרבה אלימות בחיי. נעצרתי, הוכיתי, נחטפתי, עוניתי, שרדתי התקפת טרור. אבל לחיות, אפילו מרחוק, את המלחמה בארצי, זה משהו שאני לא יכולה לתאר. הרעיון שאפשר לפלוש ב-2022 למדינה עצמאית ביבשת אירופה, להפוך את תושביה למטרות חיות, להרעיב אותם, לרצוח ילדים, לגלח ערים, וכל זאת תחת עיני העולם כולו, שמהסס כבר זמן רב מדי לנקוט צעדים משמעותיים נגד רוסיה".
אפילו היא, שרגילה למחות נגד חוסר צדק בעולם, הגיעה לנקודת משבר. "אנחנו כבר לא חיים יותר בעולם האוטופי שבו האמנתי כשהייתי פעילה חברתית, עולם שבו מפירי חוק מוענשים ומורחקים מעמדות הכוח. אני חושבת שתנועת 'פמן', כמו הרבה פעילים באוקראינה, בבלארוס וברוסיה עשו את העבודה לפני המלחמה. התרענו בפני העולם כולו על הסכנה שבמשטר הפושע של פוטין.
"במשך יותר מעשר שנים 'פמן' הראתה כיצד האיש הקטן הזה, עם האמביציות הענקיות לשנות את מאזן הכוחות העולמי, מבצע פשע אחרי פשע. כיצד הוא מתחמק מעונש בשל העיוורון והחולשה של העולם המערבי. הרבה אנשים ליגלגו עלינו. היום כבר מאוחר מדי. מאוחר מדי להיבהל, מאוחר מדי לפעילות חברתית. תורם של מנהיגי העולם לעצור את פוטין לפני שיתקוף עוד ועוד מדינות. הוא לא יעצור באוקראינה".
אינה שטפנינה שבצ'נקו נולדה ב-23 ביוני 1990 בחרסון, בתו של גנרל בצבא אוקראינה. "כשהחלה המהפכה הכתומה ראיתי את העיתונאים בטלוויזיה מתווכחים עם הפוליטיקאים, והעיתונאים נראו לי יותר אינטליגנטים. רציתי להיות כמותם", סיפרה בעבר. היא סיימה תואר ראשון בעיתונות באוניברסיטה הלאומית ע"ש טאראס שבצ'נקו בקייב, אבל לא הספיקה לבחון את כישוריה המקצועיים.
ב-2011 הפגינה שבצ'נקו במינסק שבבלארוס עם עוד שתי פעילות למען שחרור אסירים פוליטיים תחת שלטונו הדיקטטורי של הנשיא לוקשנקו. "נחטפנו באמצע הרחוב, אזקו אותנו וזרקו אותנו לטנדר", סיפרה בראיון ב-2019. "נסענו שלוש שעות עם הראש מכוסה בין הברכיים. הכריחו אותנו לנשום בקול רם כי אחד השוטרים רצה 'לשמוע את נשימתנו האחרונה'.
"ואז החלו העינויים הפסיכולוגיים שהיו מבוססים על פחד: באמצע היער שפכו עלינו דלק וזרקו עלינו גפרורים, הכריחו אותנו להוריד את המכנסיים ואיימו שיאנסו אותנו. אחד מהם החזיק כל הזמן סכין ליד הראש שלי. הוא חתך לי את השערות עם הלהב. הייתי מבועתת כאילו שנשרפתי ונאנסתי, אפילו שזה לא קרה פיזית. אי-אפשר להבריא מטראומות כאלה, אבל אפשר ללמוד לחיות איתן. מאז הגוף שלי מגיב באופן ישיר למה שקורה לי, אני נהיית חולה. הגוף שלי הוא שדה קרב שלא מניח לי לרגע".
שבצ'נקו יודעת על מה היא מדברת. ב-14 בפברואר 2015 ניצלה מהתקפת טרור כשהשתתפה בסימפוזיון בבית קפה בקופנהגן בנושא "אמנות, חילול השם וחופש הדיבור". בסימפוזיון, שהתקיים חודש אחרי הפיגוע במערכת השבועון "שארלי הבדו", השתתף גם הקריקטוריסט לארס וילק, שצייר את ראשו של הנביא מוחמד על גוף של כלב. במאי הקולנוע פין נורגארד, שניסה לעצור את המחבל, נהרג במקום. משם המשיך המחבל לבית הכנסת המרכזי בעיר, שבו התכנסו 80 מחברי הקהילה לטקס בת מצווה, ורצח את השומר דן אוזן בן ה-37.
"בעודי מדברת, טבעו מילותיי ברעש של רובה אוטומטי", כתבה במאמר שפירסמה, "נפלתי על הרצפה, מתחת לבמה, והתחבאתי מאחורי הכיסאות. שוב נוכחתי שישנם דברים שאסור לומר. אבל יום אחד הם ייאמרו ואנחנו ננצח".
"סבתא שלי הייתה בת ארבע כשהנאצים פלשו לכפר שלה במזרח אוקראינה. המשפחה הסתתרה ביערות. היום היא שוב חייבת לברוח מאלה שרוצים למחוק אומות שלמות"
לכן, כששבצ'נקו אומרת שהסבל של לחזות בארצה נהרסת במלחמה הוא הכאב הגדול ביותר שחוותה, זו אינה אמירה ריקה מתוכן. קשה לה לפעמים לענות לשאלות באופן ישיר. היא רוצה שנרגיש, ולא רק נבין, את מה שהיא חווה כשהיא מביטה חסרת אונים בנעשה במולדתה.
"סבתא שלי הייתה בת ארבע כשהנאצים פלשו לכפר שלה במזרח אוקראינה", היא אומרת. "המשפחה הסתתרה ביערות. היום היא שוב חייבת להסתתר מאלה שרוצים למחוק אומות שלמות".
מה המצב בחרסון, העיר שבה נולדת?
"המשפחה שלי גרה באזור שהיה אחד הראשונים להיכבש על ידי הרוסים. אחרי הפצצות כבדות וקרבות קשים, המון אנשים נחטפים ונעלמים ברחוב ואפילו מתוך בתיהם. החיילים הרוסים בוזזים משרדים, חנויות ובתים. הרבה מתושבי הכפרים שמסביב נאלצו לברוח כי החיילים הרסו את בתיהם או השתלטו עליהם. אני בוחרת את מילותיי בקפידה. זהו משטר טרור וזו הגרסה שלהם לפשיזם. כולכם שומעים את החדשות על ההפצצות וההרוגים. זה נורא אבל כנראה רחוק מדי ומופשט מדי עבור רוב האנשים".
המשפחה שלך לא רוצה לעזוב?
"זה בכל מקרה בלתי אפשרי. הרוסים יורים על מכוניות אזרחיות, כולל כאלה עם ילדים. משפחות שלמות שאני מכירה נרצחו. ילדות בנות שש ואמא שלהן. כל אזור חרסון הוא אסון הומניטרי אחד גדול. אין מספיק אוכל, במיוחד לא לתינוקות, מוצרי היגיינה בסיסיים, תרופות. הרוסים לא מאפשרים לעזרה להיכנס. ובכל זאת תושבי חרסון מפגינים, אפילו כשהרוסים יורים עליהם".
מה את שומעת על המתרחש בשאר המדינה?
"שאין שום כללים במלחמה הזו. הרוסים נכשלו, אז הם תוקפים את האזרחים. הם אפילו ירו על אוטובוס שפינה ילדים. מריופול היא עיר שהוקרבה. אין שם בניין אחד שלא הופצץ: בתי מגורים, בתי ספר, בתי חולים. בצ'רניהיב שמצפון לקייב הם ירו על אנשים שעמדו בתור לקנות לחם. עבור פוטין אוקראינה אינה אומה. אבל יש לנו היסטוריה ארוכה, תרבות, שפה משלנו, ואת כל העושר הזה הרוסים ניסו לחסל במשך מאות שנים".
איך הנשים האוקראיניות מתמודדות עם המלחמה?
"הנשים הן תמיד הקורבנות הראשונים במלחמות בכל העולם, וגם באוקראינה. הן הכספת של זוועות המלחמה ונוצרות בגופן את ההתעללויות. ישנן עדויות על מקרי אונס באזור קייב וחרסון. הרוסים רוצחים את הבעלים ואונסים את הנשים, ויורים בנשים בהיריון ובאמהות עם ילדים קטנים. אבל הנשים האוקראיניות הן גם פני ההתנגדות. הן נלחמות, מכינות בקבוקי מולוטוב במטבחים, ממשיכות לשמר את שגרת המשפחות במקלטים".
ההצלחה של "פמן" טמונה גם בבחירת היעדים והתפאורה של המחאות. ב-2012 הן הופיעו חשופות חזה למרגלות פסל "ונוס ממילו" במוזיאון הלובר, במחאה על אונס אישה בתוניסיה על ידי שוטרים מקומיים.
שנה לאחר מכן פלשו שמונה פעילות של "פמן" לקתדרלת נוטרדאם וצילצלו בפעמון כשהן מכות בו במקלות עץ, במחאה על התנגדותם של חברי פרלמנט שמרנים להצבעה על הכרה בחתונות חד-מיניות. הכנסייה תבעה את הפעילות על הנזק לפעמון, אך בית המשפט דחה את התביעה וקנס את השומרים שדחפו אותן החוצה באלימות ושברו לאחת מהן שן. בתגובה לפסק הדין הורידו הפעילות את החולצות וחגגו במסדרונות בית המשפט.
נשות הארגון עוררו סערה גם כשהפגינו מול שגרירות ערב-הסעודית בצרפת כשהן לבושות בניקאב, כיסוי גוף מלא לנשים הנהוג אצל המוסלמים הקיצוניים - אבל בחזה חשוף.
מאז עברו הרבה מים בנהר הסן. לאחרונה צייצה שבצ'נקו: "הייתי אידיאליסטית מלאת תקווה. היום אני צינית נטולת אשליות. תמיד חשבתי שזה יקרה לי הרבה יותר מאוחר".
את אומרת שהאירופאים לא מבינים את ההשלכות של המלחמה באוקראינה על חייהם.
"זה באמת האתגר. זו לא רק המלחמה של אוקראינה, זו המלחמה של אירופה. של הבחירה בין חופש ודמוקרטיה באוקראינה, אבל גם של כל העולם הדמוקרטי. פוטין אומר במפורש שהוא נלחם בעולם המערבי. צרפת מכרה נשק לרוסיה למרות האמברגו של 2014 (על פי אתר התחקירים "דיסקלוזור" מדובר בסכום של 152 מיליון יורו בין 2015 ל-2020 - ת.ש.). בזמן שהטבח באוקראינה נמשך, אירופה משלמת 600 מיליון יורו ביום לרוסיה על אספקת הגז. נכון, הוטלו סנקציות חמורות, אבל אי-אפשר לנסות להציל את החסכונות כשצריך להציל את האנושות".
גם ברוסיה נשמעים קולות מחאה נגד המלחמה.
"אני מודה שאני די ספקנית לגבי תגובת העם הרוסי. יש כמה אלפים שמפגינים באומץ ומסכנים את חייהם, אבל זו טיפה בים של מדינה עם 144 מיליון אזרחים. רובם חושבים שהמלחמה הזו מוצדקת, וחוסר התגובה שלהם זועק בקול רם יותר משל אלו שמוחים".
מה הפתרון לדעתך?
"העם האוקראיני חייב לנצח, זה הפתרון היחיד. האוקראינים לא מבקשים מאף אחד להילחם במקומם, אבל הם זקוקים לנשק ולכך שהעולם יפסיק לממן את המשטר הרוסי. לי אין שום כוח חוץ מהמילים שיש לי לומר והמקום שאתם נותנים לי להביע אותן. למערב יש כוח עצום אבל מה בעניין האומץ שלו? נאט"ו אומרים שהפעלת כוח צבאי היא פרובוקציה לפוטין ותגרור מלחמת עולם שלישית? החולשה שלכם היא מה שמאפשר לו להמשיך".
מה את חושבת על מאמצי התיווך של ישראל?
"אפשר לערוך משא ומתן עם טרוריסטים? עם פושעי מלחמה? עם אלו שמנסים למחוק את האומה שלנו? אין מה לדבר עם פוטין, צריך לנטרל אותו ואת המשטר שלו ולהרוס את הצבא הרוסי. עד פרוץ המלחמה פוטין השתמש בכל ניסיונות התיווך כדי להשיג עוד כוח, לאיים על מנהיגי המדינות השכנות, והוא ממשיך בכך. הוא אוהב להשפיל את מנהיגי העולם. צריך להפסיק לממן אותו גם אחרי המלחמה.
"המלחמה תסתיים והאוקראינים ינצחו, אבל באיזה מחיר? באיזה צד של ההיסטוריה אתם רוצים שיזכרו אתכם? אני בטוחה שהישראלים לא יכולים לעמוד מנגד. אני קוראת לכל האזרחים לדרוש מממשלתם לעצור את המלחמה. אני מאמינה בכוח האזרחים לבקש מממשלת ישראל לפעול באוקראינה בשמם. עמדת ישראל עד עכשיו היא לא רק פסיבית, אלא גורמת נזק לאוקראינה ולאוקראינים".
על השאלה מה היא חושבת על הסיוע ההומניטרי שישראל שולחת לאוקראינה מתחמקת שבצ'נקו מלענות, וכך גם על השאלה אם היא מכירה אישית את הנשיא זלנסקי.
אולי משום שכשנבחר במאי 2019, היא אמרה ש"מגוחך לנסות להסביר איך קומיקאי הפך לנשיא אוקראינה. אין לי מושג מה הוא יעשה, ולדעתי גם לו אין מושג. זה עצוב כי לא ברור אם הוא יכול בכלל להוביל רפורמות". לצד זאת הוסיפה כי "הבחירה בו מעוררת השראה כי האוקראינים בעטו החוצה עריץ, ואחר כך את האוליגרך שירש את מקומו (ויקטור ינוקוביץ' ב-2014 ופטרו פורושנקו ב-2019 - ת.ש.). הבוחרים אמרו שהם מעדיפים שיצחקו עליהם מאשר שימשיכו לגנוב מהם".
"זו בורות לא לראות את ההקבלה בין גורלם של האוקראינים לזה של היהודים, וזה מה שזלנסקי ניסה להדגיש בנאומו. חבל שבישראל מצאו לנכון לדון בדבריו במקום לעזור"
שמעת את הנאום של זלנסקי בפני חברי הכנסת בישראל. את מבינה את התגובה החריפה להשוואה שלו לשואה?
"אני מבינה שההשוואה בין המלחמה לטרגדיה של העם היהודי יכולה לצרום, כיוון שאי-אפשר להשוות ביניהן. אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדה שהתקיפה הרוסית מיועדת להשמיד את האומה האוקראינית. מטרת התקיפה הזו היא רצח עם. הם שוללים מאיתנו את הזכות למדינה עצמאית, את הזהות שלנו כאומה שונה מרוסיה, את השפה והתרבות האוקראינית.
"זו בורות לא לראות את ההקבלה בין גורלם של האוקראינים לזה של היהודים, וזה מה שזלנסקי ניסה להדגיש. הוא קיווה שזה כל כך ברור לישראלים, שהוא פנה לרגש הזה. גם אם דבריו נשמעו מגושמים ולא הולמים, אני בכל זאת מצטערת שפוליטיקאים ומובילי דעה בישראל מצאו לנכון לדון בדבריו במקום לעזור לעם האוקראיני לשרוד במצב הנואש שבו אנחנו נמצאים. איך אפשר לא להיות מזועזע כשניצולי שואה נרצחים באוקראינה על ידי הרוסים?"
