נטיות לבדלנות והדרה אִפיינו תמיד את השמאל בישראל. ועם זאת, על תסריט שבו הקבוצה הדומיננטית מבקשת להתנתק מרוב הציבור הישראלי אף אחד לא חשב. את יריית הפתיחה נתן נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק ברצף של ראיונות שנתן לאחרונה בערוצים שונים. כמו נביא המקיים את השליחות המוסרית של מוכיח בשער, הוא התייצב מול הציבור הישראלי אחרי שנים של שתיקה. "העם יכול לשנות את מה שהוא רוצה", התייחס לרפורמה במערכת המשפט, "אבל לא במסגרת הכרזת העצמאות שלנו".
דבריו צוטטו מאז באינספור וריאציות על ידי גורמים באופוזיציה ובמחאה נגד הרפורמה המשפטית, וברוח המנהיג אף יצא טנק מעין שמר להחתים אזרחים על המגילה, שנכתבה על ברזנט צבאי ענק המכסה אותו. מדוע דווקא טנק ולא משאית? האיום ברור: אם ייפרע החוזה, ייקרע הברזנט ויתגלה הטנק, שיכונן בכוח הזרוע את האמנה החברתית החדשה. אלא שאמנה חברתית לא יכולה להיכתב ללא הסכמתם של חלקים נרחבים מהציבור בישראל.
לא חייבים להיות משפטנים כדי להבין שהחוזה בין כלל האזרחים בחברה דמוקרטית מבוסס על הסכמה מרצון של כולם לקבל את סמכות המדינה, גם אם אינם מסכימים עם השלטון הנבחר. הבין את זה אברהם אבינו בברית עם הקב"ה והבינו את זה הוגים ליברליים כמו ז'אן-ז'ק רוסו, שהתבססו על אותה ברית מקראית כשהניחו את הבסיס הרעיוני לדמוקרטיה המערבית במדינה המודרנית. האמנה החברתית שאליה התייחס רוסו משקפת את ההסדרה החברתית בין האזרח לשלטון ובין האזרחים עצמם על בסיס ערכים של אחווה, חירות, צדק ושוויון. ערכים ליברליים אלה מצויים גם בלב האמנה החברתית הישראלית, מגילת העצמאות.
הקריאות לכונן אמנה חברתית חדשה הן אולי תיאורטיות, אך הן מבטאות את השינוי הערכי שחל באזורי ההשפעה של האליטות הוותיקות משמאל. הערכים האוניברסליים של צדק ושוויון אמנם לא מומשו בישראל מעולם, אך לפחות בעבר הם עמדו לנגד עיניהן. נייר עמדה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שכתבו ניר קידר ואבי בראלי ב-2011, מתאר כיצד החל ממהפך 77, עם תהליך ההפרטה, הועבר כוח רב לא רק לידיים פרטיות, אלא גם ל"קבוצות עילית מקצועיות המשתייכות פורמלית לרשויות הממלכתיות". ביניהן נמנים המשפטנים (בתהליך המכונה "מישפוט", שהוביל אהרן ברק), הכלכלנים והמנהלים.
בראלי וקידר מציינים כי הכוח שנצבר בידי קבוצות אלה במהלך השנים, הפך אותן בהדרגה "לגורמים מכריעים בעיצוב המדיניות הציבורית בישראל מתוך עקיפת התהליכים הממלכתיים של הדמוקרטיה ההסדרית". המעורבות הרבה של בתי המשפט, היועצים המשפטיים ואנשי משרד האוצר היא דוגמא מרכזית לכך, אך לא היחידה. לדברי בראלי וקידר, התוצאה של מהלכים אלה היא סטייה נוספת מהרעיון הדמוקרטי וצמצום נוסף ביכולתו של הפרט לעצב את הזירה הציבורית.
אינס אליאסהשאיפה לאקסלוסיביות שתגולם באמנה חדשה הפכה לקו לגיטימי במחאה נגד הממשלה. יותר מהכל, היא מעידה על אותה שאיפה בדלנית שהניעה את האליטות המובילות מאז ומתמיד. ההבנה בדיעבד שהן מעולם לא האמינו שהציבור הרחב (הבוחר את נציגיו) יכול לגלם את ערכי מגילת העצמאות קשה לעיכול. דווקא המקדשים הגדולים ביותר של הליברליזם הם אלה שלא תפסו אותה כאמנה חברתית וכאופציה לקיום משותף ומאוזן של כלל קבוצות האוכלוסייה.
מגילת העצמאות, כפי שמובילי המחאה תופסים אותה, היא בעצם אמנה חברתית בוטיק, משום שהיא מוצבת כיום מול בחירתו הדמוקרטית של הרוב. האזהרות החוזרות ונשנות מפני עריצות הרוב הן לא יותר מאבסורד על רקע השתיקה הארוכה אל מול עריצות המיעוט. ליתר דיוק, בחסות האליטה השמאלית רוקן רעיון הצדק מתוכנו, כאשר שני האלמנטים ההכרחיים המרכיבים אותו - שוויון הזדמנויות וחלוקה שוויונית של הכוח - אף פעם לא אומצו או יושמו במלואם. הפגיעה בערך מרכזי כמו צדק (גם אם כדי ליישב את המתח בין ליברליזם לדמוקרטיה) הוא למעשה ערעור על הרעיון הדמוקרטי כולו.
- אינס אליאס היא עיתונאית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
