חמישה גברים נושאים אלונקה ועליה אישה פצועה בהיריון. היא אוחזת בכרסה ביד אחת, בקו שמחבר את הבטן עם המפשעה, כמו כל אישה הרה שרוצה לאחוז לרגע בידה את האדם שהיא נושאת בכל רמ"ח איבריה. פניה חיוורות ומוכתמות באבק ואפר, רגליה מכוסות דם. היולדת הזאת, ששמה לא פורסם עד אמש (שני), מפונה מבית היולדות בעיר מריופול באוקראינה, שמופצצת ישירות על ידי הכוחות הרוסיים. ההרס ברקע דומם אל מול החיים המעטים שנותרו בה כשצולמה התמונה, לפני שבוע. מול החיים שנשאה בתוכה.
כוחות ההצלה לא הצילו. העולם כולו, שראה אישה מוכתמת דם, אפר ואבק, אוחזת בכרסה, לא הושיע. אתמול נודע כי העובר מת בלידת החירום, ואמא שלו מתה איתו. רגע לפני שמסרה נפשה, כשהבינה שהתינוק אבוד, היא התחננה לרופאים: "תהרגו אותי עכשיו". וכוחה לא עמד לה.
במציאות שבה המוות שולט, אין מקום לחיים חדשים. אין סיכוי למי שיוצרות חיים. הן חלק מסיפור אחר שנמחק תחת ההפגזה הרוסית, תחת הצבאות הפולשים, בשם המלחמות הקדושות שמובלות על ידי גנרלים שעבורם יולדת ועובר מתים הם נזק אגבי.
מה חשבה כשהצירים פקדו אותה? האם חשבה שדווקא בית החולים יהיה מרחב מוגן, עם חסינות הומניטרית? האם ניסתה לעכב את הלידה, את שעון החיים שתיקתק בה? מה חשבה כשפונתה על ידי זרים, בלי בן זוג שיאחוז יד, בלי לדעת לאן. למה התפללה על מיטת הניתוחים?
חן ארצי סרורהאנושות מתייחסת למלחמות כאל גזרת גורל, כאל אסון טבע, כאל כוח בלתי נמנע. היא נלהבת מתרגילים צבאיים גרנדיוזיים, מתעלפת מניסוי של שיגור טילים, מתמוגגת מגנרלים. היא מעריצה כוח. היא שולחת ילדים שיצאו מהרחם של אמא שלהם בייסורים שדורשים חיים, והופכת אותם לחיילים שנשלחים להרוג ולהיהרג. ואז היא נדהמת מול תמונה של אישה בהיריון שמפונה מתוך הריסות בית החולים המופגז. האנושות הזאת חולה עד מאוד, היא חולה דורות על דורות.
אינני יודעת מי את או מה שמך, היולדת ממריופול. אבל את כאבי הלידה, את תחושת השותפות בבריאה, את העובר שהופך לאדם - אני מכירה על בשרי. כך גם אחיותייך בכל רחבי תבל. אל מול האלימות המופרעת סביבנו, ההצעה הרדיקלית והתמימה שדורשת להביא חיים ונמנעת מכל סוג של אלימות, היא ההצעה הכי טובה שיש לנו. מי שחייבות לדרוש אותה הן אנחנו, מי שנטבע בבשרן סיפור אחר. נוחי על משכבך בשלום.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
